חיסול בן לאדן: נכס או נטל עבור אובמה?
בארה"ב מסכימים כי הריגת הארכי-טרוריסט הייתה צעד מוצדק, אך הוויכוח הוא אם הנשיא מגזים בכך שהוא משתמש בחיסול בבחירות
הסיבה: מטה הבחירות של ברק אובמה העלה בימים האחרונים את מינון האזכורים של חיסול בן לאדן, וביתר פירוט, את אזכור החלטתו של אובמה לחסל את בן לאדן. אלא שאובמה לא הסתפק באזכור חיובי של פעולותיו שלו, אלא גם העלה מן האוב הארכיוני ציטוט נושן של רומני כדי להזכיר מי החליט - ומי החליק.
והנה הציטוט משנת 2007, עת התמודד רומני בפעם הראשונה על הנשיאות האמריקאית במרוץ פנימי של המפלגה הרפובליקנית, מרוץ שבו הפסיד בסופו של דבר למועמד ג'ון מקיין (שהפסיד, בתורו, לאובמה): "לא שווה להזיז שמים וארץ ולבזבז מיליארדים של דולרים רק כדי לתפוס אדם אחד".
האדם - אוסמה בן לאדן; העיתוי - ארבע שנים לפני שצוות "אריות הים מספר שש" פרץ למתחם שבו הסתתר מנהיג אל-קאעידה בפקיסטן; הטענה - אפשר להתווכח: האם היה שווה או לא היה שווה להשקיע את האנרגיה והמשאבים ולקחת את הסיכון כדי להרוויח את מותו של האיש הזה?
כוויכוח תיאורטי על ניהול משאבים במסגרת המלחמה בטרור זה היה יכול להיות ויכוח מעניין. ארגון אל-קאעידה כבר מזמן אינו הסיפור הגדול של העולם המוסלמי, והשנה האחרונה, שנת האביב הערבי, רק חיזקה את התחושה שבעוד האמריקאים מחפשים את בן לאדן, העולם כבר מזמן התפנה לענייניו הדחופים יותר.
כך או כך, בוויכוח התיאורטי אפשר להמשיך ולהתבוסס, אך בוויכוח פוליטי ישיר על החיסול - רומני יכול רק להפסיד. החיסול הוא הישגו המשמעותי ביותר של אובמה במדיניות החוץ, והישגו הגדול היחיד שאיננו שנוי במחלוקת. הציבור האמריקאי כולו מרוצה מהחלטת הנשיא. כולו, למעט אולי אחד. היריב הפוליטי שנאלץ להתגונן השבוע.
מטה אובמה שחרר סרטון בחירות: ביל קלינטון, נשיא לשעבר, משבח את אובמה על החלטתו האמיצה להתנקש בטרוריסט. רומני לא מתווכח, כאמור, הוא רק "מאוכזב". כל אמריקאי היה מקבל את ההחלטה הזאת, אמר אתמול. כל נשיא, "אפילו ג'ימי קרטר", היה מקבל את ההחלטה הזאת, אמר שלשום.
אגב, קרטר שנזכר היום כנשיא רכרוכי למדי, היה פחות כזה מכפי שהציבור מניח. למעשה, הוא נבחר כמועמד נצי יחסית של המפלגה הדמוקרטית והורה על ניסיון לשחרר בני ערובה באיראן - החלטה אמיצה הרבה יותר מזו של אובמה, בהבדל אחד: הביצוע היה כושל.
ואמנם, את רמת הביצוע, כידוע, לא הנשיא קובע. אך כישלונה של הפעולה באיראן לא רק קיבעה את קרטר בתודעה הקולקטיבית כמפקד עליון חסר יכולת, אלא חיזקה גם את תדמיתה של המפלגה הדמוקרטית כמפלגה רכרוכית, תדמית שהנשיא הדמוקרטי הבא,
קלינטון, הצליח לשקם רק חלקית: הוא יצא למלחמה ביוגוסלביה, אך לא לפני שקיפל את זנבו בסומליה. אובמה, בפעולה נגד בן לאדן, התקדם עוד צעד אחד בשיקום תדמיתם של הדמוקרטים כמי שאינם נרתעים מהפעלת כוח ברוטלי בעת הצורך.
ממילא, רומני מן הסתם צודק. ההחלטה על החיסול הייתה "מובנת
התשובה, וגם זה לא לגמרי מפתיע, תלויה בעיקר בזהותו הפוליטית של המשיב. זינק איננו רק מפקד לשעבר ביחידה מובחרת, אלא גם סנטור רפובליקני במדינת מונטנה, כך שטבעי שיתקוף את הפוליטיזציה של החיסול. זה לא הפריע למועמדים רפובליקנים לעשות שימוש דומה בהחלטות משדה הקרב בבואם לשדה הקטל הפוליטי.
כך ג'ורג' בוש בבחירות 2004, כך אביו, גיבור מלחמת עיראק הראשונה, בבחירות 1992 (במקרה שלו זה לא הועיל), כך רונלד רייגן, ששלח את כוחות ארה"ב להסתער על האי האימתני גרנאדה, והרוויח פעמיים: גם הישג מדיני קל משקל, גם השכחה של טבח המארינס בלבנון לקראת בחירות 1984.
אובמה אולי מאכזב בהשתמשו בחיסול לקידום מטרותיו הפוליטיות, אך הוא מאכזב בעיקר את מי שחשב שהוא שונה מהותית מקודמיו. ובכן, מתברר שהוא בדיוק כמוהם. לא בהכרח חדשות רעות.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם