ניצול: "ישראל מכחישה שואה מסיבות כלכליות"
אברהם ברקוביץ' שנולד ברומניה מנהל בשנים האחרונות מאבק להכרה ביהודי הקהילה כניצולי שואה. "כתם שלא יינתן למחיקה"
אברהם ברקוביץ' מטיח במדינת ישראל אשמות חמורות, ביניהן שהיא מערערת על המהלך הרצוף בעובדות היסטוריות ובעצם מכחישה את השואה כדי לא לספוג 'נזק כלכלי'.
מדינת ישראל מקשה על ברקוביץ' בפרט, ועל ניצולי שואה בכלל בכך שהיא מטלטלת אותם ממשרד בירוקראטי אחד לאחר, מעכבת הליכים, מערערת על החלטת בית המשפט ובעצם, לדבריהם של הניצולים, "מחכים שנמות ואיתנו 'הבעיה'".
מאבקו היום יומי הוא כנגד הממסד, מערכת בית המשפט, ועדות רפואיות ומדינת ישראל. מצד אחד בהליכים פורמאליים כהפגנות של איש אחד מול 'הלשכה לשיקום נכים' בת"א, דרך ביקור ביד ושם (אתר, שברקוביץ' טוען שמנציח אסתטיקה ולאו דווקא היסטוריה) ועד העזרה אותה הוא מעניק לניצולי שואה בניסיון לזכות בהכרה (מילוי טפסים, הצהרות וכו').
זהו סיפורו האישי של אדם מבוגר, אינטלקטואל, רווק, אשר גר לבדו בשכונת תל כביר, למד כאוטודידקט את ההיסטוריה של השואה בכלל ושל העם הרומני בפרט והפך בקי בדיני משפט אשר עוסקים בשואה. זהו מצד אחד סיפור על חברה אשר דוחקת לשוליים את החלש ואת ההיסטוריה שלה, כדי לחסוך לקופת האוצר ומצד שני, סיפור של אדם בודד המשקף את פני החברה בישראל.
את אברהם פגשתי בבית חולים השיקומי 'בית בלב' שבבת ים המשמש לו כבית בחודשים האחרונים לאחר שניתוח שעבר ברגלו הסתבך. אך גם משם ממשיך אברהם את מאבקו בין אם בשליחת מכתבים וגם בבריחות לבית דין כזה או אחר כדי לערער לתמוך או לצאת כנגד עוול כזה או אחר.
על מה מבוסס המאבק שלך?
'עיקר המאבק שלי הוא לתיקון העוול שנעשה לכלל ניצולי השואה על ידי מדינת ישראל ובמיוחד לקהילת יהודי רומניה, כיום לאחר 13 שנות מאבק הגעתי למסקנה, והייתי אומר שהגעתי אליה די מזמן, שעיקר הפעילות שלי היא למען ההיסטוריה. וזאת כדי שעם ישראל ידע עד כמה עיוותה מדינת ישראל את הצורך לפצות את נצולי השואה".
למה אתה מתכוון?
"כשמדינת ישראל חתמה על הסכמי לוקסמבורג ניצולי השואה היו הדבר האחרון והפחות חשוב מתוך הנושאים שנידונו בהסכמים אלו".
מה לדעתך קדם להם בחשיבותו?
"הנושא המרכזי באותה העת היה הדאגה להשיג כסף למדינת ישראל לצורך פיתוחה ולכן הסכמי לוקסמבורג עוסקים בעיקר בסחורות שמדינת ישראל תקבל מגרמניה. הסכמים שמשום מה חלק אחד בהם עוסק במדינת ישראל מול גרמניה והחלק השני בעם היהודי מול גרמניה. יש לציין שמדינת ישראל קיבלה בהסכם השילומים סכום השווה בערך למליארד וחצי יורו של היום".
שהוקדש למה?
"מרבית הסכום נועד כאמור לסחורות וחלק קטן לפיצויים אישיים למי שעלה ארצה עד אוקטובר, שנת 1953".
ולמי שעלה קצת אחרי?
"כל מי שעלה אחרי התאריך היה אמור לפנות לגרמניה או לועידת התביעות שהורתה ולידתה בהסכמים אלה. כיוון שמדינת ישראל קיבלה סכום גלובלי שנועד לפיצוי ניצולי השואה, כאמור אלו שעלו עד
מי צריך לדעתך לטפל בנושאים מסוג זה?
'"לדעתי כל הנושא צריך להיות מטופל על ידי משרד סוציאלי או משרד רווחה ולא על ידי אנשי האוצר כי התפיסה שלהם היא יותר כלכלית ופחות אנושית בעוד שהגישות של משרד סוציאלי כמובן שונות לגמרי. הגדרתי את העניין כחטא קדמון מבהירה את הנקודה אני חושב".
"כיום מאוחר מידי להזיז את הגלגל אחורנית. לאחרונה הועלה הרעיון להעביר את כל הנושא למשרד הרווחה (בועדת דורנר) אני לא ראיתי את זה כרעיון מוצלח משום שהוא הוא עלה מאוחר מידי, קרוב לשעת נעילה והדבר היה מסרבל את כל הטיפול".
שעת נעילה?
'עוד שנה, שנתיים, שלוש, עשר לא יהיו ניצולי שואה והם, האוצר, מתעסקים בזה כבר שישים שנה, מאוחר כדי לשנות ולהתחיל מחדש בייחוד משום שמשרד האוצר ידו בכול והוא מנהל את צורכי המדינה, לא רק מהאספקט הכלכלי אלא גם המוסרי".
ואיך הגעת לתובנה הזאת?
"דרך המאבק האישי שלי להכרה בנרדפותי".
שהתחיל מתי?
"בשנת תשעים שבע ולמעשה שנים רבות קודם. ראיתי את העוול שעשו להורים שלי ולי כאשר תביעתי לקבלת פיצוי על הטלאי הצהוב נדחה בטיעוני קש וגבבה".
אני יודעת שלך זה ברור מאליו כשאתה מזכיר את נושא ענידת טלאי צהוב אבל תסביר לי מה התוצאה של ענידתו?
'צריך להבין שהמשמעות של ענידת טלאי צהוב הינו אחד מסוגי הרדיפה הנוראיים ביותר באירופה הנאצית. אני משאיר לכל אדם לחשוב על המשמעות של ענידת אות הקלון - הטלאי הצהוב, בסביבה אנטישמית וברוטאלית".
על זה לא מפצים כספית ניצולי שואה?
"אציין שעל פי החוק הגרמני ענידת טלאי צהוב מוגדרת כשלילת חופש, מלבד בגרורותיה של גרמניה, כמו רומניה, בולגריה והונגריה שעד מרץ , שנת 44 שם מוגדר הדבר כהגבלת חופש בלבד".
מה הגדרה בחוק בין נשלל ומוגבל?
"כדי שאדם יקבל גמלה הוא חייב להיות מוגדר כמי שהחופש נשלל ממנו. מי שחרותו הוגבלה בלבד איננו זכאי לגמלה. מדינת ישראל בהסכמיה עם גרמניה ויתרה למעשה על זכויותיה של יהודי רומניה ולדעתי עשתה זאת בציניות מכפירה וזאת כדי להימנע מלפצות את היהודים שהגיעו ארצה מרומניה עד חמישים ושלוש".
אז לטענתך שואת יהודי רומניה נדחקת מהזיכרון הקולקטיבי של השואה?
"בהחלט ותרשי לי לציין כי יהדות רומניה הייתה הקהילה הרביעית בגודלה בעולם לפני השואה והשלישית בגודלה באירופה אחרי פולין וברית המועצות".
איך אתה מסביר את זה? זה נשמע לדבריך כלכלי
"בוודאי בכל המחקרים של השואה ברומניה היא מצוינת כשלישית במספר הנספים בשואה. על פי המפקדים שנעשו לפני שנות השלושים חיו ברומניה כשמונה מאות חמישים אלף יהודים לאחר המלחמה שרדו בערך שלוש מאות אלף".
"כשנעשו הסכמי השילומים לא הייתה ליהדות רומניה שום נציגות שדאגה או פעלה למענם. בכאב גדול אציין שמנהיגי הקהילה הגדולים לא עלו ארצה או שישבו במאסר במשטר הקומוניסטי ואילו העסקנים מדרג ב' ו-ג' שהגיעו ארצה דאגו אך ורק לעצמם".
אז להגדרתך זה סוג של הכחשת שואה?
"הכחשת השואה היא אחד הביטויים או אחת מצורות הביטוי של שונאי ישראל בכל מקום. בישראל קיים חוק האוסר על הכחשת השואה. החוק אוסר הכחשת שואה מהסוג האנטישמי וכן אוסר גם את הכחשת גודל האסון של השואה וזאת גם כן מטעמים אנטישמים".
"לפני שנים מספר כשישבה ועדת החקירה לחקר השואה ברומניה הצעתי במכתב ל'יד ושם', ולאלי ויזל שהיה יושב ראש הועדה, להוסיף סוג נוסף של הכחשת שואה והוא הכחשתה מסיבות כלכליות. זהו על פי הגדרתי הסוג השלישי של הכחשת השואה".
זאת האשמה חמורה אתה יכול להסביר?
"בסוג זה של הכחשה ניתן להאשים את אותם גורמים המצמצמים את גודל השואה וכאן יש לציין שגם המפורסמים שבמכחישים היום אינם טוענים שלא קרה דבר הם רק הופכים את האסון לדבר קטן מאוד ובנאלי לדאבון הלב. אני מאשים גם את מדינת ישראל בהכחשת שואה מן הקטגוריה הזו בגלל טיעוניה לאי הכרה בנרדפות של יהודים רבים הזכאים לה על פי כל קני מידה".
ומאיפה אתה שואב את הכוחות להמשיך ולהלחם?
"אני רואה חובה לעצמי לנסות ולתקן ולו במעט את העוול שעליו אני מדבר, עליי לציין שאין גבול לעוולות שבהן אני נתקל וכמה שאני חופר יותר התמונה מזעזעת יותר".
אתה יכול לתת דוגמא?
"לגבי נושאים שאין להן מחילה והם יהיו כתם שלא יינתן למחיקה בהיסטוריה של העם היהודי, לא רק של מדינת ישראל של כל אדם הגון באשר הוא. הייתה לי הזכות להעיד בועדת דורנר שבימים אלו מלאו כשנתיים להקמתה. ועדה זו, שישבו בה הגברת דורנר ופרופסור לעבודה סוציאלית והפרופסור לכלכלה בעז מואב, הייתה מסוג הועדות שאליהן התרגלנו בנושאים שונים, כלומר ועדת כסת"ח במלוא מובן המילה".
שזה אומר?
"הסתבר לי לאחרונה שהפרופסור מואב, איש האוצר, מייצג את הדעות הכלכליות השמרניות ביותר שניתן להעלות על הדעת וזאת כאשר הוא הביע התנגדות נחרצת לביטול המע"מ על הירקות והפירות מה שהיה פוגע בשכבות החלשות".
"השיטה שלפיה האוצר משבץ את אנשיו בכל עמדת מפתח הקשורה לנושא ידועה זה מכבר כמו למשל מר זנדבר שהיה ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה ומחליפו מר נח פלוג שניהם אנשים אוצר בעברם".
משהו יותר ספציפי?
'אחת השערוריות הגדולות ביותר בנושא היא פרשת הנכסים של הנספים בשואה, סיפור שהגיע לתודעת הציבור רק בשנים האחרונות. מדובר בחשבונות בנקים, בכספות ובנדל"ן שהשתייכו לאנשים אשר נספו בשואה ואיש לא טרח לחפשם או את יורשיהם עם סיום מלחמת העולם השנייה. אין לי כל ספק שמי שהחזיק את הנכסים האלה בידיו היה חייב לפרסם את קיום הנכסים באותה העת כאשר ניתן היה אולי למצוא בני משפה או יורשים'.
אף לא אחד?
"בהקשר זה אציין את מאבקה של חברת הכנסת לשעבר קולט אביטל שפעלה ללא לאות בנושא. להזכירך, שכשפורסם חוק החזרת הרכוש פרסמו 'עובדי בנק לאומי' מודעת פלסתר בעיתונות על עמוד שלם ובו התקפה שלוחת רסן על הגברת אביטל".
ועוולות נוספות?
"כמובן כל ערעור בו מערערת המדינה ללא כל בושה על זכאות של ניצול שואה שזכה לקבל קצבה.
הועדות הרפואיות הן אחד הגופים שעשו את העוול הכבד ביותר לכלל ניצולי השואה ולעם ישראל בכללו. טענתי שהוועדות הרפואיות למיניהן (ניצולי שואה, ביטוח לאומי משרד הביטחון) חייבות להיות כפופות לגוף עצמאי מטעם הכנסת שיהיה אחראי למינוי הרופאים ולתשלום שכרם".
"זאת בניגוד למצב כיום, כאשר משרד האוצר, שהוא צד מעוניין בסוגיה, גם ממנה את הרופאים, גם משלם את שכרם וגם טוען בראש חוצות שאין יחסי עובד מעביד בינו לבין הרופאים וכל השומע ישחק. כמו כן הלשכה לשיקום נכים פעלה עשרות שנים באופן בו היא ראתה בכל ניצול שואה אדם חשוד המנסה לבזוז את אוצר המדינה, היא ראתה בכל עותר אדם חשוד מלכתחילה שבא לבזוז את כספי האוצר".
והנוהל היום?
"זה היה היחס עד כה, בראשון לינואר מונתה לראשות הלשכה הגברת עופרה רוס שעם הגעתה החליפה גם את שמה מ'לשכה' ל'רשות לזכויות ניצולי השואה' וכל ניצולי השואה מקווים שעם פרישתו של מר רפי פינטו והרופא הראשי הדוקטור מאיר יגלו מחליפיהם גישה יותר אוהדת לניצולים".
יש תקווה אחרי הכל?
"במכתב שכתבתי לגברת עפרה רוס ובו ברכתי אותה אם היכנסה לתפקידה, ומסרתי לה אותו אישית, דרשתי להחליף גם את המערך הייעוץ המשפטי של הלשכה שהוא אשר הכשיל, לדעתי, את מר רפי פינטו, התעלל ומתעלל בניצולי השואה ללא כל בושה".
באיזה עניין מתעלל ובמה זה בא לידי ביטוי?
"למשל עד לא מכבר התנהלו דיוני ועדת הערעור ברחוב שוקן בתל אביב, בחדר האחרון שבאחת הקומות הנידחות. מקום שאנשי תקשורות לא כל כך מזדמנים אליו".
"ועדת הערעור, תאמיני או לא, היא אגף או מחלקה בבית הדין לתעבורה, אין זאת טעות, כן, בבית הדין לתעבורה. אציין שמזכירות היועדה יושבת עד היום שם ועוסקת בדחיית תביעות המונית ובטיעוני קש וגבבה בבית המשפט או בוועדת הערעור. במקרה שלי למשל היה סירוב מוחלט להכיר במחלת הסוכרת כמוחמרת דבר שזכיתי בו רק לאחר פניה לבית משפט".
מתי זכית להכרה כנרדף?
"ההכרה בנרדפותי נעשתה לאחר שערעורי בועדת הערעור נדחה והגשתי ערעור לבית המשפט המחוזי. ההכרה בי נעשתה ברחוב כשהיועץ המשפטי הנכבד מר ירח שפיר רץ אחרי ברחוב עד לכניסה לביטוח הלאומי בתל אביב בקריאות 'מר ברקוביץ' מר ברקוביץ' החלטנו להכיר בך'. היה זה לאחר פגישה קשה מאוד עם מר פינטו ומר שפיר וערב שמיעת ערעורי במחוזי הנ"ל כנראה מאוד לא רצו שערעורי ישמע".
מאיזה סיבה?
"מפני שעמדתי על מצג השווא וההונאה שנקטו היועצים המשפטיים כאשר תיארו את המצב שבו חיה משפחתי המתוארת כגן העדן התחתון, לפחות".
מתי תרשה לעצמך לנוח?
"כל זמן שאני אוכל אני אמשיך לפעול בנושא, אני אנוח יום אחד".
מה אתה רוצה להשיג במאבק שלך?
"קודם כל הייתי רוצה שמדינת ישראל בתוקף היותה זו שחתמה על הסכמים, שהגדרתם כהזויים איננה מהווה התלהמות ייתר, תכיר באחריותה לגורלם של כל ניצולי השואה בין אם עלו לפני שנת 53' ובין אם עלו אחרי 53'".
"ועידת התביעות שהיא גוף שהוקם בעצם על ידי מדינת ישראל כדי לטפל בפיצוי הניצולים שלא עלו ארצה ומפוזרים בעולם ובאלו שעלו לישראל אחרי 53'. מרכזה בניו יורק וקיימת ביקורת רבה על התנהלותה. לאחרונה נאלץ יושב ראש הארגון מר זינגר להתפטר בגלל טענות שונות ומשונות שהועלו לגבי התנהלותו".
איך הייתה מגדיר את ועידת התביעות?
"במקום גוף הייתי אומר 'גולם' וקמה על יוצרה. היא נוהגת כגוף תלוש לגמרי מן המציאות היא מסרבת לקבל או להכיר גם באותם תיקונים בפסיקות של השנים האחרונות שיצרו צורת הסתכלות חדשה ומנסות לתקן ולו במקצת עוולות בנות עשרות שנים. ועידת התביעות רואה בכספים שניתנים לה כספים שנועדו למענקי חסד וצדקה כשלמעשה הם מהווים פיצוי סמלי בלבד לסבלם של המונים".
איך זה שאתה נאבק לבד? הרי אתה נאבק בשם קבוצה שלמה, אז איפה כולם?
"ככל שחולף הזמן קיימת אצל ניצולי השואה מה שאני קורה לו עייפות החומר והם מתקשים מאוד, מפאת גילם, לזעוק את זעקתם מה שמקל על הגורמים המעוולים להתעלל בהם, חד וחלק".
מי תומך בך?
"אף אחד, כל המאבק שלי הוא בכוחותיי. כשהפגנתי לפני כשנתיים לפני משרד האוצר בתל אביב במשך חמישה שבועות לא פניתי לאף אחד להצטרף אלי משום שאני יודע את הקושי הגדול של האנשים לקחת חלק פעיל במאבק בשל מצבם הפיזי, גילם, מחלותיהם וכו'".
אתה מרגיש שאנשים בזים למאבק שלך להכרה ביהדות רומניה
"כן, אנשים רבים אומרים לי שהמאבק שלי הוא כמלחמתו של דון קישוט מה שמקומם אותי ביותר כי אני טוען שהמאבק שלי הוא תכליתי לגמרי ומבוסס על טיעונים ומסמכים להבדיל ממאבקיו של דון קישוט שהם סוריאליסטיים לחלוטין".
מה הדבר שמחזיק אותך אופטימי למרות הכל?
"יש לי רגש של חובה שכל כמה זמן שאני יכול אני אזעק את הזעקה שלי. ישנם אנשים שנמאס להם לשמוע את דברי אני מודע לזה, אבל כל עוד שאני נושם לא אפסיק את המאבק הזה".
איך אתה חושב שיסתיים המאבק שלך?
"אך ורק עם מותו של אחרון ניצולי השואה. על פי הפילוסופיה שלי השואה טרם הסתיימה מן ההיבט הרוחני והמטפיזי כל זמן שעדיין חיים בקרבינו ניצולי שואה".
מה החשיבות של ההכרה שאתה מבקש?
"כמי שזכה להיות תלמידם של גדולים בישראל, אנשי אמת, אני מתקומם כנגד השגיאות הגסות והייתי מעיז לומר אף הזיופים שנעשו במחקר השואה. אני מבקש תיקון עוולות שעדיין ניתנים להיעשות לגבי אנשים שעדיין חיים משום שרוב האנשים שבעניינים אני עוסק כבר לא בחיים, הם מתו בלי לקבל דבר. אבל נותרו מעט אנשים זקנים שאני מבקש שיתקנו למענם ושידעו הדורות הבאים את אשר התרחש בנושא".
במה שונה התיעוד היסטורי שאתה מבקש מזה הקיים?
"למשל באינציקלופדיה של השואה בערך 'אות קלון' הוקדשו פחות מעשר שורות לגבי נושא הטלאי הצהוב ברומניה. הפרופסור ישראל גוטמן כותב שהטלאי הצהוב הוטל ברומניה בשנת 44 בעוד שאם הוא יטרח לפתוח כל ספר העוסק בשואת יהודי רומניה הוא יגלה שהטלאי הצהוב הונהג, בעירי, בקאו בשנת 41, ימים ספורים לאחר שהחל מבצע ברברוסה (הפלישה לברית המועצות), זאת רק דוגמא קטנה, אני לא רוצה להלאות אותך".
מה הייתה הנקודה הכי קשה במאבק שלך?
"קשה לי להצביע אבל הייתי אומר אחרי שהוכרתי כנרדף בשנת 2005 הוגדרתי כמי שהוכר לפנים משורת הדין".
משמע.
"שעשו לי חסד. להזכירך היה זה ברחוב. לאחר מחאה קיבלתי מכתב שהוכרתי על פי דין ולא לפנים משורת הדין. בהקשר הזה אציין שהביטוי לפנים משורת הדין הוא מן הנפוצים ביותר בלשכה ומטרתו להבהיר לפונים שכל מה שהם מקבלים הוא מתת חסד".
מה שאני מבינה זה שכדי לקבל גמלה כניצול שואה אתה מקבל יחד איתה תווית נכה.
"בודאי. יש לי תעודת נכה".
כל ניצול?
"כן, אגב הרבה אנשים לא רצו לפנות כי הם לא רצו שידביקו עליהם תווית נכה. כדי לקבל גמלה מהאוצר נדרשים שני תנאים כשהראשון הוא הכרה בנרדפות שהוא מונח משפטי, לא כל ניצול שואה מוגדר כנרדף על ידי האוצר והשלב השני הוא להוכיח שנפגעת מאיזו שהיא פגיעה גופנית או נפשית בשואה".
"זו אכן בעיה אין אמונה ואין חמלה. אביא לך דוגמה של ניצולת שואה שהייתה שנים בגטו. משחוסל הגטו היא הגיע לאושויץ אותו היא שרדה בדרך נס. כשפינו את האושויץ, ששוחררה כידוע ב 27/01/45 במצעדי מוות אל פנים גרמניה, בחורף הנורא של ינואר 45, כשאנשים הולכים ללא ביגוד ונעלים מתאימים מאות קילומטרים, היא נפגעה ברגלה מנמק".
"דוקטור מאיר סירב בכל תוקף להכיר בפגיעה שמקורה בנמק משום שהוא טען שמנמק מתים. בבדיקה שעשיתי אצל רופאים בכירים באיכילוב שאלתי האם חייבים למות מנמק ברגל התשובה הייתה שלא, ישנם כאלו ששורדים כמו מכל מחלה. מיותר לציין שאם היו מכירים בפגיעה היו מתווספים לה סה"כ עוד שניים שלושה אחוזי נכות".
אתה עזרת לה במסגרת המאבק?
"כן, מאז היא עתרה פעמים מספר ללא תועלת".
מתי לאחרונה הרגשת נחת?
"כאשר הצלחתי באמצעות מחקרים ולימוד להשיג הכרה בנרדפות לשתי נשים מחיפה שלא הוכרו במשך עשרות שנים. זה נתן לי סיפוק ששווה להמשיך כי היה מדובר במקרה קשה מאוד, עורכי דין לא רצו להתעסק בתיק ואלו היו נשים שעשו להם עוול במשך עשרות שנים".
"אבל אני לא רוצה לדבר על מה שאני עושה למען אנשים זה חטא כבד. אם יש לזה תמורה בעולם הבא זה הולך לאיבוד, אני לא אוהב את הסגנון הזה שאנשים נותנים תרומה או משהו כזה ומנפנפים בזה, החסד האמיתי שזה בסתר".
מה החלום שלך?
"החלום שלי הוא שמדינת ישראל תכה על חטא שחטאה ותבקש סליחה ומחילה מניצולי השואה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם