"הניסויים של מנגלה הרסו לי את הגוף"
מאיר, ניצול בן 76, נותר עם שיתוק מוחין לאחר הניסויים שעבר בילדותו. "נולדתי נורמלי, כשאני רואה באיזה מצב אני נמצא, אני בוכה"
- ניצולות השואה יחגגו בר מצווה לנכדן המשותף
- ניצלה מבירקנאו וסגרה מעגל ביד ושם
- איך מסבירים לילדים את סיפור השואה?
מה אתה זוכר מהשנים אצל מנגלה?
"לא הרבה פרטים, כי בסך הכל הייתי ילד בן שש כשד"ר מנגלה בחר בי לצריף שלו. אין לי מושג למה הוא בחר דווקא בי. נכון שזה הציל את החיים שלי, אבל מאז אני שבר כלי. מה שאני כן יודע לספר הוא שכל הזמן קיבלתי זריקות בכל מיני מקומות בגוף. דקירות ושוב דקירות.
"הוא היה מזריק לי את הזריקות וזורק אותי לצריף. לפעמים הרגשתי טשטוש. לרוב כאבים ברגליים. היו ימים שבהם אחרי כמה טיפולים לא יכולתי להזיז את הגוף, הוא היה משותק. ככה מגיל שש עד תשע - שלוש שנים של טיפולים".
היו איתך עוד ילדים?
"ודאי שהיו, אפילו זכרתי את השמות של חלק מהם, אבל היום אני כבר לא זוכר. אז היינו יחד, כולנו ללא הורים. כולנו סבלנו כאבי תופת מכל הטיפולים, ומה שאני הכי זוכר מאותה תקופה הוא הבכי. כולם שם היו ילדים קטנים. כולם עברו התעללות. גם אני בכיתי. בסך הכל הייתי בן שש, ולא רק שניתקו אותי מההורים - גם עברתי סבל נוראי של תנאי חיים קשים, רעב, קור וזריקות בלי הפסקה".
איך התקיימתם?
"זה היה קשה נורא. אני זוכר את הקור העז, את השלג, ובעיקר את הרעב. לא נתנו לנו מספיק אוכל. הבטן כאבה לנו מרוב רעב. הלכנו וחיפשנו אוכל בזבל. כל מה שמצאנו באשפה הכנסנו לפה".
איפה היו הוריך?
"גרנו בברטיסלבה, סלובקיה. בשנת 1942 לקחו אותנו, ההורים וחמשת הילדים, לאושוויץ. ארבעת האחים שלי נרצחו במשרפות, ואני נלקחתי לד"ר מנגלה. לפי מה שאני יודע, ההורים שלי היו בכל אותה תקופה באושוויץ, עד השחרור. הם עבדו שם או במחנה סמוך.
"בסוף
ואמא?
"גם אמא ניצלה, ויחד עלינו לארץ בשנת 1949".
הלכת לבית הספר?
"לא יכולתי ללכת לבית ספר רגיל, ובתי ספר מיוחדים לא היו אז, כך שאת רוב הזמן ביליתי בבית לבדי. גם לא היו לי חברים. העברתי את הזמן בשמיעת רדיו ובטיפול באוסף הבולים שלי. ובכל זאת אמי התעקשה שאלמד עברית, והיא לימדה אותי את השפה וגם קרוא וכתוב. בזכותה אני יודע לקרוא בעברית".
כמה זמן היית בבית לבד?
"כמעט שנה, עד שאבא נפטר ואמי לא הייתה מסוגלת לטפל בי לבד, אז היא העבירה אותי להוסטל של אקי"ם, העמותה לקימום מפגרים, שם אני מתגורר כבר 43 שנה".
מה אתה עושה באקי"ם?
"בבוקר אני עובד בעבודה מוגנת במחלקת גמלאים שנפתחה באלווין במיוחד אחרי שביקשתי זאת. אני יוצר תמונות שמורכבות מסיכות ונמכרות לציבור הרחב. אחר הצהריים ובערב אני משתתף בפעילויות כגון הצגות, קונצרטים, רכיבה על סוסים בחוות סוסים טיפולית, הידרותרפיה וטיולים".
עם מי אתה מבלה?
"מתנדבת של 'עמך', וילמה , מבקרת אותי פעם בשבוע, ואז אנחנו הולכים לבית קפה או לסופר לקנות דברים שאני אוהב בכסף כיס שלי, ובנוסף לזה אני קורא איתה סיפורים. בהתחלה היא לא ידעה מה לעשות איתי עד ששאלה אותי אם אני יודע לקרוא. מאוד שמחתי כי אני אוהב סיפורים, אז היא מביאה לי פעם בשבוע צילום של סיפור קצר, בדרך כלל סיפור חסידי, והיא מגדילה את האותיות כדי שאוכל לקרוא כי העיניים שלי לא משהו, ואנו קוראים יחד".
אתה מרוצה?
"זה מקום נהדר. הם דואגים לנו כאילו היינו הילדים שלהם. מאחר שאני מרותק לכיסא גלגלים ולא יכול לבצע דברים פשוטים לבד, הם עוזרים לי לקום מהמיטה כי אני לא יכול לקום לבד. יש איתי אנשים צמודים כל הזמן, ואני שקט כי אני יודע שאני יכול להיות כאן עד סוף ימיי בשקט וברווחה. אם אני לא חושב על מה שהביא אותי למצב הזה, אני מרוצה".
איך אתה עובר את יום השואה?
"אני מדליק נרות זיכרון לסבא וסבתא שלי שנהרגו באירופה ומשתתף עם כולם בעצרת הזיכרון שנערכת במתחם שלנו. פעם הייתי מסוגל לעלות לבית הקברות בגבעת שאול, שם הם קבורים, אבל אני לא יכול להגיע לשם יותר ".
גיל: 76; מגורים: הוסטל של אקי"ם בירושלים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם