גבירתי הנאוה: נאוה ברק מסתכלת קדימה
אחרי 34 שנים לצד אהוד ברק היא מצאה עצמה לבד. אבל אז פגשה ברק את שלום זינגר והתמקדה בעבודתה כנשיאת עמותת "עלם". ראיון נדיר
ויצאה להשתתף במרוץ למען עמותת "עלם". כולם סביבה בקושי סגרו 30 כשהיא, יחידה בת 65, רצה שני קילומטרים רצופים.
הרוח דחפה בגבה, הים עודד ממול וברק הגיעה, איך לא, היישר אל קו הסיום. "עשיתי את זה כמו כלום", היא מחייכת היום. "לא הרגשתי את הגיל בשום פנים ואופן".
נאוה ברק קוראת תיגר על חוקי הטבע. החיוניות הפורצת ממנה אינה מתיישבת עם הנתון בתעודת הזהות. בעשור שחלף מאז הפרידה המתוקשרת מראש הממשלה לשעבר ושר הביטחון בהווה הפכה לאישה יפה ושמחה. כאילו זרועות דמיוניות מחבקות אותה. כאילו האהבה החדשה, לאיש העסקים שלום זינגר, עושה לה נעים בגב.
"השנים הראשונות שלי עם אהוד היו כל כך אינטנסיביות, לא היה יום ולא היה לילה", היא מסבירה את השינוי. "אהוד היה בשריון ובסיירת, ולפעמים כדי לראות אותו, הייתי משאירה את התינוקת אצל אחת השכנות ויורדת אליו לסיני לישון איתו בקרוואן קטן".
"כשהבנות גדלו לקחתי אותן איתי לבסיסים וגם זה לא היה תענוג גדול. אדם בתפקיד ציבורי לא מסוגל לנהל מערכת זוגית נורמלית. רק היום, בפרק השני שלי, אני ממצה את המשמעות המלאה של המושג 'נישואים'. היום יש הרבה יותר מקום לביחד".
"בעלי שלום ואני מרגישים ממש כמו זוג צעיר. אני יכולה לברוח איתו באמצע היום לארוחה, מה שמעולם לא קרה לי בעבר. שלום מעודד את זה. הוא יכול להתקשר אלי פתאום ולהגיד, "מה דעתך, נאוה, על ארוחת צהריים ספונטנית?", ואני אומרת לו, "באת לי בזמן". אז הוא עובר דרך המשרד ולוקח אותי למסעדה. ולפעמים כשאני עסוקה הוא מקפיץ לי פרגיות בפיתה. אמרתי לבנות בעלם, "אתן מאמינות לדבר הזה? בחיים לא הביאו לי פיתה באמצע היום"".
שבע שנים מאז שהכירה את זינגר, בעברו מנכ"ל הבינלאומי ומנכ"ל משרד האוצר וכיום איש עסקים, היא פוסעת במעבר החד בין האושר האישי למפגש עם מצוקות בארגון עלם שהיא עומדת בראשו. ביום מנחמת נערים אבודים שחוו התעללות וניכור, ובערב שבה אל בן הזוג בבית. הקונפליקט חידד אצלה את הכרת הטוב. זה קרה זמן קצר לאחר נישואיה.
"החתונה השנייה הייתה רגע מכונן בחיי", היא אומרת. "עמדנו מול הילדים, הנכדים והחברים הקרובים וממש חשנו פיזית את ההתרגשות הגדולה שאחזה בכולם. למרות שאלה נישואים בגיל 60 פלוס, המילים ששלום קרא לי בחופה היו נפלאות ומדויקות. גם אני קראתי לו קטע משיר. אמרתי, "הייתי לבדי ודרכי אבדה לי, ובאת לי בזמן. לקחת את ידי בידך ואמרת לי, בואי נלך אל הים". זה כל כך התאים. כולם עמדו מסביב עם דמעות".
אחר כך נסעו לאלסקה, אל הערבות הקפואות. "ובאחד הנמלים עצרה האונייה ומסוק אסף אותנו מהנמל. נחתנו לתוך קרחון ושם חיכו לנו מזחלות עם כלבים שהסיעו אותנו אל תוך ים הקרח. ממש עפנו בתוך הלבה הקפואה. אני זוכרת
ב-1995, ארבע שנים לפני שהפכה לאשת ראש הממשלה, הכירה את ארגון עלם. "ורד פישביין, ידידה שלי שעבדה בעמותה, ביקשה שאבקר באחד הפרויקטים", היא משחזרת. "כבר כיהנתי כנשיאת עמותת הידידים של בית החולים בילינסון, אבל ורד אמרה, רק תראי איך אנחנו עובדים. אז נסעתי לדרום תל אביב והגעתי למיזם של עלם לחסרי דיור שנקרא אז 'מקום אחר'".
"אני זוכרת שנכנסתי לבית מאוד צנוע וחם ופגשתי קבוצת נערים ונערות שסיפרו על הזנחה וניכור. צעירה אחת, ממש ילדה, סיפרה שברחה מהבית כי אביה התעלל בה, אבל גם הרחוב לא האיר לה פנים. בחורים מזדמנים הציעו לה מקום ללון והמשיכו את ההתעללות. בסופו של דבר היא הגיעה לעלם. זה היה באמצע הלילה, אבל הדלת נפתחה מיד. קיבלו אותה בשמחה ובלי שאלות מיותרות. תמכו בה ואחרי כמה חודשים סייעו לה להשתלב מחדש בקהילה".
"הסיפור הזה וסיפורים נוספים נגעו ללבי. בדרך הביתה חשבתי עד כמה אני בת מזל שהבנות שלי, שהיו באותה תקופה בדיוק בגיל של הבחורה מהרחוב, שוכבות במיטות החמות שלהן והטענה היחידה מצדן כלפי היא, שאני יותר מדי מגוננת. אמרתי לעצמי שאני לא יכולה לעמוד מהצד והצטרפתי לוועד המנהל. מאוחר יותר נבחרתי לכהן כנשיאת עלם. ומאז אני שם".
למרות שניסתה, מעולם לא הצליחה לנתק את תפקיד הנשיאה מהמפגש בשטח. החיבור שלה עם הצעירים הוא בגובה העיניים, ממקום חברי ואישי. ברוב היוזמות לקחה חלק פעיל, כמה מהן אף הקימה מהיסוד. החביב עליה הוא 'בית אמיתי' שייסדה במו קשריה.
זהו מקום מפגש טיפולי וקהילתי לנערות ונשים שעברו תקיפה מינית וגילוי עריות. "הרעיון לפרויקט נולד ערב אחד, כשידידה קרובה פתחה את ביתה לחברות שבאו להקשיב לנערה שנחשפה להתעללות מינית", היא מספרת. "הערב היה כל כך מרגש ומוצלח, שהחברה תרמה מיד סכום כסף גדול להמשך הפעילות ואני מגייסת משאבים כדי לסייע לו להתפתח".
"חלק מהבנות בפרויקט שומרות איתי מאז על קשר הדוק. במיוחד אחת מהן. אני זוכרת את העיניים המושפלות. את המבוכה והרעד בידיים. בקושי הייתה מסוגלת לדבר איתי. אחרי כמה מפגשים היא נפתחה קצת וסיפרה לי שהיא עומדת להתחתן. זה היה בדיוק לפני החתונה של הבת הצעירה שלי".
"הבחורה שאלה, "נכון שכשהבת שלך יצאה לחפש שמלת כלה, הלכת איתה למדידות והתרגשת בשבילה כשראית אותה בלבן? לי לא הייתה דמות שתלווה אותי ותתרגש בשבילי, אז המתנדבת של עלם לקחה אותי לסלון כלות". מאוחר יותר הבחורה הזו למדה עבודה סוציאלית והיום היא מטפלת באנשים פגועי נפש".
"מפעם לפעם אני נפגשת איתה במרכזים של עלם. אנחנו עושות ליל סדר משותף עם הנערים, העובדים והמתנדבים. לאחרונה סיפרה לי שכשפגשה אותי לראשונה הייתה כל כך פגועה, כמו ציפור מרוטת נוצות. רק כשקיבלה חבישה אוהבת, הייתה מסוגלת להרים את הכנפיים ולעוף לבד. הדימוי הזה של ציפור פצועה הולך איתי מאז לכל מקום".
"אני חושבת עליה ועל האחרות כשאני יושבת בליל הסדר עם הילדים והנכדים, סביב הלידות של הבנות או באירועים המשפחתיים שלנו. אני כל הזמן אומרת לעצמי, כמה טוב שיש לאדם עוגן משפחתי. כשחוויתי את הפרידה מאהוד והייתי שרויה במשבר אישי עמוק, הבנתי כמה חשוב שיש לי משפחה תומכת ומחבקת".
"הייתי כל כך מודעת לתא המשפחתי ולעד כמה חיוני לשמר אותו למרות הקרע שהתחולל אצלי, אצל אהוד ובמיוחד אצל הבנות, שהפנטזיה על הבית השלם התנפצה להן. כבר אז חשבתי כמה עצוב שלבני נוער בעלם שמתמודדים עם משברים איומים וקשים אין בית להתנחם בו ובעצם אין להם אף אחד חוץ מבדידות גדולה".
"אני שומעת המון את המילים 'בית' ו'משפחה' בסיורים שלי בשטח. זה מחמם לי את הלב. נערים אומרים שהם באים לעלם כי לא שופטים אותם. כי בפעם הראשונה הם לא נתקלים ביחס של קח ותן. רק בגלל שמקבלים אותם כמו שהם, בלי ציפייה לתמורה, הם מסוגלים מאוחר יותר לעוף".
נאוה ברק לבית כהן נולדה בטבריה, לאב מנהל סניף בבנק לאומי ("איש חם, חרוץ וצנוע שעשה הרבה למען התושבים") ולאם שפרשה מעבודתה בסוכנות היהודית והקימה עסק עצמאי. זיכרונות ילדותה הם בעיקר הכנרת שהייתה מרכז חיי התרבות בעיר הקטנה.
"הפקנו הנאה מדברים קטנים ופשוטים כמו טיולים, סקי מים, ריקודי עם או סתם לנגב חומוס בפיתה על החוף במוצאי חג הפסח", היא מספרת. "הכנרת הייתה הכל. הפעילויות החברתיות, הקומזיץ ביום העצמאות, הבמה המרכזית וכל המפגשים של בית הספר והתנועה. אני זוכרת את עצמי מופיעה על המים מחוברת לסירה עם דגלים גדולים. היינו ילדי ים".
את אהוד ברק הכירה בזמן שירותם הצבאי, אך הרומן ביניהם פרח כשהיו סטודנטים באוניברסיטה העברית. העובדה שנישאה למי שיהפוך בהמשך למנהיג מפלגת העבודה שימחה את הוריה שהיו פעילים בסניף המפלגה בטבריה. ברק היה אז איש קבע ששהה ימים ושבועות בשטח. היא עבדה כמורה לאנגלית וערבית וגידלה את שלוש הבנות. כשברק נבחר לראש הממשלה ב-99' התפטרה ממשרתה והפכה לנשיאת עלם.
"כל אחת מנשות ראש הממשלה פועלת על פי בחירתה", היא אומרת היום. "וגם לי איש לא הכתיב את הדרך. הסתכלתי על נשות ראשי ממשלה לשעבר כמו לאה רבין, סוניה פרס ואחרות וניסיתי למצוא את השביל שלי. ההחלטה שליוותה אותי אז הייתה שלא משנה באיזה תחום, עלי לעשות כמה שיותר כדי לנצל את ההשפעה הגדולה של אשת ראש הממשלה".
באיזה אופן?
"נסעתי לייצג את המדינה בקמפיינים של קרן היסוד וארגונים גדולים בכל רחבי העולם כדי לשכנע אותם לתמוך בישראל. הייתי עסוקה מבוקר עד ערב. עבדתי מאוד קשה בלי משכורת ובלי זמן פנוי לעצמי או לבנותי. התרוצצתי עם העוזרת האישית בכל רחבי הארץ. כמה בורקסים אכלנו אז. תמיד היינו מוצאות את עצמנו באמצע היום עם בטן מקרקרת כי אף פעם לא היה לנו זמן לשבת לאכול מסודר".
היו קשיים נוספים?
"המפגש עם המשפחות השכולות היה מאוד לא פשוט. אני זוכרת במיוחד את הלינץ? ברמאללה. כשהלכתי לראות למחרת את אשתו הצעירה של ההרוג שהייתה בהריון מתקדם. עמדתי בחוץ חנוקה בגרון ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. בסוף לקחתי נשימה ונכנסתי והיא ניגשה אלי וחיבקה אותי. רק הפתיחות שלה והפנים המאירות שחררו אותי".
"אבל הקושי הגדול ביותר של אשת ראש ממשלה הוא אובדן הפרטיות והחשיפה הציבורית. אין זמן לאינטימיות. אין בכלל חופש פעולה. הייתי מוקפת באנשי אבטחה גם עם אהוד וגם בלעדיו. לא יכולנו להיות ספונטניים, לעשות מה שבא לנו. והביקורת הציבורית הייתה כל כך פוגעת. כל דבר שנעשה בבית שלי זכה לביקורת או לחשיפה".
"היריבים הפוליטיים לא חסכו עלבונות, גם בקואליציה וגם באופוזיציה. כשאהוד ניסה לקדם את יוזמות השלום, הביקורת מצד הימין הקיצוני הגיעה עד הבית שלי. כל היום שמעתי מהחלון מקהלות שצועקות 'בוגד, בוגד'. לא פעם יצאתי החוצה לאנשים שהפגינו - בזמן היציאה מלבנון, בקמפ דיוויד. הכישלונות וההצלחות היו דבר מאוד נזיל. יום אחד משבחים אותך ולמחרת אתה זוכה לקיתונות של השפלות".
בתקופת כהונתו ביקרו לא מעט גם את אישיותו של ברק, לא רק את מהלכיו הפוליטיים.
"הביקורת הזו הייתה פוגעת וכואבת. כולנו אנשים עם רגשות. היו ימים שלא רציתי לפתוח את העיתון מרוב שזה כאב לי. אבל לצד כל הקושי חשוב לי להגיד שהיו גם הרבה רגעים יפים. למרות כל העומס והמתח, היינו לוקחים לעצמנו לפעמים את הזמן הפרטי, יוצאים לסופי שבוע, אמנם לעתים נדירות, אבל השתדלנו להקפיד גם על המעט הזה".
"החיים לצד אישיות ציבורית הם לא פשוטים אבל גם הזדמנות גדולה. הנסיעות הרשמיות הרבות לחו"ל אפשרו לי להיחשף למפגשים מרגשים. פגשתי ראשי מדינות בכל העולם וגם אירחתי אותם ואת נשותיהם בביתי. זה היה מרתק. אין לזה תחליף".
"אני מסתכלת אחורה בכבוד, לא במרירות. אמנם בעלי היה עסוק כל החיים בשירות קרבי או בסיירת מטכ"ל ולא היה כמעט בבית ואני גידלתי את הבנות לגמרי לבד, אבל אני זוכרת את עצמי מאושרת
מאוד. מחזיקה את התינוקות ביד וכל היום שרה להן ונהנית. שילבתי עבודה ולימודים והייתה בי תחושה של עוצמה שגם לבד אני עצמאית ומסוגלת".
"היום אני רואה את הבנות שלי מקיימות סוג אחר של מערכת זוגית. יותר שוויונית. יותר משותפת. גם הבעלים שלהם עובדים, אבל יש חלוקת נטל יותר טובה. אני מסתכלת עליהן לגמרי בקנאה ולגמרי בהערצה".
ב-2003, קצת אחרי שברק פרש מהפוליטיקה והפך למרצה מבוקש וליועץ אסטרטגי לחברות בינלאומיות, החליטו ראש הממשלה לשעבר ורעייתו לפרק את החבילה. בני הזוג רק סיימו לבנות את ביתם החדש בכפר שמריהו והיו עתידים לעבור אליו כמשפחה מאוחדת. הידיעה על הפרידה הדרמטית התקבלה בהפתעה מוחלטת וגרפה כותרות ראשיות.
במשך שבועות פרחו שמועות והועלו ספקולציות באשר לנסיבות המדויקות שהובילו לפירוד. מעטים בסביבתו הפוליטית של אהוד ברק היו מודעים למחלוקות שהתגלעו בין השניים ומי שכן ידע שמר על שתיקה. בשנים הבאות הוצמדו לברק כמה וכמה רומנים. נאוה, מצידה, השתדלה לשמור את חייה הפרטיים לעצמה.
"היו לי 34 שנות נישואים עם אהוד שהכילו הרבה דברים טובים לצד הקשיים הרבים", אומרת ברק. "בעקבות הפרידה חוויתי משבר מאוד קשה. בגלל השינוי, בגלל האובדן, בגלל התהום שנפערה. התמודדתי עם הגירושים בהרבה כאב. מאוד פחדתי מהשינוי המשמעותי ומאי הוודאות לגבי העתיד. אבל אחרי ההלם הראשון אספתי את עצמי והתחלתי לחשוב איך ממשיכים".
"אני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי זה לחזק את המשפחה. גם להיות מקור תמיכה וגם להיתמך בעצמי. דאגתי לייצר המשכיות, מפגשים, אוזן קשבת, ארוחות שישי, חגים משותפים וימי הולדת, כל מה שאנחנו עושים עד היום".
"ההחלטה השנייה הייתה להפסיק להסתכל אחורה, לא לשקוע יותר בעבר ובשאלות שלא תמיד יש להן תשובה אלא ללכת קדימה. צמחתי מהמשבר והיום אני במקום אחר לגמרי. אהוד יישאר תמיד האבא של הבנות והסבא של הנכדים. השנים שלנו ביחד לא נמחקו ולא הלכו לאיבוד ואני בטוחה שגם לו, כמו לי, יש אוסף של זיכרונות וחוויות שצברנו. ביחד בנינו משפחה וביחד חלקנו רגעים מיוחדים. זה דבר שנשאר איתי ואני בטוחה שהוא הדדי".
יש בך געגוע לתקופה ההיא?
"ממש לא. הייתי שם, במקום הכי גבוה. טוב לי איפה שאני היום".
נילי פריאל?
"אני פוגשת אותה באירועים ויש בינינו יחסים קורקטיים. שום דבר מעבר לזה".
מיד אחרי הגירושים תגברה ברק את פעילותה בעמותת עלם. העשייה האינטנסיבית מילאה אותה במשמעות ומנעה ממנה לשקוע. במקביל נרשמה ללימודי ניהול מוסדות תרבות ומלכ"רים באוניברסיטה וגם המסגרת האקדמית סייעה לשכך את זיכרונות העבר והקלה עליה להתבונן אל העתיד.
"החלטתי שאני לא רוצה להיות בן אדם תלוי אלא עצמאית שמרוויחה למחייתה", אומרת ברק. "אז התחלתי לחפש מקומות עבודה שיאפשרו לי לשלב את הפעילות ההתנדבותית. יו"ר עלם ביקש ממני להתחיל לעבוד בעמותה במשרה מלאה ואחרי עשר שנות התנדבות, הסכמתי. מאז אני עובדת בעלם יום-יום, במשכורת מלאה".
שכרך הגבוה בתפקיד שנחשב לפעילות התנדבותית מעורר ביקורת ציבורית חריפה.
"אני חושבת שעשו לי עוול גדול. הביקורת נבעה מאי הבנה. יש איזו מחשבה בציבור שבכל מגזר העמותות עובדים רק בהתנדבות. יש היום 30 אלף עמותות בישראל שמעסיקות 250 אלף עובדים מקצועיים במשכורת ומגלגלות מיליארדי שקלים".
"בעלם לבד יש 80 פרויקטים, עסק מורכב לכל הדעות שמצריך ניהול מקצועי. יש אצלנו את היו"ר בועז דותן, שמקדיש לעמותה חלק מזמנו בהתנדבות ומוביל את הוועד המנהל בכישרון רב, וגם את המנכ"לית הצעירה אפרת שפרוט, שמנהלת את העמותה במסירות ובמקצועיות תמורת שכר, כמוני. כל חיי עבדתי בשכר. לקחתי פסק זמן רק כשאהוד התמנה לראש הממשלה".
"אחרי הגירושים, כשהתחלתי לחפש עבודה, היו לי כמה הצעות וביניהן העשייה המלאה בעלם. יו"ר עמותה משקיע חלק קטן מזמנו אבל אני נותנת את כל כולי ולכן ראויה למשכורת".
הביקורת עסקה בגובה השכר ובעובדה שנפרדת מאדם אמיד ונישאת לאיש עסקים אמיד.
"לא נפרדתי מאיש עסקים אמיד. רק כשאהוד סיים את תפקידו כראש הממשלה הוא התחיל לעבוד בעולם העסקי, וזו בדיוק הייתה נקודת הזמן שבה נפרדנו. אנשים אומרים, 'בהיותה נשואה לאיש עסקים, עליה לעבוד בהתנדבות'. אני חושבת שזו אמירה מקוממת. כך לא חונכתי. כך אני לא מחנכת את בנותי. לכל אישה יש זכות לעבוד ולהתפרנס בלי קשר לרווחים של בעלה".
"כתבו שאני מקבלת 30 אלף נקי וזה לא נכון. אני מקבלת שני שלישים מהסכום הזה. ברוטו. בסטנדרטים של משכורות בכירים בעמותות אחרות השכר שלי נחשב למקובל. שכר כל חמשת הבכירים בעלם לא עולה על שלושה אחוז מהתקציב, והטענה שאני מגייסת כסף למשכורת שלי היא מופרכת ומכעיסה. אני מגייסת לעמותה מיליוני שקלים".
"אני לא נשיאה של פעם בשבועיים. אני פעילה, עובדת במשרה מלאה משעות הבוקר עד שעות הערב, עורכת סיורים בשטח ומגייסת משאבים. כשהצטרפתי לעלם היא הייתה עמותה קטנה ולא מוכרת עם תקציב של שבעה מיליון שקלים. מאז חלה התפתחות אדירה מכל הבחינות. אנחנו פוגשים 20 אלף בני נוער בשנה, יש לנו 1,700 מתנדבים והתקציב תפח ל-30 מיליון. אני לא רוצה להעיד על עצמי, אבל יש לי חלק לא קטן, לצד האחרים, בהתפתחות הזו".
ב-2004, אחרי שנה קשה שבמהלכה התמודדה עם גירושים, פריצת דיסק, ניתוח גב ופטירת אביה, הכירה ברק את איש העסקים שלום זינגר שיהפוך לימים לבעלה השני. בדיוק הרגישה מוכנה לפרק ב'. "השתקמתי", היא אומרת בפשטות. "הייתי מוכנה לזוגיות והמפגש עם שלום העניק לי חוויה אחרת לגמרי. התחושה הייתה של רעננות ופריחה ובעיקר הבנה שלמרות הגיל המתקדם אפשר לחוות את כל הרגשות היפים של התאהבות, התרגשות ורומנטיקה".
שלוש שנים הם נשואים וכבר הספיקו להרחיב את המעגל החברתי ולאחד את ילדיהם ונכדיהם לכדי משפחה אחת. "אני הבאתי את החברים של אהוד ושלי ואת החדשים שהם שלי בלבד וגם שלום הביא את החברים שלו. בגלל ששלום איש משפחה חם, החיבור בין המשפחות נעשה בצורה מאוד טבעית. הקשר שלו עם הבנות שלי מצוין. הן אוהבות ומעריכות אותו ומוצאות איתו שפה משותפת".
"וגם לי יש קשר בלתי אמצעי עם הבן והבת שלו. כולנו נפגשים כמעט כל יום שישי לארוחה שאני מבשלת וחוגגים את ימי ההולדת והחגים. יש לנו כבר שמונה נכדים".
ושניכם?
"מאחר שהבעל שלי אוהד מושבע של מכבי תל אביב, הוא הזמין אותי לצפות איתו במשחקים על המגרש. באתי, נסחפתי ועד היום אני שם, יושבת על הספסל, מרגישה את החשמל באוויר ומתמכרת לאווירה. בתחילה כולם היו מסתכלים עלי ומחייכים חיוכים של הזדהות ושמחה על שאני נחשפת למשהו אחר".
"כבר הייתי במשחק של פנאתנייקוס ובשלושה פיינל פורים בברצלונה, במוסקבה ובפראג. זה היה מדהים. הייתי חלק מהקהל העצום שקם בספונטניות והריע ושר את'התקווה'. עמדתי ושרתי איתם עם דמעות בעיניים. הרגשתי ממש גאווה לאומית. אחרי המשחקים בארץ אנחנו יושבים במסעדה ביד אליהו עם החברים של שלום, אוכלים טוב וצוחקים. הדבר הזה שלא עשיתי קודם הפך להיות חלק מחיי".
"פרק ב' זו הזדמנות לעשות דברים אחרת. לעשות אותם נכון. לחפש ולמצוא תיקון לאור המסקנות מהחיים הקודמים. בזוגיות החדשה שלי יש משהו אחר, רענן, פרטי. אני כבר לא נשואה לאיש ציבור ויש לנו אפשרות לחוות דברים מרגע לרגע. להיות אנונימיים. להחליט ביום שיוצאים לסוף שבוע בגליל או לסרט או לארוחה בשניים. זה קורה הרבה וזה פשוט נפלא".
איך את מסבירה את הנינוחות הזאת?
"בפרק ב' יש פחד מכישלון נוסף ולכן כל אחד נורא רוצה שזה יצליח. שני הצדדים באים עם שאיפה לעשות הכל כדי שהפעם הנישואים יחזיקו מעמד. שני הצדדים גם מביאים איתם בשלות והרבה ניסיון חיים. אנחנו נורא זהירים רוב הזמן, נורא מודעים לעצמנו, לצדדים הטובים והפחות טובים. נותנים ספייס".
"מבינים שאי אפשר לשנות את השני ושצריך לתת הרבה כבוד לצרכים של בן הזוג, לתחביבים שלו, לבחירות שלו ולעולמו הפנימי. שנינו באים אל הקשר ממקום הרבה יותר מכבד ותומך בקשר עם המשפחה ובפעילות הציבורית. שלום מגיע איתי לאירועים שקשורים לעלם ולמרות שלפעמים אני רואה שזה עול כבד בשבילו, עדיין הוא עושה את זה באהבה".
העובדה שאת גרושתו של ראש הממשלה לשעבר לא מאיימת עליו?
"אין לו שום סיבה להיות מאוים מאף אחד. מאחר שאהוד אישיות ציבורית אנחנו רואים אותו גם היום כי הוא נחשף, אבל אין בכך איום. יש השלמה שאני כבר לא האישה הקטנה, שאני עצמאית, שאני עומדת בזכות עצמי. אנחנו מתחזקים אינטימיות טובה ובריאה עם המון אמון הדדי. שלום היה 12 שנים לבד והוא מאוד זקוק לאינטימיות. מחמיא לי שהוא מחפש את זה. נפלא בעיני שאני יכולה לברוח איתו באמצע היום. לשתף אותו בלילה. לדאוג לו ולהרגיש שהוא נורא דואג גם לי".
וזה חדש?
"כן. עכשיו זה לגמרי אחרת. יש את החופש ובעיקר את הרצון לצאת. אנחנו מטיילים המון. לא טיילתי מספיק כשהייתי צעירה ועכשיו בגילנו זו הזדמנות להשלים. השנה היינו בסין. שטנו ברפסודה פרימיטיבית בנהר עם סלעים מעוצבים בצורות משונות שהשתקפו במים. זה היה מרהיב. לא הפסקתי לצלם, בעיקר כדי לנצור את הרגע. ובבית רציתי למסגר כמעט כל תמונה".
"העובדה שאין כבר ילדים קטנים מעניקה הרבה יותר חופש. יש זמן ואפשרות להכיר האחד את השני. לא להיות טרודים מדי במטלות של תחילת זוגיות. לכל אחד מאיתנו כבר יש קריירה ומעמד ומשפחה שעומדת בזכות עצמה וככה אפשר לבוא לזוגיות נטו. להספיק דברים גדולים וקטנים. כמו לצאת אל חוף הים בכל יום שישי, ובשבת אל הנמל. לקחת כמה שקיות מהשוק ולחזור הביתה ברגל. להסתכל על השקיעה ביחד. שלום יודע שכשאני אומרת לו, 'בוא לים, אני צריכה להשתחרר'".
ובין זריחה לשקיעה היא מתרוצצת בין הסניפים והמרכזים של עלם. פוגשת בני נוער באורח בלתי אמצעי, מדברת איתם בגובה העיניים. מסתחבקת ומחבקת וגם מספרת על עצמה בפתיחות. במפגש עם צעירות אתיופיות במרכז "הפוך על הפוך", בקריית ים בצפון, רשמו הנערים על הלוח שמות של דמויות לחיקוי. היו שם אופרה וינפרי, ביונסה, חנה סנש, הילרי קלינטון ולמעלה משמאל גם נאוה ברק.
"במקום שהם יבואו אלינו, אנחנו באים אליהם", היא מעידה. "הניידות של עלם מסתובבות בלילות במרכזי הערים. המתנדבים והעובדים המסורים עושים תהליך קשה ומפרך שבסופו יש שינוי אמיתי. הם מזהים נערים חסרי בית שנשרו מכל מיני מסגרות, חלקם מתמכרים לסמים ולאלכוהול. הם אומרים להם, אנחנו פה בשבילך. אתה תחליט על הקצב".
"אני פוגשת את הנושרים בפרויקט שנקרא 'מישהו לרוץ איתו', מרכז יום שמעניק לצעירים חסרי בית את שירותי החירום, ארוחה חמה, מקלחת, בגד ללבוש ותהליך טיפולי בעזרת מתנדבים ועובדים סוציאליים".
"שם פגשתי את ג'סיקה. היא באה מבית נורמטיבי לגמרי, אבל ברחה ממנו כי אמה נישאה מחדש לגבר שפגע בה. חמש שנים היא הייתה ברחוב, בכל מיני זולות עם חתולים ולכלוך ויצורים מפוקפקים. לא פעם הייתה צריכה ממש לנבור בפחי אשפה כדי להשיג אוכל. כשמתנדב של עלם גילה אותה, לא רצתה לבוא. אז הוא בא אליה. התיישב לידה ושתק. ככה כמה ימים ברציפות, עד שהלכה איתו".
"אחרי תקופה ארוכה ובעזרת עלם היא חזרה לעצמה והשתקמה לגמרי. היום היא לומדת פסיכולוגיה. לקחתי אותה איתי לארצות הברית לגיוס תרומות בבוסטון ובשיקגו. כשהיא עלתה על הבמה וסיפרה את הסיפור שלה בטבעיות, בכנות, לא הייתי צריכה להוסיף אף מילה".
עד כמה העובדה שהיית בעבר רעיית ראש הממשלה מסייעת לך לגייס כספים?
"ההיכרות עם פיגורות מהתחום הפוליטי שאני פוגשת היום בתפקידים אחרים מאוד עוזרת לי לפתוח דלתות. לפחות דלת ראשונה. התורמים שלי הם תוצאה של יחסים אישיים. אני מנצלת את כל הקשרים שלי מהתקופה שבה הייתי לצדו של ראש הממשלה וגם את הקשרים החברתיים שנוצרו בהמשך. אין אחד שאתקשר אליו ואבקש פגישה והוא יגיד לי לא".
"השילוב המנצח של היכרות עם אנשים משפיעים מאז והתפקיד שלי היום פותח דלתות. לא פשוט לגייס בכל שנה למעלה מ-20 מיליון שקל, ובכל זאת אני מביאה חלק נכבד מהסכום הזה, כמה וכמה מיליונים".
קשה לבוא לחברים ולבקש כסף?
"לשכנע אנשים לתרום זה לא פשוט. כשאני מקבלת תשובה שלילית יש בזה תסכול. אולי אנשים מסוימים שרואים אותי מנסים לחפש את המדרכה השנייה כי הם חוששים שיגיע רגע שאבקש מהם תרומה. אבל גם אם מישהו מסרב לי, אין אצלי משקעים. הפגיעה היא לא אישית ואני ממשיכה הלאה, מחפשת כל הזמן דרכים יצירתיות כדי לתגבר את המשאבים".
"אני הולכת לראשי בנקים ולראשי החברות הגדולות במשק. המגזר העסקי הולך איתנו יד ביד ומסייע לנו מאוד. בדרך כלל יש המון אמפתיה, אבל גם תגובות כמו 'חילקנו את כל הכסף', 'השנה כבר נתנו די והותר', 'זה לא בחזון החברתי שלנו'. שמעתי את זה רק השבוע. אחד מעשירי ישראל אמר לי, 'את עושה עבודה נהדרת, אבל אני מצטער, חשוב לי יותר לתרום לאיכות הסביבה. או לפוליטיקה'".
"אמרתי לו, 'תחשוב על הנעורים שלך. אם לא הייתה לך מערכת תמיכה, איפה היית היום?', אמרתי, לא כל דבר נערה מתבגרת יכולה לדבר בבית. אם לי עצמי כנערה היה מקום שיכולתי לפתוח בו את הלב ולדבר עם מתבגר או מתנדב בגובה העיניים, זה היה נפלא". אז הוא אמר, "את יודעת מה, קחי תרומה רצינית".
ואלה שמסרבים לתרום?
"רק השבוע נפגשתי עם איש אמיד שעשה הרבה כסף בהיי-טק. חשבתי שמן הראוי שאדבר איתו כי לא פניתי אליו בעבר. סיפרתי לו על עלם ולא גמרתי לדבר והוא כבר אמר, אני לא אתרום לך. יש מספיק עמותות שדואגות לנוער בסיכון. אז ברגע הראשון הרגשתי מבוכה. לקחתי נשימה עמוקה ואמרתי לו, בסדר, זכותך".
"במגזר העסקי יש היום הבנה שהתרומה לקהילה מפרה ומתגמלת. יותר חברות פועלות למען הקהילה שמתוכה צמחו והתפתחו. למגזר העסקי יש יכולת והזדמנות לקחת חלק בשינוי חברתי אמיתי. אני מציעה לאנשי עסקים להשאיר חותם בקהילה ולעשות משהו בעל משמעות ערכית. חלק מהם מכירים את העבודה והמסירות שלי לעלם, אז כל שנה מחדש הם נותנים את תרומתם. אני מבינה שזה בגללי, אז אני פונה אליהם. ויש חברים שאני לא מבקשת מהם באופן אישי".
"אני שולחת מכתב ועוצרת שם. מוותרת על מעקב או פגישה. יש תורמים שאבותיהם היו רגילים לתת לקהילה, איתם יותר קל ואחרים עושים את זה בגלל הרצון לחולל שינוי".
חלק מהאנשים שאליהם את פונה הם חברים של ברק. זה לא מפריע בעבודה?
"ממש לא. אני מרגישה שמתייחסים אלי כאל ישות נפרדת, בלי קשר למשקעים שיש כלפי אהוד ברמה הפוליטית או האישית. אני מרגישה בבירור שאני עומדת מול החברים שלנו בזכות עצמי. הנה אתמול הייתי בסיור בסניף עלם בקריית ים ופגשתי את ראש העירייה שמואל סיסו. יש בינינו קשר ארוך שנים".
"ופתאום הוא אמר לי, 'את יודעת, נאוה, שבגלל בעלך נאלצתי לסיים את התפקיד שלי כקונסול בניו יורק לפני הזמן?'. אמרתי לו, "'באמת? בכלל לא זכרתי את זה'. ועוד אמרתי, 'אני מקווה שהעובדה הזו לא תשפיע על הקשר והתרומה שלך לעלם'. והוא אמר, 'ברור שלא, הנה אני כאן, וכבר 13 שנה'".
יש איזה מפגש שאת זוכרת במיוחד?
"הבאתי לארץ את הילרי קלינטון. אני זוכרת שפגשתי אותה יחד עם אהוד כשהיה ראש הממשלה. הילרי מאוד חרדה אז לבתה המתבגרת צ'לסי. דיברנו בעיקר על הבנות שלנו ועל כמה קשה להתמודד עם גיל ההתבגרות. הזמנתי אותה לארץ לקמפיין של עלם נגד אלימות במשפחה".
"והיא הגיעה במיוחד וביקרה בפרויקטים שלנו ויחד חתמנו על אמנה נגד אלימות במשפחה בבית ראש הממשלה. אחר כך היא הדליקה את הנורה הראשונה בדגל התקווה של עלם. גם את שרי בלייר גייסתי לעלם. עד היום אני זוכרת איך הלכתי לבית שלה בדאונינג 10 ואיך היו צעצועים בכל פינה. זה היה בית חי, פועם, של זוג צעיר עם ילדים קטנים. ביקשתי ממנה לתמוך בפעילות של עלם והיא נעתרה מיד והופיעה בבית השגריר הישראלי בלונדון למען עלם".
ניסית לקדם את תחום נוער המצוקה גם במגרש הפוליטי?
"היו אלי כמה וכמה פניות במהלך השנים להצטרף לפוליטיקה, אבל סירבתי כי החלטתי למצוא אפיק השפעה אחר. דווקא בגלל ההיכרות שלי עם העולם הפוליטי, אני יודעת שהכל שם זמני ושביר ויש הרבה כפיות טובה ויחסי תלות. החופש והעצמאות שיש לי היום לא היו לי כאשת פוליטיקאי ומאחר שכבר הייתי בעולם הזה, אני לא מתגעגעת".
הגיל אינו מטריד אותה. "רק המחויבויות הולכות ומתרבות. הייתי רוצה לפנות יותר מזמני לאמי שהתבגרה ולבנותי כדי שאסייע בגידול הנכדים. אבל בסופו של דבר אני מצליחה לפנות זמן לטפל באמי באהבה וגם הבנות שלי מבינות שיש להן אמא שמחה בחלקה ומסתפקות בעזרה פעם בשבוע".
גם הזקנה לא מפחידה אותה. "אני לא מרגישה בכלל את המעבר מאישה צעירה לאישה מבוגרת. אני מקווה שלא אצטרך לעמוד במבחנים של פגיעה בבריאות. אני לא חושבת יותר מדי על מה יקרה למראה החיצוני שלי. נכון להיום אני מנסה להיות מטופחת, להתלבש בטעם טוב ולא לחרוג מהדפוסים שמתאימים לאישה בגילי. אני מקווה שאזדקן בכבוד ואקבל את השינויים באהבה. היום אני בעיקר מסתכלת אחורה בסיפוק ומתפללת שהחיים ימשיכו להאיר לי פנים".
לתרומות לדגל אורות התקווה של עלם סמסו את המילה "עלם" ל- 2886 או חייגו *2886 או היכנסו לאתר: hadegel.org.il.
sari.makover@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם