נתניהו, אם אתה רוצה לירות - תירה. אל תדבר
כן, יש איום איראני, כן, צריך לפעול נגדו, כן, צריך להתריע מולו. אבל בדרך לשם, אדוני ראש הממשלה, אתה מוזיל את השואה ומפחיד את העם
כשהנאצים גררו מיליוני יהודים נטולי הגנה, חסרי ישע, מופקרים ונידחים אל המשרפות. כשעיירות שלמות הועלו באש, כשגטאות הושמדו ורוסקו, כשמיליון ילדים נטבחו, ואין פוצה פה ומצפצף. כשעולם שלם עצם את עיניו נוכח שואת היהודים ולא הסכים, אפילו, להקדיש גיחת הפצצה אחת כדי לרסק את תאי הגזים של אושוויץ.
האם זה דומה, אדוני ראש הממשלה, לימינו אלה? כשישראל היא אחת המדינות החזקות ביותר בעולם מבחינה צבאית, ואחת המדינות הפורחות והמשגשגות ביותר בעולם מבחינה כלכלית? כשיכולותיה של ישראל, על פי פרסומים זרים, הן להשמיד באבחה אחת את כל אויביה (ויש רבים כאלה), מאה פעמים לפחות? כשישראל משגרת לוויינים משוכללים לחלל, מובילה את ענף המל"טים העולמי, מחזיקה תעשיית היי-טק מרשימה ומצליחה לבצע משימות דמיוניות שלעולם אי אפשר יהיה לספר או לגלות אותן לציבור מקצה העולם ועד קצהו (אגב, אין כאן הגזמה)?
האם אנחנו כה חסרי ישע? האם חרחורי המלחמה של כמה אייתוללות בטהרן דומים לתורת הגזע הנאצית וללהבות שאליהן גררה גרמניה את העולם כולו? האם אתה לא מפחיד את הציבור, מר נתניהו? האם אתה לא מהלך אימים?
הרי, כמו ב"הטוב, הרע והמכוער", אם אתה רוצה לירות תירה, למה לדבר כל הזמן? כן, יש איום איראני, כן, צריך לפעול נגדו, כן, צריך להתריע מולו וכן, בבוא העת, אם כלו כל הקצין, צריך גם אולי לתת את ההוראה ולעשות את העבודה. אבל בדרך לשם, אדוני ראש הממשלה, אתה מחלל את זכרם של מיליוני הנרצחים, מוזיל את השואה, משווה השוואה הזויה בין המצב של אז למה שיש היום, משרה רוח נכאים ופסימיות, אם כי אתה עושה את זה בכישרון רב ובפאתוס מרשים.
בגישה הזו שאני מציג כאן אין, מר נתניהו, תבוסתנות או קבלת הדין, כפי שאתה מנסה לרמוז. ראש הממשלה שקדם לך עשה כמה מעשים אמיצים, מהסוג שאתה טרם עשית וספק אם תעשה, אבל הוא לא הטביע אותם בנאומים ובמילים.
יכול מאוד להיות שיהיה צורך, מתישהו, לבצע פעולה נגד איראן, את הפצצה האיראנית צריך לעצור, זו המשימה ויש להתמקד בה. אבל עשה טובה, נתניהו, את השואה, תעזוב. בדיוק במילים שלך: נצח ישראל לא ישקר, עם ישראל חי, היום יותר מאי פעם, ולא צריך לפזר כל הזמן פחד מסביב.
בחודש שעבר מלאו עשר שנים ל"יוזמה הסעודית", שהפכה ל"יוזמה הערבית" (ב"הצהרת ביירות" שניתנה בפסגת הליגה הערבית במרס 2002), והציגה בפני ישראל אופציה לפתרון מדיני שיביא שלום למזרח התיכון. היוזמה נחשפה במאמר של העיתונאי תומס פרידמן ב"ניו יורק טיימס", בעקבות שיחה שלו עם יורש העצר והשליט הסעודי עבדאללה בן עבדל עזיז, והפכה לאבן דרך מדינית מרכזית באזור, שלא זכתה למענה רציני מכיוון ישראל.
עיקרי היוזמה, במשפט אחד: העולם הערבי כולו מציע לישראל שלום כולל ונורמליזציה מוחלטת תמורת נסיגה לקווי
היוזמה חיה ונושמת, עדיין, אבל נראה שאלה הן נשימותיה האחרונות. הסתיו האיסלאמי ששוטף את העולם הערבי מאיים לבלוע אותה והיא מונחת כרגע נטושה ומאובקת לצד הדרך. היא הוצגה בימים הנוראיים ההם של האינתפיאדה השנייה, כשעדת פראי אדם פלסטיניים הסתערה על ישראל ופוצצה את עצמה בקרב נשים וילדים.
ראש הממשלה היה אריאל שרון, בממשלתו הראשונה, טרום ההתנתקות, בקואליציה עם העבודה של פואד ופרס. לראש המוסד קראו אפרים הלוי. איש רחב אופקים הוא הלוי, אזרח העולם, אדם יצירתי שמוחו קודח ומרבה לחשוב מחוץ לקופסה.
הנה סיפור שטרם סופר. כמה ימים לאחר חשיפת היוזמה, בא ראש המוסד הלוי לפגישת עבודה אצל הבוס שלו, ראש הממשלה שרון. "אדוני ראש הממשלה", אמר הלוי לשרון, "סע לביירות". לסתו של שרון נשמטה. לנסוע לאן? שאל את הלוי, "לביירות", אמר לו ראש המוסד.
מה יצא לו מזה, חוץ מוועדת כאהן והדחה מתפקיד שר הביטחון? הלוי לא ידע, אבל לאריאל שרון היה סיוט קבוע, שאותו נהג לחלום בלילות טרופים, ולפיו הוא נלכד על ידי הערבים ומובל בחוצות עזה, עירום ועריה, כשהוא, בשפתו, "אסור בנחושתיים".
עזה, ביירות, אין הרבה הבדל, מבחינת שרון, בין המקומות הללו. הם מלאים בערבים חורשי רעתו. ואילו אנשיו של שרון, שנכחו בפגישה, היו ספקנים עוד יותר ממנו. הרעיון של ראש המוסד סחט מהם גיחוכים לא מעטים.
"מה יש לאריק לעשות שם", שאלו את הלוי, "מה הוא יגיד לערבים שם, וחוץ מזה", הוסיף אחד מהם, "זה נחמד לנסוע לביירות, אפרים, השאלה היא אם גם אפשר לחזור". את הלוי זה לא הצחיק. הוא זיהה הזדמנות היסטורית. הוא חשב שאסור לתת לה להתפוגג. הוא ידע שמהלך כזה של שרון יהיה טלטלה רבתי בשמי המזרח התיכון, עוצמתי אפילו יותר מהנסיעה ההיא של אנואר סאדאת לכנסת בירושלים.
"אין לך מה להפסיד", אמר הלוי לשרון, "תבחן את הרעיון שלי ברצינות. אפשר לסדר פגישה חשאית עם יורש העצר הסעודי, כל מה שאתה צריך להגיד לו זה שאתה מוכן להגיע לנאום בביירות ללא תנאים מוקדמים. הם יסכימו. סע לביירות ותנאם בפני כינוס הליגה הערבית. תדבר איתם. הם יקבלו אותך יפה".
הכל טוב ויפה, אמר שרון, אמרו אנשיו, אבל מה הוא אמור להגיד לערבים שם, בביירות? "אתה לא חייב לקבל את היוזמה איך שהיא", אמר הלוי, "אני מודה שאני לא יכול לנבא מה ייצא מהמפגש הזה, אבל כשמנהיגים נפגשים פנים אל פנים, אף פעם אי אפשר לדעת מה ייצא מזה. כשמשהו מהסוג הזה מתחיל, אין לדעת איך הוא ייגמר. לכל הצדדים יהיה אינטרס להמשיך להגיע להסכמות, ייווצר מכניזם בינלאומי, בסך הכל היוזמה הסעודית מכילה אלמנטים נסבלים מבחינתנו שיכולים להיות בסיס לדיון".
זה לא קרה. כשפניתי להלוי השבוע, הוא לא היה מוכן להוסיף פרטים. "בבוא היום הכל יתברר", אמר. היו שם, בסביבתו של שרון, לא מעט אנשים שנהגו להגחיך אותו, להתלוצץ על חשבונו ולכנות אותו בשמות גנאי.
שרון היה, עדיין, בתקופה הלוחמנית שלו, ההתנתקות עוד לא באה לעולם, מעל הכל ריחפה החשדנות האובססיבית שלו, הפתולוגית, כלפי ערבים באשר הם. חשדנות שהייתה דומיננטית אפילו כשהחליט לפנות שטחים והתנחלויות.
גם אז לא הואיל בטובו לדבר עם הצד השני, לנהל מגעים, לייצר תהליך שיאפשר להפוך את הפינוי למנוף מדיני. הוא העדיף לזרוק את המפתחות של עזה לים, שם קלט אותם חמאס בשמחה, וכל השאר ידוע. הלוי לחץ, אבל הבין שזה אבוד.
כעבור זמן סיים את הקדנציה שלו כראש המוסד ומונה לראש המועצה לביטחון לאומי, תפקיד שממנו פרש כעבור כמה חודשים, כשהבין שדלתותיו ולבו של שרון נאטמו בפניו.
מי שכוכבו הפציע אז במקומו היה עו"ד דב וייסגלס, הפרקליט והמקורב המיתולוגי, ויחד המציאו החברים את ההתנתקות, שבשילוב עם מפת הדרכים הייתה אמורה לאפשר לשרון לנמנם עוד עשור או שניים עד שהפלסטינים "יהפכו לסקנדינבים".
בינתיים, כל העסק יוכנס, כפי שאמר אז וייסגלס, לפורמלין. ובכן, חלק מזה באמת קרה במציאות. שרון באמת מנמנם, אבל זה לא קשור. ואילו אנחנו בפורמלין, מה שרבים בצד שלנו דווקא די אוהבים
מצד שני, הפלסטינים לא הפכו לסקנדינבים, דווקא הסקנדינבים יותר קרובים להפוך לפלסטינים, וחלק מהם גם באים הנה ומנסים לחסום את כביש הבקעה.
האזור כולו נסחף למהפכות וזעזועים, אין לאף אחד יכולת לנסות להבין מה היה קורה לו היה אריאל שרון קם, מתנער, נוסע לביירות ונואם בפני הליגה הערבית נאום דומה לזה שנשא שנתיים אחר כך בפני עצרת האו"ם, אחרי ההתנתקות.
כמה חבל שיש באזור שלנו, בכל הצדדים, מעט מאוד אנואר סאדאתים. אריאל שרונים, אגב, לא חסר. לא בצד שלהם, אבל גם לא בשלנו.
אחד מהם הוא בנימין נתניהו. בחודשים האחרונים מלאה הארץ פרסומים על הבחירות הקרובות. כמעט בכל מקום. גם אישים כרובי ריבלין, יו"ר הכנסת, ושר הביטחון אהוד ברק, מדברים על כך בגלוי. השאלה היא אם ביבי החליט. התשובה: לא.
הוא, כרגיל, מתנדנד. סיבות טובות ללכת לבחירות יש לו. הבעיה היא שיש גם סיבות לא רעות למה לא ללכת. "אני כבר הייתי פעם בסיפור הזה", סיפר נתניהו למישהו בשבועות האחרונים, "הובלתי בסקרים בגדול על אהוד ברק, הלכתי לבחירות והפסדתי".
לא מזמן ישב נתניהו עם כמה חברי כנסת חרדים מהקואליציה, שהיו מוטרדים מהקדמה אפשרית. "אני ממש לא רוצה להקדים את הבחירות", אמר להם נתניהו, ואילו הם הזכירו לו ש"כל מי שהקדים בחירות בישראל, אכל אותה".
אבל לא היה צריך להזכיר לו, "אני יודע וזוכר מצוין, תאמינו לי", אמר נתניהו, "וגם יש רבים שמזכירים לי, כל מיני יועצים שקרובים אלי אומרים לי את זה, ובתוכם יועצת אחת שקרובה אלי מאוד, וכולם אומרים שהיא בעצם מנהלת את המדינה, וגם היא חושבת ככה, אז אתם בטח מבינים את עמדתי".
אמנם נתניהו דיבר בבדיחות הדעת על "היועצת", אבל המסר היה רציני. למה לו בחירות עכשיו? למה לו להחליט, כשהוא לא מוכרח? חוץ מזה שגם באמריקה, לפתע, הדברים לא לגמרי ברורים. בניגוד להערכת המצב הקודמת, נכון לעכשיו נתניהו בכלל לא בטוח שיש לו את ברק אובמה (ואולי גם לא את ברק אהוד) לעוד ארבע שנים.
בדיון פנימי לאחרונה הוא ציין שיש לא מעט סקרים שמראים שמיט רומני במצב לא רע, ועוד יותר מזה: נתניהו יודע לקרוא סקרים, הוא הוגה בהם יומם ולילה, והוא הפנה את תשומת לבם של בני שיחו שגם כשהרפובליקנים היו בשיא השפל, במהלך הפריימריז, הפער מאובמה היה מינימלי. מה שמוכיח שהכל פתוח, ומי יודע, ביבי עוד עשוי להיפטר מאובמה ולקבל פרס בדמותו של מיט רומני, שאיתו יוכל לפסוע חבוק ומאושר לעבר האופק הוורוד.
אגב, זה באמת תלוי רק בויינשטיין, כי הוא היועץ המשפטי לממשלה, אבל מוראו של לדור נפל עליו. זה כמו תקיפה באיראן. כפי שהדרג המדיני יתקשה לצאת למהלך כזה ללא תמיכת הרמטכ"ל, כך קשה ליועץ המשפטי לסגור את תיק ליברמן ללא תמיכת פרקליט המדינה.
זה עניין של מנהיגות. ולדור, שממאן ללמוד לקח מהכישלון האומלל שלו בעניין אולמרט ותביעת הדיבה שהגיש נגדו, מעדיף להתאבד בבית המשפט, ללכת על כל הקופה, מאשר להתקפל בשקט. כזה הוא לדור. המזג הלוחמני והקטגוריאלי שלו מתנגש במזג הסנגוריאלי של ויינשטיין, וההכרעה טרם הושגה.
אף על פי שבשימועים שנערכו לפרקליטי ליברמן קועקע חלק מהמסד העובדתי שבנתה הפרקליטות, ולמרות עינוי הדין שנמשך כבר מעל עשור. לדור בשלו.
הסיפור החם עכשיו הוא ללכת על עסקת טיעון בסגנון צחי הנגבי, שתחייב את ליברמן לפרוש מהכנסת הנוכחית אבל לחזור, בלי קלון, אחריה. אז למה אין מגעים לעסקה כזו? כי אנשיו של לדור לא מעוניינים ללכת לעסקה כזו עכשיו, כי היא תכשיר את ליברמן לקדנציה הקרובה, שתחל עוד שנה-שנה וחצי מהיום, מקסימום.
אם ימתינו לאחרי הבחירות, יצליחו להרחיק אותו מהחיים הפוליטיים לקדנציה שלמה. וזו, אגב, גם הסיבה שליברמן לא רוצה ללכת לבחירות עכשיו. הוא יעדיף בחירות כשתהיה לו עסקת טיעון ביד, ולא רגע לפני זה. מסובך? מאוד מסובך.
זה גם מסבך את המצב של נתניהו, שחושש שגם אם יחליט ללכת לנשיא ולהקדים את הבחירות, הוא עוד ימצא את עצמו ראש אופוזיציה, מול קואליציה חדשה שמופז יקים עם ליברמן והחרדים. כך שהאינטרסים של נתניהו וליברמן די סותרים, אבל מצד שני הם גם די תלויים זה בזה.
איווט חושש שנתניהו יגרור אותו לבחירות במועד הכי לא נוח, אבל נתניהו זקוק לחבל שייתן לו ליברמן בעניין חוק טל, חבל שיאפשר לנסח חוק חדש שגם ישאיר את החרדים איכשהו בקואליציה, וגם יוריד מעל גבו של ביבי את הציבור הרחב שמאס בטפילות ובהשתמטות.
העניין הוא, שאיווט התבטא ציבורית בצורה נחרצת מאוד בכל הקשור לחוק טל, ויהיה לו קשה לרדת מהעץ הזה. כך שהלילה עוד צעיר, וחוץ מזה שנתניהו העביר בשבועות האחרונים לפחות שתי הצעות לשאול מופז להיכנס לקואליציה.
אחת שוגרה באמצעות חבר כנסת, איש קדימה, שמקורב לשניהם. השנייה באמצעות שליח דיסקרטי מקורב לנתניהו, ששוחח עם חברת כנסת מקדימה, ששוחחה עם מופז. בשני המקרים ההצעה הייתה רצינית וכללה גם אפשרות לברית אחרי הבחירות (מופז יכהן כשר הביטחון של נתניהו ויחד הם ישנו את שיטת הממשל. אשרי המאמין).
מופז דחה על הסף את שתי ההצעות. אין, מבחינתו, על מה לדבר. לא עכשיו. ועוד לא דיברנו על פינוי מגרון וגבעת האולפנה, שתלויים כאבן רחיים על צווארו של נתניהו, שקופא מאימת החזית הימנית של מפלגתו, שקופאת אל מול הפייגלינים שהצליחו, בעצם, לבצע השתלטות עוינת על הליכוד ולהפוך אותו מהמפלגה של ז'בוטינסקי ובגין האב, למפלגה פורקת עול וחוק.
בגין הבן, בהופעה מרשימה בישיבת "שרינו" ביום שלישי האחרון, מנסה להילחם מלחמת מאסף, אבל גם הוא יודע שדינו כישלון. אגב, בני בגין כבר אמר ללא מעט אנשים שאין בכוונתו להמשיך בקדנציה הבאה. אין בשביל מה. קיצוניים יש מספיק, גם בלעדיו. דן מרידור, מסתבר, יישאר שם לבד. ובתוך כל המהומה הזו צריך גם לנהל מדינה ולהמשיך את המערכה נגד איראן.
האמת היא, שבשיטת הממשל הנוכחית שלנו, כשכל יום הוא פרק חדש של הישרדות, זה נס שהמדינה עדיין מתפקדת איכשהו.
ביום ראשון יהיו שני מפגני כוח מקבילים, סותרים, שממחישים יותר מכל דבר אחר את הקוטביות שבה שרויה המדינה ואת מאבק התרבויות שניטש בה.
בשכונת "גבעת האולפנה" בבית אל ייאספו בקול תרועה מאות חברי מרכז ליכוד, חברי כנסת ושרים, למפגן כוח שמארגנים עכשיו בכירים ביש"ע, מטה שכונת האולפנה, המטה הלאומי בליכוד ו"מנהיגות יהודית" של פייגלין. נתניהו, ששמע על האירוע המתוכנן, מיהר להודיע על ישיבת שרים ביטחונית באותו מועד, כדי למזער את הנוכחות. אבל הם יגיעו לשם, הליכודניקים, בהמוניהם.
מן העבר השני, ביום שישי הקרוב אמור "מאהל הפראיירים" לקום מחדש בגן הוורדים מול הכנסת בירושלים. הפורום לשוויון בנטל, בועז נול וכל שאר הפעילים ייטעו מחנה מול הכנסת והם נשבעים לא לזוז משם עד שהעוול שקרוי "חוק טל" יתוקן.
ביום ראשון תחל שם החתמה המונית על עצומה, ראשון החותמים יהיה הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ואיתו אנשי ציבור, חברה ותרבות רבים.
שני האירועים האלה נבדלים זה מזה באופיים, בשאיפותיהם, בסגנונם. הם ממחישים את השסע והקרע בקרבנו. דוגמה נוספת קיבלנו השבוע מפרשת סא"ל שלום אייזנר, הסמח"ט שחבט, ומההתייצבות האוטומטית של ראשי הציונות הדתית לצדו.
לא השתתפתי בעליהום על סא"ל אייזנר. זה היה מוגזם. אבל החלטת הרמטכ"ל להדיח אותו מתפקיד פיקודי (אם כי להשאירו בצה"ל) היא, לדעתי, ראויה ומידתית. יש כללי משחק ברורים בסיפור שלנו, והסמח"ט הפר אותם ברגל גסה.
הקשקושים על המקלות והאצבעות השבורות לא מחזיקים מים, וכל מי שמביט בסרטון הווידאו רואה שאין שום רמז לאלימות מהצד השני. פעילי השמאל (ההזויים, שטופי המוח והעלובים, לדעתי) משוטטים שם בשלווה, היחיד שהסתובב בשטח כשור מועד, עם רצח בעיניים, הוא אייזנר.
כן, יכול להיות שעצבנו אותו, ושהוא קיבל מכה ביד או משהו, אבל רבותי, זה לא היה אירוע טרור, זו הייתה הפגנה פשוטה, די עלובה, ומי שמאבד את עצביו בקלות כזו ובאלימות כזו באירוע כזה, לא ראוי להיות מפקד קרבי בצה"ל. נקודה. עם כל הצער שבדבר.
אקו"ם