עבותות של אהבה
מצווחת החיים הראשונה, דרך הילדות, הבגרות ועד המוות המוקדם, המפתיע. ולאחר מות הבן נותרת רק האהבה
צווחת החיים הראשונה שלו עוד מהדהדת באוזניה. מחברת את חייה לחייו. קושרת את נפשה בנפשו בעבותות של אהבה. מגע גופו התינוקי והענוג עוד מעביר בה רטט. הוא כולו מלא רוך ועדנה, ממיס את דפנות לבבה. היא כרוכה אחריו, גומעת בצמא את חיוכיו, בולעת בכמיהה את מילותיו. הוא מגיב בעיניים מלאות תבונה. היא חשה איך אהבתו מציפה אותה באושר פראי.
יום רודף יום והוא גדל ומתפתח. הופך לילד. רגיש לסביבה. מטפח אהבות חדשות. היא עוקבת אחריו בסקרנות. מודדת את צעדיו. גאה עד בלי די בילד שלה ההולך וצומח אל מול עיניה. הוא משיב לה אהבה. אהבותיו החדשות אינן מדירות את אהבתו אליה. יודעים שניהם כי אהבתם שרירה וקיימת לעד.
חולפים הימים והוא כבר נער. הולך ומתבגר. פורש כנפיים ודואה במרחבי היקום. העולם מסביר לו פנים. ממלא אותו במנעמיו. הוא טועם בהנאה מרובה מכל הבא ליד. חבריו רבים מספור וחברותיו מבקשות לחסות בצלו. היא משחררת. מניחה לו לנתב את דרכו. סמוכה ובטוחה כי איש לא יוכל ליטול ממנה את אוצרה הטוב. נהיר לה כי אהבתם לא תיפגם. לבו הרחב יודע להכיל את כולם.
מגיע יום פקודה והם ניצבים יחדיו בשערי הבקו"ם. היא מנופפת בידה לשלום אל האוטובוס הנוטל אותו ממנה ונחלים של דמעות על לחייה. אהוב לבה הולך בדרך חדשה. היא מודעת לכך שמעתה יהיה הנסתר רב על הגלוי. חייהם משתנים. מעת לעת היא אוספת אוויר מלוא ריאותיה, נושפת אט-אט, ממתינה לבואו בערגה.
כשהיא מבחינה בדמותו הקרבה אל הבית היא מחישה אליו את צעדיה והוא חובק אותה בזרועותיו החסונות ומחייך אליה את חיוכו הרחב. היא נרגעת. יכולה שוב לאסוף אוויר.
בכל עת שמגיע יש חגיגה. הבית מתמלא. המון המולה,
כשיוצא שוב לדרכו היא מלווה אותו במבטה האוהב, מתאמצת להסתיר את הסערה שבלב. הוא מבטיח לה שישוב בשלום. היא יודעת שאין לכך כל ערובה אך איננה רוצה להעמיס עליו את חששותיה. סבורה כי די לו בדאגותיו שלו. מברכת אותו כי ייצא בשלום וישוב בשלום.
הקלישאה אומרת שהזמן איננו עומד מלכת.
הימים החולפים מעניקים לה תחושה של שגרה מבורכת. בנבכי לבה מסתתרת לה תקווה שרק עוד מעט וזוהר מבטו יחזור לשכון בביתה באורח קבע. עליה רק לקחת נשימה עמוקה ולהתאזר בסבלנות בטרם תהפוך תקופת שירותו הצבאי לנוסטלגיה מתקתקה.
לפתע, כמו בחטף, מתהפכות היוצרות.
הקלישאה על הזמן איננה עומדת עוד במבחן המציאות. הזמן שלהם עומד מלכת. הוא נאסף אל מעמקי האדמה. היא קוראת אליו ממעמקים. מצבת האבן המפרידה ביניהם איננה חוצצת בין נפשותיהם. היא מסרבת לוותר על קיומו. ממררת בבכי. גועה בקריאות נואשות שישוב. מסתובבת בעיניים טרוטות, בלב שבור, בכאב שלא היה לו אח ורע בעולמה.
ייסורי אהבתה אליו נישאים אל על. חוצים את מרחבי הרקיע. כאב האהבה האדירה שבינו לבינה צורב בלבה. נפשה מתהלכת בין כאן לשם. היא מונה את הרגעים, השעות והימים בלעדיו. מחליפה את מניין הימים בחודשים ואחר כך בשנים. תוהה כיצד איננה קורסת מעומס המשא שנושאת היא על כתפיה.
היא מגשימה את חלומותיו. מטפחת את חבריו. קושרת את קשריו. צועדת את צעדיו. מרחיבה את אופקיו. מעמיקה את ידיעותיו. בוחרת את בת זוגו. מקימה לו בית. ממשיכה לחיות את חייו.
היא הוזה בהקיץ. נדמה לה כי עומד הוא על מפתן ביתה. היא ממהרת אל הדלת. אור בוהק פורץ פנימה. היא מסונוורת. עיניה נעצמות. פוקחת אותן בזהירות ומסתגלת אט-אט אל האור.
חלומות חדשים נעורים בלבה. אהבתו סוככת כענן מעליה. מעניקה מרגוע לנפשה. רוחו מתמזגת עמה. אהבתם נצחית היא ותמשיך ללוות את מסעות חייה בכל אשר תפנה.
לזכרו של בננו האהוב, יאיר בן-לוי ז"ל, שהיה לוחם בסיירת מובחרת של חיל המודיעין ונפל בעת שירותו הצבאי בתאונת דרכים ב-15.10.99. לזכרם של כל חללי מערכות ישראל.
הכותבת היא אם שכולה ומדענית, מחברת הספר "אור חדש יאיר" – התמודדות עם החיים בצל השכול
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם