פרויקט מיוחד: נזכרים בחללי מוצב הבופור
מפקדים, חברים ובני משפחה נזכרים בלוחמים שנהרגו במבצר שהפך לסמל הנוכחות בלבנון - מהקרב המר על כיבושו ועד לנסיגת צה"ל
30 שנים חלפו מאז הקרב הקשה לכיבוש מצודת הבופור במבצע שלום הגליל. המוצב הצלבני הסמוך לליטני, שממנו נורו קטיושות לעבר
בפרויקט מיוחד למעריב, חברים, מפקדים ובני משפחה של החללים מנסים להסביר איך הפך הבופור לאחד מסמליה של הלחימה בלבנון, ונזכרים בחברים, בבנים ובאחים ששירתו במוצב, ואינם עוד.
יום לפני שכבש כוח של סיירת גולני את הבופור, חגג רס"ן גוני הרניק, מפקדה, את שחרורו מצה"ל. משה קפלינסקי, לימים סגן הרמטכ"ל, החליף את הרניק בפיקוד על הסיירת, אך משנפצע בהתהפכות הנגמ"ש שבו נסע, נקרא הרניק לשוב לסיירת.
כמעט 30 שנה חלפו מאז הקרב בבופור, שבו לוחמים רבים איבדו את חייהם, והבופור הפך לסמל ללחימה בלבנון. "הבופור היה סמל עוד לפני המלחמה, סמל של המחבלים שהיו במקום והכווינו ממנו אש ופעילות", אמר אתמול האלוף (במיל') משה קפלינסקי. "החיבור של היעד המסוים הזה, קרב הגבורה שהתנהל והלוחמים שאיבדנו שם העמיקו את הסמל".
לדבריו, הבופור מבטא גם את חוסר הקונצנזוס באשר למלחמה בלבנון. "היו הרבה שנים רצופות בתוך לבנון שהבופור, בגלל מיקומו האסטרטגי, ייצג את המורכבות של השהייה שלנו שם. כמפקד הבנתי לאורך השנים את הפעילות שם ואת האמונה וההבנה בצורך להילחם על קיומנו ושלחתי לשם גם חיילים שלא חזרו, לצערי".
לאחר שנפצע, שב קפלינסקי לבופור, ולבסוף אף סגר עמו מעגל כאשר פיקד על הנסיגה מלבנון. אולם גם לאחר השנים הרבות שחלפו, הוא זוכר את הלילה שבו איבד את חברו. "לפעמים אני חושב שיכולתי להיות במקום גוני", הוא מעיד.
מוטי גולדמן, סגן מפקד הסיירת בקרב הבופור, קיבל את עיטור העוז בעקבות המבצע. "הרגע שזכור לי במיוחד מהקרב הוא ההחלטה לעשות משהו בניגוד לאופי של 'בוא נחכה ונראה אם יפגעו בי' אלא ההבנה שיש לי תפקיד ואני צריך לעשות אותו, הרגע שבו אתה מוותר על הממד האישי", הוא תיאר אתמול.
באשר למשמעותו הקולקטיבית של המבצר, אמר כי תמיד היה סמל. "אני זוכר שהבנו עוד לפני הקרב את המשמעות של מה שאנחנו הולכים לעשות. היה לנו חשוב שאנחנו, הסיירת, עושים את זה כי זה אומר שבעצם הכירו בנו".
על שלט מתכת שחור נתלו עד היום האחרון לשהיית צה"ל במוצב שמות ששת הלוחמים הראשונים שנפלו בבופור, עם המשפט: "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא אשר היה כערבות הבוכיות וכמו מבצר עתיק היה בסוף הדרך". בראש הלוחמים החקוקים על השלט עמד המפקד הרניק.
אמו, רעיה הרניק, ניסתה גם היא להסביר כיצד המקום שבו איבדה את בנה הפך לסמל בסדר גודל כזה. "זה היה מקום שקל מאוד לאזרחי ישראל לקשרו לזיכרון מכיוון שהוא היה מוכר עוד לפני המלחמה", הסבירה. "הקרב של סיירת גולני קרה ביום הראשון של המלחמה, כאשר הזיכרון הקולקטיבי לא היה עוד עמוס בסברה ושתילה ובמחנות פליטים. בניגוד לסמטאות המכוערות של מחנות הפליטים, הבופור הוא יפה, ואם תשאל את רוב האנשים, הם יגידו שהם זוכרים מהמלחמה קודם כל את הבופור ואחר כך את ביירות ואת סברה ושתילה".
חודש וחצי אחרי שהרניק נהרג, ביקרה אמו במוצב. "כשהגעתי, כבר התחילו עם כל הביצורים הנוראים האלו. אני ברחתי משם," סיפרה.
לדבריה, בנה אמנם הפך לסמל, אבל על מלחמת לבנון מדברים פחות. "אנשים ובטח המדינה לא אוהבים לזכור מלחמות שנכשלו, אלא אוהבים סיפורי ניצחון," אמרה. "אני הייתי מאוד בעד הנסיגה מלבנון, אבל איך שלא יהיה זה נגמר בנסיגה".
יותר מ-12 שנה חלפו מאז דפקו הקצינים על דלת משפחת איטח באשדוד. בנם צחי, לוחם בפלוגת ההנדסה של גבעתי, נהרג ב-11 בפברואר 2000, מפגיעה ישירה של טיל במוצב הבופור.
תחקירי צה"ל שנעשו בעקבות האירוע העלו כי חוליית מחבלים זיהתה את איטח וחברו, רועי כהן, שהיו באותה העת בתעלת הלחימה של המוצב.
המחבלים ירו טיל ממרחק של יותר משני קילומטרים שפגע פגיעה ישירה בתעלה שבה שהו השניים. כהן נפצע קשה, אך איטח נהרג עוד במוצב לאחר שמאמצי ההחייאה כשלו.
שלושה חודשים לאחר התקרית יצא צה"ל מלבנון. איטח הפך לחלל האחרון של צה"ל ברצועת הביטחון עד מלחמת לבנון השנייה. "הכאב רק הולך ומתעצם, אבל הזמן מלמד אותנו לחיות איתו", אמרה אתמול אמו של צחי, יפית איטח.
נועם שמחה מקיבוץ ראש הנקרה שירת כמ"כ בגדוד 50 של הנח"ל. משלא רצה לצאת לקצונה, הוא נשלח ללבנון.
ב-20 ביוני 1994 הוא עלה לראשונה בשיירה מאובטחת לבופור. טילי סאגר ופצצות מרגמה נורו לעברם. שמחה נהרג.
רועי שמחה, אחיו של נועם, שחזר את הרגע שבו איבד את אחיו. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא עלה ללבנון," סיפר. "אז גרנו בראש הנקרה ובשבילנו הוויכוח נגד השהייה של צה"ל בלבנון היה מורכב. בילינו לא מעט זמן במקלטים, אבל בכל זאת האמנו שאסור להישאר שם דקה אחת מיותרת".
נועם הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. אחרי שנפל, עזבו הוריו את ראש הנקרה, ועשר שנים אחר כך אביו נפטר. "אני חושב שזה השפיע על אבא כי בניגוד לאמי שכל הזמן דיברה על השכול, הוא לא דיבר והשאיר את הכאב בבטן".
"היהלום הירושלמי", כך כינו את עופר חרוש חבריו ובני משפחתו. חרוש נולד בירושלים למזל ואברהם והתגייס בנובמבר 1992 לפלוגת ההנדסה של גבעתי.
ב-29 באוגוסט, 1994 כאשר כבר עלה לקו במוצב דלעת הסמוך לבופור, יצא סיור צבאי וחרוש בתוכו למבצע לילי. הכוח נתקל בחוליית מחבלים של חיזבאללה, ובין הצדדים התפתח קרב עקוב מדם, שבמהלכו עופר נהרג.
"אני חושב עליו כל הזמן," סיפר אביו אברהם. "גם עכשיו, כמעט 18 שנה אחרי, כשאני מדבר עליו אני רועד כולי".
האם מזל הוסיפה כי גם לאחר כל השנים הגעגוע לא מרפה. "חשבנו שזה החלל האחרון, אבל זה רק נהיה יותר גרוע", סיפרה. "הגעגועים והמחשבות, מה היה ואיך היה אם הוא היה חי, מציפים אותנו כל הזמן".
משה (מושיקו) ביטון ידוע בבית שאן כ"איש הבופור". במשך למעלה משנה, עד מותו באוגוסט, 1998 הוא שירת במוצב באופן קבוע.
בחודשים האחרונים לחייו החל ביטון, לוחם גולני, להסריט את המוצב ואת סביבתו כשהוא מתאר את מראה עיניו ומותיר אחריו מזכרת מצמררת: תיעוד רחב היקף של המקום שהפך לסמל.
150 מטר מהמוצב שהפך לו לבית, השיירה שבה עשה את דרכו עלתה על מטען, והוא נהרג. "החלום שלו היה להגיע לבופור", סיפרה אמו שרה ביטון.
"אמרתי לו: 'מושיקו, אל תלך לשם, זה מקום מסוכן,' והוא ענה לי: 'אם כל אמא תגיד שהבן שלה לא יהיה בבופור, מי יהיה'? כולם אומרים לי: 'את צריכה להתגאות', ומובן שאני גאה, אבל אני הייתי רוצה להתגאות שהוא חי ואיתי".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם