אין לאן לברוח: בישראל אף אחד כבר לא בטוח
אין פינה בטוחה היום, גם אם הסטטיסטיקה אומרת אחרת, גם אם מקרי האלימות אינם מתועדים כחמורים, האלימות כאן, וישראל נראית קודרת
לתבוע אותו מהממשלה ומהמשטרה שלהם; לדרוש אותו ממערכת החינוך שלהם; להנחיל אותו לבניהם ולבנותיהם; וגם לנקוט יוזמות אזרחיות - משמרות מקומיים, חמושים, שישיבו את הביטחון לרחובות, עד שהמערכים הרחבים יותר יתחילו לטפל בעניין בהיבט העמוק שלו.
אבל אין צורך להיות יותר מדי אופטימי - יומיים שלושה לתוך השבוע הזה, וסערה קטנה אחרת תזכיר לנו עוד צרה צרורה, עוד מכת מדינה. זו ישראל שלנו, שבנינו במו ידינו, וככה היא נראית היום ואי אפשר להסתיר את זה. זה ניכר ממעוף הציפור וזה דוקר גם בכפות הרגליים שלך, בשכונה, ברחוב, בבית. שלך ושלי.
הנה, תשמעו סיפור שלא הגיע לעיתון: לפני שבועיים, בערב שבת, יד נעלמה, נמרצת ותקיפה מאוד ניסתה לפתוח את דלת הכניסה לבית שלנו. היא משכה בחוזקה והרעידה את הדלת ואת מסגרת המשקוף. שני הילדים אירחו חברים בחדריהם, ואשתי ואני צפינו בטלוויזיה, אבל את הרעש הזה לא היה ניתן לפספס. הוא הקפיץ את כולם מכיוון שנשמע כמו רעש של פריצה אלימה שנכשלה.
לבקשת הילדים ואשתי, נשלחתי למשימת הבדיקה. לפני כמה חודשים הצטרפה לביתנו כלבה מגזע מעורב. שלווה ונוחה מאוד לבריות. שנאמר: לא החומר שממנו עשויים כלבי תקיפה. היא הצטרפה כי משהו באוויר של השכונה שלנו הפך להיות דחוס לאחרונה. מעט פחות בטוח וידידותי.
חבורות רחוב מסתודדות בערב, חלקן מתיישבות על הספסל הסמוך לגן הילדים שניצב מול הבית שלנו. קבוצות של בני 16-15 משתלטות על מוצב הספסל ומוציאות את גרונן בקולי קולות בשעות הלילה המאוחרות. לא אחת אני מחשב בדעתי לצאת אליהן ולבקש מהצעירים שיפסיקו,
למה להסתבך? אבל כשמישהו מנסה לפתוח את דלת הבית שלך בכוח, בתשע בערב, אתה לא יכול להביט מנגד. חובתך, כאב הבית, כגבר, לבדוק את העניין.
אז לקחתי את אלת הבייסבול שלי - רכשתי אותה לפני חמש שנים בארצות הברית מתוך כוונה לשחק עם הילד; אפס כי שני אימונים משותפים והילד השתעמם, ומאז היא מונחת שם, בארון הבגדים, במדף העליון, משמשת נשק ליום פקודה, לשעת לילה מאוחרת, כשהשדים העירוניים יוצאים לחולל את ריקוד הלילה שלהם.
בכל אופן, בדקתי את העינית ולא ראיתי דבר. בזהירות ובמתינות פתחתי את הדלת, קורא לכלבה להצטרף אליי (איפה היא שכבה על המרבד הקטן שלה והראתה לעולם פנים משועממות מאוד).
לבסוף, משהייתי משוכנע כי אף חוליית חמאס לא אורבת ברחבת הכניסה לבית שלנו, פתחתי את הדלת לרווחה, צעדתי שלושה צעדים זריזים ללב הרחוב כדי לחפש את מה שהעין יכולה למצוא, אלת הבייסבול אחוזה בידי בעוצמה, חושיי ערניים, ואני מרוכז כמי שממתין לכדור מהיר שיתקרב אליו, למקרה שיצטרך לחבוט בו ולהעיף אותו. אבל לא היה שום כדור ולא אנשי אל-קאעידה, רק זוג שכנים שלנו, במרחק ארבעה או חמישה בתים.
האישה והגבר עמדו ברחוב. התקרבתי אליהם. "גם אצלכם מישהו ניסה לפתוח את הדלת? "שאלתי. "כן", אמרה האישה. היא נראתה מוטרדת מאוד. אני רוצה לומר "מבוהלת", אבל אפשר שאואשם בהגזמה. "קראנו למשטרה", היא אמרה. בעלה אישר בהינד ראש. פניו היו אפורות מעט. "זו הפעם השנייה השבוע", הסבירה לי, "שהם עושים את זה".
התברר, כך היא הסבירה לי, שיש חבורת נערים שעשתה לה למנהג לעבור דלת-דלת בשכונה ולנסות לפתוח אותה בכוח. אולי מעשה קונדס, אולי ניסיון פריצה גס וילדותי - למקרה שמישהו ישכח לנעול ואולי ארנק ימתין על השולחן, או חפץ אחר, מי יודע. "קראתי למשטרה", היא אמרה וביקשה ממני להישאר לצדה כדי לחזק את תלונתה אצל השוטר בניידת.
כמה דקות לאחר מכן הגיעה ניידת. השוטר היה אדיב ומנומס, אבל לא נראה מרוגש במיוחד מהעניין. צודק, יש לו תלונות חמורות מאלה לטפל בהן במהלך המשמרת.
היא מסרה לו תיאור של החבורה (ארבעה, אחד על אופניים, אחד עם עגיל בגבה ושניים נמוכים. חבורת תיכוניסטים בחמישית או בשישית), שכן הספיקה לפתוח את הדלת ולהציץ בפניהם כשנמלטו.
"אני אחפש, אראה מה אפשר לעשות", הבטיח השוטר. "אתה מוכרח להפחיד אותם, אחרת הם ימשיכו להפחיד אותנו", אמרה האישה. הוא נד בראשו והסתלק עם חברו בניידת, כנראה לטובת סיור בשכונה. עשר דקות לאחר מכן לקחתי את הכלבה לטיול, ולפניי צעדה חבורה של נערים. אחד על אופניים, אחד עם עגיל בגבה ושניים נמוכים.
השכונה שלנו שקטה, ותנועת כלי הרכב בה מועטה. הנער על האופניים דיבר בטלפון הסלולרי בקול גדול: "אנחנו הלכנו בכיוון השני", הוא אמר לקול בצד השני. "אם הוא בא, תגיד לו שבכלל לא היינו כאן כשזה קרה. ובכלל, זו לא עבירה על החוק לפתוח דלת של בית". לפתע הם השגיחו בי.
הם הסתובבו אליי ונעמדנו האחד מול הארבעה בלב הרחוב. הכלבה רחרחה בשביל הסמוך ונראתה מבוסמת קלות מריח האביב שפשט בכל. היא לא נולדה למלחמות, עכשיו זה כבר סופי. "אה?" שאל אותי הנער על האופניים. "אה?" שפירושו בעברית החדשה: "מה אתה רוצה?" או "על מה אתה מסתכל?".
אני בן 41. פחדנות אינה התכונה הבולטת שלי ולא אחת, כשאני נקלע לסיטואציות שבהן אני נדרש להיישיר מבט לזוג עיניים מאיים, אני נוהג להעמיד את שלי בגובה אלה שלו. אני סולד מאלימות ואינני נוהג לראות בילד בכיתה ט' אויב, אבל משהו בחבורה הזאת היה שונה. העיניים שלהם שידרו מסר אלים, מבקש פרעות, מחפש, כמו שנהגנו לומר, "צרות".
"אה?" הוא שב ושאל. "אתם החבורה שפתחה פה דלתות בשכונה?" שאלתי . "נו, מה?" אמר חברו. "סתם", אמרתי, "איזה קטע. בדיוק שכן שלי ואני דיברנו ואמרנו שבפעם הבאה אנחנו יוצאים עם נשק ויורים במי שעושה את זה. שכן שלי הוא סגן אלוף בגבעתי. יש לו רובה בבית". הנער על האופניים כיבה את הטלפון. "שייצא עם רובה, נראה אותו", הוא אמר. והיה ברור שהוא מתכוון לומר במובלע, "גם לי יש נשק". הוא, בניגוד לכלבה שלי, נולד למלחמות.
אחרי כמה דקות, שבהן הפלגתי ברשימת השכנים חולי הנפש והחמושים, העצבניים ובעלי הפתיל הקצר שסובבים אותי, שרק אורבים להזדמנות הבאה שמישהו יפריע את שלוותם, אמר הנער על האופניים, "יאללה, יאללה. לך, לך מפה".
קשיש טרחן שכמוני. הלכתי, הלכתי לי משם. האינסטינקט הוא להגיד לילד: "תגיד, למה אתה מדבר ככה? אתה קולט שאתה זר בשכונה שלי? " אבל היי, למה להסתבך, נכון? למה להסתבך.
הסיבות לרצח של גדי ויכמן כה עמוקות ונרחבות, עד שגם עיתון שלם שיוקדש לעניין לא יצליח להקיף אותן. כמויות האלכוהול שצורכים בני נוער, התפרקות חוט השדרה המוסרי והערכי בחברה, אוזלת היד ורכות הלבב של מערכת החינוך, הנרפות של המשטרה בטיפול באלימות אורבנית לא מדממת, השתוללות האלימות בשיח הישראלי, ברחוב הישראלי, בנרטיב הישראלי החדש שאנו כותבים כאן כל יום.
גם אם הסטטיסטיקה אומרת אחרת. גם אם מקרי האלימות אינם מדווחים או נרשמים כחמורים. האלימות כאן, והיא צובעת את ישראל בצבעים הקודרים שלה.
גדי ויכמן נרצח בערב שבת בסמוך לביתו מכיוון שהיה אפשר לרצוח אותו. בסופו של יום, זו הסיבה היחידה לעניין. איש לא חי באשליה שאפשר אפילו להתחיל לטפל בבעיות העומק של החברה הישראלית בשבוע הקרוב.
אבל אפשר לעשות דבר אחד קטן: בפעם הבאה שהטלפון מצלצל במוקד 100 ואזרח שומר חוק מתלונן על חבורת נערים שעושה ברחוב כבשלה, הניידת צריכה להתייצב במוקד הרעש תכף ומיד ולהשתמש בעצה הפשוטה שנתנה השכנה שלי לשוטר: "תפחיד אותם".
כי אין בהם פחד ואין בהם כבוד ואין בהם ערכים. ולפעמים הם שתויים. ולפעמים יש להם סכין. וכרגע, ברמה של הטיפול המיידי שיש להעניק לציבור השלו, שומר החוק והמפוחד, צריך פשוט להפחיד אותם, את אלה שמפיקים הנאה מהפחד שהם רואים בעיניים של אחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם