הסא"ל שריגל שוחרר: "אני פולארד הבדואי"
עומר אל הייב חזר הביתה אחרי ריצוי עשור בכלא על ריגול למען חיזבאללה. בראיון מיוחד הוא מסמן את היעד הבא: חנינה מהנשיא
בבית המשפחה יושבים על המדוכה וטווים תוכניות פעולה. כמה מהנוכחים מדברים על הקמת אוטונומיה בדואית שלא תהיה קשורה למדינת ישראל. "אולי זאת האפשרות היחידה בשבילנו", אומר עומר אל-הייב, "אם כי אני לא רוצה לחיות באוטונומיה בדואית, לבדואים אף פעם לא הייתה מדינה". כמה מצעירי המשפחה החליטו לא להתגייס לצבא בעקבות הרשעתו של אל-הייב. "הבן שלי עדיין לא החליט אם להתגייס או לא", הוא מספר, "יש לו עוד שנה עד הגיוס".
בסיפור של אל-הייב ישנם כל החומרים המרכיבים סרט ריגול משובח. אל-הייב בן 49 תושב זרזיר ואב לארבעה, גדל במשפחה מרובת זכויות. אחיו, אל"מ חוסיין אל-הייב, הוא הקצין הבדואי בעל הדרגה הגבוהה ביותר. אל-הייב עצמו היה הבדואי הראשון שהתנדב לצנחנים. כשהיה מפקד הגששים בדרום לבנון נפצע באורח קשה בפיגוע התאבדות. שניים מקרובי משפחתו, כמאל וחוסאן אל-הייב, נהרגו באסון המסוקים.
הפרשה התפוצצה באוקטובר 2002 וכונתה אחת מפרשיות הריגול החמורות בתולדות המדינה. במשך שנים ארוכות אל-הייב היה על הכוונת של השב"כ, שם חשדו שהוא מבריח סמים מלבנון. בספטמבר 2002 הוא נעצר. חקירתו נמשכה שישה שבועות. במהלך החקירה נמצאו הקלטות שלו משוחח עם סוכן חיזבאללה, פנקס עם מספרי טלפון של סוחרי סמים בלבנון, ושמו של סוכן חיזבאללה ומספר הטלפון שלו רשומים בדרכון של אל-הייב.
בהמשך הוגש נגדו כתב אישום על ריגול וסחר בסמים. על פי כתב האישום אל-הייב שוחח עשרות פעמים עם סוכן חיזבאללה ואסף לבקשתו ידיעות על תנועותיו של גבי אשכנזי שהיה אז אלוף פיקוד הצפון, על עמדות טנקים בפיקוד הצפון ומידע על מטוסי חיל האוויר. כמו כן אל-הייב סחר בסמים עם סוכן חיזבאללה. המשפט נערך בדלתיים סגורות בבית דין צבאי מיוחד, ובסופו אל-הייב נידון כאמור ל15 שנות מאסר ולגירוש מהצבא.
אל-הייב שנחשב לאסיר ביטחוני ביקש להיכלא בצפון הארץ, קרוב לבני משפחתו. בקשתו סורבה, והוא היה כלוא בכלא אשל בדרום הארץ. "בני המשפחה שלי באו לבקר אותי כל שבועיים ביחד עם בני משפחות של אסירים מעזה", הוא נזכר. "לא יכולתי להתקשר, לא יצאתי לחופשות. הילדים שלי גדלו בלי אבא. המדינה התייחסה אלי בצורה גזענית". את ההליך הוא מתאר כ"לינץ' משפטי".
בעקבות ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים העונש הוקל לעשר שנות מאסר, ואשמת "עבירת ריגול חמורה" הומרה לאשמת "עבירת ריגול". "הייתי אצל רופא שיניים בנצרת", נזכר אל-הייב, "ומשם הייתי צריך לנסוע לחופשה באילת עם המשפחה שלי. בדרך עצרנו בבית מרקחת ביפיע, ואיך שיצאתי החוצה קפצו עלי שני אזרחים, שמו עלי אזיקים. אמרתי להם ’אתם טועים, מה אני עשיתי, אני קצין בצבא, לא מחבל מתאבד, בני גנץ היה מ"פ בגדוד שלי, בוגי יעלון היה מפקד שלי', אבל הם לא אמרו שום דבר, גררו אותי לרכב שלהם ולקחו אותי לבסיס.
"בהתחלה חשבתי שהם ערבים, אם היה לי נשק הייתי יורה בהם והורג את כולם, אבל כשהתחילה החקירה הבנתי שאני חשוד בריגול ובסחר בסמים. אמרתי שאין לי קשר עם שום דבר. החקירה הייתה מתישה, קשרו אותי בידיים וברגליים, הרגשתי מושפל. אני בטוח שנכנס פה היבט גזעני, רצו לתפור אותי. אבי דיכטר, שהיה ראש השב"כ, רצה להיות ראש ממשלה על חשבוני ובנה הר על הגב שלי".
"מראש השב"כ לא מתקדמים לראש ממשלה על גב של מקרה כזה", אומר דיכטר. "אל-הייב הוא אדם עתיר זכויות מצד אחד, ומצד שני ההרשעה נגדו הייתה קשה מאוד. האיש התדרדר תוך כדי שירותו הצבאי ועשה דברים נוראיים בשביל בצע כסף. הוא עמד בראש כנופיה שמכרה את נשמתה וסודות צבאיים שאפשרו לחיזבאללה לבצע פיגועים במדינת ישראל. החקירה שלו הייתה קשה ומבזה אבל לא מבחינתו אלא מבחינת החוקרים שהיו צריכים לשמוע איך סגן אלוף בצבא מעביר מידע רגיש ובעייתי שגרם נזק קשה לצה"ל בגזרה הצפונית. טוב תעשה משפחת אל-הייב אם תתרכז בשיפור עתידה ולא בשיפור עברה".
דיכטר לא מתרשם מכוונת אל-הייב לבקש חנינה. "אני לא מעלה בדעתי נשיא במדינת ישראל שיחון את אל-הייב או רמטכ"ל שיחזיר אותו לצבא. האיש עבר עבירות קשות נגד ביטחון המדינה תמורת בצע כסף".
מנגד, אל-הייב נהנה לאורך הדרך מתמיכתם של בכירים בצבא ובממשלה. "צריך למצוא דרך יצירתית לסייע לו", אומר עמירם לוין שהיה אלוף פיקוד הצפון ונתן לאל-הייב עדות אופי במשפטו. עדי אופי נוספים במשפט היו מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר עמוס בן-אברהם, האלוף יורם יאיר והאלוף שי אביטל.
"הבן אדם נתן את חייו למען המדינה. אני לא יודע אם אנשים מבינים מה פירוש גשש כמוהו שחיפש מטענים. הם מתפוצצים על המטענים האלה ומצילים חיים של חיילים יהודים", אומר לוין. "קשה לי לזרוק לכלבים אנשים אחרי ששלחנו אותם להתפוצץ על מטענים. מצד שני, אי אפשר להקל ראש בעבירות שלו. צריך למצוא פתרון שיסייע לו ויהיה חלק מהקוד המוסרי שלנו, אולי איזושהי מחילה סמלית. אנחנו חייבים לו על עברו, מה עוד שלא תמיד נתנו לבדואים את כל מה שמגיע להם".
השר יוסי פלד שנתן אף הוא עדות אופי למענו של אל-הייב, אומר ש"הוא נחקר, נשפט ונמצא אשם. הוא אולי מרגיש שנעשה לו עוול, אבל הפרשה הזאת סגורה".
במהלך הדיונים בערעור זימנו שופטי ההרכב את אל-הייב ללשכתם ושוחחו איתו ארוכות. כחלק מההקלה בעונש, בעקבות השיחות עם השופטים, אל-הייב הודה בביצוע העבירות וביקש סליחה. "אנחנו דרשנו ממנו להודות", אומר חסן אל-הייב. "רצינו שהסיפור הזה יסתיים, והבנו שאם הוא לא יודה, המשפט עלול להימשך והוא עלול לקבל עונש קשה. ראיתי שאין מה להתנגח עם פלדה מולי. הבנתי שיאמינו לאנשי השב"כ ולא לעומר".
אל-הייב עצמו אומר שהוא ביקש סליחה, אבל לא הודה בבגידה או בריגול. לדבריו, הוא מרגיש כי עורך דינו דאז, אמנון זכרוני, לא ניהל את המשפט באופן שהיה יכול להביא לזיכויו ואומר כי "אחרי המשפט הרגשתי שהוא מכר אותי ובגד בי".
זכרוני אומר בתגובה כי: "זה שטויות ושקרים מוחלטים כדי לשפר את מעמדו אחרי השחרור. הוא צריך להצדיק את מעשיו מול המשפחה שלו שחלקה משרתת בצבא. ניהלנו מאבק קשה, כמות העבודה שהכנסנו לתיק הזה היא עצומה, הבאנו חוות דעת שונות, זה היה משפט ארוך עם עשרות עדים, הצלחנו להפחית מן העונש, הוא יצא בזול לעומת עונשים שמורשעים אחרים קיבלו, הבלדר הראשי שלו קיבל 18 שנות מאסר. הענקנו לו טיפול משפטי מסור. הגשנו בג"ץ כדי שהוא יישאר בבית כלא צבאי ולא יועבר לבית כלא אזרחי. זה לא הוגן שבמקום להגיד תודה רבה הוא אומר דברים כאלה".
אל הבית מגיע מוחמד ראחל, קרוב משפחה, שדווקא היה אחד מעדי התביעה המרכזיים שהפלילו את אל-הייב וגרמו להרשעתו, מה שלא מפריע לאל-הייב ולאחיו לחבק אותו בחום. "לא הייתה לו ברירה, הוא פחד מהשב"כ", אומר אל-הייב.
אל-הייב משוכנע שקצינים בדואים התקנאו בו על הצלחתו ורצו לפגוע בו. "בדיוק עמדתי להתקדם בצבא, בדואים שקינאו בי הלשינו עלי".
"שירתנו בלבנון, אז עם מי נדבר? אין יהודים שמדברים עם לבנונים?"
בחדר האורחים הגדול של מוסטפא אל-הייב, אחיו הבכור של עומר, מדברים על הקשר ההדוק של הבדואים עם מדינת ישראל. "אנחנו בנינו ביחד איתכם את המדינה", אומר מוסטפא. "האחים שלנו היו בפלמ"ח. לולא אנחנו היה בכפר ראש מועצה מהתנועה האיסלאמית. הם רצו לתרום כסף למשפט ולא רצינו לקחת, כדי לא להיות מחויבים אליהם. עזרנו לשב"כ במהלך החקירה, פתחנו לפניהם את הדלתות של הבתים שלנו, נתנו להם גישה למחשבים, אבל היום אנחנו מבינים שקל להיטפל אלינו. כשהשב"כ רצה להראות שהם פענחו פשע הם הגיעו אלינו".
"זה סיפור פלילי ולא סיפור של בגידה", אומר חסן אל-הייב, העומד בראש המועצה בזרזיר למעלה מעשר שנים. "המערכת לא נטשה אותנו, אבל מקרה כזה עוד לא קרה בתולדות המדינה. למה אתם לא מבינים שזה לא עניין של ריגול אלא פרשה של עומר מול השב“כ?".
היו הרבה ראיות. המשפט נמשך שנים ארוכות עם עשרות עדים, בית המשפט לא קיבל את הטענה של עומר שהופעלו עליו שיטות חקירה קשות, אפילו אתם הפסקתם לטעון את זה בשלב מסוים.
"היו קלטות שדיברו על נערות ליווי ועל שתייה. זה תיק של רכילויות והלשנות. הבדואים למדו מהיהודים להלשין. כל מה שאני יודע זה שנתנו לצבא גבר אמיתי עם פרופיל גבוה, ואחרי הפציעה שלו הוא השתרבב עם פרחחים אולי על סמים אבל לא על ריגול".
גם אתה, כמו כמה בני משפחה, רוצה לחיות באוטונומיה בדואית?
"בתנועה האיסלאמית אמרו לי שמגיע לנו מה שקרה לנו עם אחי, כי אנחנו משתפים פעולה עם המדינה. נישאר עם המדינה אבל נמשיך להילחם עד שיתקנו את העוול. למרות מה שקרה, זו מדינתי. הטיל שמגיע מעיראק לא מבדיל בין בדואים ליהודים. כולנו בסירה אחת".
מהשב"כ נמסר בתגובה כי "חקירותיהם של עומר אל-הייב ומוחמד ראחל התנהלו על פי דין ותחת ביקורת שיפוטית קפדנית. בתום הליך משפטי ממושך הורשעו אל-הייב וראחל בעבירות חמורות נגד ביטחון המדינה. טענותיהם בדבר הפעלת לחץ פסול בחקירותיהם בשב"כ נדחו מכל וכל בערכאות המשפטיות שבפניהן הופיעו. במסגרת ההחלטות השיפוטיות, צוין על ידי בית המשפט הצבאי לגבי עומר אל-הייב כי הוא 'הסתבך בשקרים וסתירות' בשורה של עניינים מהותיים, ואילו בית המשפט המחוזי העיר לגבי מהימנותו של מוחמד רחאל כי הוא ניסה לא אחת 'לשקר במצח נחושה' וכי במהלך משפטו נתפס 'בשקרים ובסתירות רבים'".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם