שיגעון בחלל
חברה אמריקאית החליטה להפוך את הפנטזיה למציאות, ולהתחיל בתהליך של כריית מחצבים מאסטרואידים. מדובר במהלך יקר שיימשך מספר לא מבוטל של שנים, אבל כשהמשקיעים הם בעלי גוגל ובמאי הקולנוע ג'יימס קמרון, אפילו השמים הם לא הגבול
הרעיון אולי נשמע הזוי, אלא שהוא מגובה בהרבה שמות גדולים: עם מייסדי הפרויקט נמנים פיטר דיאמנדיס, מנהל קרן X-Prize, המעודדת יוזמה פרטית בטיסות לחלל, ומספר מהנדסים לשעבר בנאס"א; המשקיעים בפרויקט הם בין היתר אריק שמידט ולארי פייג' מבעלי גוגל, ובמאי הקולנוע ג'יימס קמרון, הידוע גם כהרפתקן וחוקר (שהשלים לא מזמן צלילה אל שקע מריאנה, הנקודה העמוקה ביותר באוקיינוסים), וכמה מבכירי האסטרו-פיזיקאים שהתבטאו בנושא טענו שלא מדובר בפנטזיה.
אריק אנדרסון, ממייסדי החברה, נשמע נחרץ ביותר: "אנחנו לא עוסקים במחקר על הנייר. החברה הזאת לא עוסקת בלחשוב ולחלום על כרייה מאסטרואידים, אלא ביצירת כלכלת חלל מעבר לגבולות כדור הארץ. לא רק לדבר, את זה עשינו מספיק. עכשיו אנחנו רוצים לעשות.?
קל זה לא יהיה. התוכנית של "פלנטרי ריסורסס,? כפי שהוצגה במסיבת עיתונאים, מורכבת מכמה שלבים, שכל אחד מהם יימשך שנים. בשלב הראשון יישלחו למסלול מסביב לכדור הארץ טלסקופים שתפקידם יהיה לסרוק את השמים, ולאתר מועמדים מבטיחים לכרייה, מבחינת גודל, מסלול והרכב כימי. בשלב השני ישוגרו חלליות קטנות אל האסטרואידים כדי לבחון אותם יותר מקרוב. השלב השלישי, והמסובך ביותר, הוא הכרייה עצמה: כלים רובוטיים ימצו מתוך האסטרואידים שני מחצבים עיקריים - מים ומתכות מקבוצת הפלטינה.
כל זה נשמע מלהיב ביותר, אבל עד כמה העניין באמת ישים? האם החזון והאופטימיות של מייסדי החברה באמת במקומם? אם יש אדם בארץ שאמור לדעת את התשובה זהו בוודאי אילן מנוליס, מנהל מצפה הכוכבים של מכון ויצמן למדע, המתמחה בחקר אסטרואידים הסמוכים לכדור הארץ. הוא גם הישראלי הראשון שעל שמו נקרא אסטרואיד. מנוליס מצנן את ההתלהבות מהמיזם. "הרעיון הזה נמצא על הגבול שבין מדע בדיוני לפנטזיה. הוא נחמד, יפה, אבל היזמים מרחפים באיזשהו מקום בענן של פנטזיה. אני מאוד מקווה שאני אהיה זה שטועה, אבל אני חושש שלא".
בכל זאת מדובר בתוכנית שמגובה על ידי מיליארדרים. עם תקציב בלתי מוגבל ובמגבלות הטכנולוגיות הקיימות היום, האם כרייה מאסטרואידים היא מעשית?
"לא. חד וחלק אין טכנולוגיה היום לכרות משאבים באופן מסחרי מגוף שמימי אחר ולהביא אותם לכדור הארץ. נקודה".
ההיסטוריה של משימות חלל לאסטרואידים עד היום, מנוליס מציין, היא קצרה מאוד ולא מעודדת.
"עד היום היה ניסיון אחד בלבד לנחות על אסטרואיד ולהביא חומרים ממנו אל כדור הארץ, והוא לא עלה יפה. חללית יפנית נחתה על האסטרואיד איטוקאווה, והייתה אמורה לאסוף חומר ולהביא לכדור הארץ. בפועל, היא החזירה רסיסים מיקרוסקופיים ספורים. במקרה אחר חללית אירופית בשם 'רוזטה' הייתה אמורה לנחות על כוכב שביט, לדגום את הקרקע שלו ולקחת את הדגימה לכדור הארץ. זה מבצע שנמצא בתכנון כבר 15 שנה, ועלותו יותר ממיליארד יורו. פרויקט נוסף הוא אוסיריס רקס, שבמסגרתו אמורה חללית אמריקאית לנחות על אסטרואיד, לדגום את הקרקע שלו ולהביא את הדגימה לכדור הארץ, עד 2025 בערך. גודל הדגימה שמדובר עליה? 60 גרם. זאת הטכנולוגיה שלנו, זה מה שאנחנו מסוגלים לעשות היום. אם מישהו יצליח להביא לכדור הארץ קילוגרם של חומר, זה יהיה הישג עצום. כרייה מסחרית של חומרים בסדר גודל משמעותי - אנחנו במרחק של מאה שנה משם".
כשאנחנו מדברים על "אסטרואידים הסמוכים לכדור הארץ" - עד כמה הם קרובים?
"הרוב הגדול של האסטרואידים במערכת השמש נמצאים בחגורה שבין מסלולי מאדים וצדק, אבל חלקם הקטן נמצאים במסלול דומה לזה של כדור הארץ. כל אחד מהם מקיף את השמש במסלול עצמאי משלו, אבל מדי פעם המסלולים של כדור הארץ ושל אותם אסטרואידים מצטלבים, ואותם אסטרואידים עשויים להתקרב אלינו מאוד - סדר גודל של עד פי חמישה מהמרחק שבינינו לבין הירח. כיום ידוע על כ-9,000 גופים כאלה, שגודלם בין 50 מטר ל-32 קילומטר".
יש מה לחפש עליהם?
"בהחלט. ההנחה היא שבחלק מהאסטרואידים האלה יש אוצרות. קיימת קטגוריה של אסטרואידים המכונה ניקל- ברזל, אבל אנחנו מניחים שיש שם גם מתכות נדירות ויקרות הרבה יותר, כמו מקבוצת הפלטינה. באסטרואיד ניקל-ברזל גדול עשויה להיות פלטינה בשווי של מיליארדים. הבעיה היא שעדיין מדובר בריכוז נמוך מאוד. בטונה של סלע של אסטרואיד מתכתי יש פחות מ-30 גרם פלטינה. כדי להגיע לאוצרות צריך להתיך את כל הסלע הזה, וכל זה צריך להתבצע על ידי רובוטים בחלל, אוטומטית, בלי שום אפשרות לשלוט בהם. הטכנולוגיה לא קרובה לזה אפילו.
"בעיה נוספת, שהאו"ם אולי יצטרך לתת עליה את הדעת, היא שהגופים השמימיים לא שייכים לאף אחד. ארצות הברית נחתה על הירח והציבה עליו דגל, אבל זה לא אומר שהירח הוא של ארצות הברית. באותו אופן יש אמנה לגבי האסטרואידים: הם לא שייכים לאף אחד. לכן לא ברור אם מבחינה חוקית בכלל מותר להם לחצוב שם, או למי יהיו שייכים החומרים שהם יוציאו".
למרות הסקפטיות, מנוליס רואה במשימה של "פלנטרי ריסורסס" גם צדדים חיוביים. "למשימה הזאת יהיו תוצרי לוואי. הם בוודאי ישיגו הרבה מידע חדש. יהיו תוצרים טכנולוגיים בעקבות המחקר שלהם, גם אם אני לא יודע להגיד כרגע מה הם יהיו. הם מדברים למשל על ייצור מסחרי של חלליות בסרט נע. אם הם יצליחו לבנות בית חרושת שמייצר חללית בקצב של אחת לחודש, או להוזיל את העלויות של הכנסת עצם למסלול סביב כדור הארץ, זה יועיל לכולם. אם הם יצליחו לנחות על אסטרואיד, לכרות קילו, שני קילו, ולהחזיר את זה לכדור הארץ - מבחינה מדעית זה הישג שלא יסולא בפז, אך מבחינה מסחרית אין לזה סיכוי".
למשימות על האסטרואידים עשויה להיות חשיבות גדולה יותר מכריית מחצבים: הישרדות המין האנושי. לפני כ-65 מיליון שנה אסטרואיד שגודלו כעשרה ק"מ התנגש בכדור הארץ, והביא לקץ עידן הדינוזאורים. דבר כזה עלול לקרות שוב. "כרגע אין לנו ידיעה על שום גוף שקוטרו מעל קילומטר שיתנגש בכדור הארץ ב-100 השנים הקרובות", מרגיע מנוליס.
ובכל זאת, יש כמה סיבות לדאגה בשמים. המפורסמת שבהן היא האסטרואיד אפופיס, שיגיע לביקור קרוב מאוד. "גודלו של אפופיס הוא כ-270 מטר. זה יהיה יום מאוד לא נחמד לכדור הארץ אם הוא יתנגש בנו, אבל לפחות זה יפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן סופי. אפופיס יעבור ממש קרוב אלינו, מרחק של שלושה-ארבעה קוטרי ארץ, ביום שישי, 13 באפריל 2029. אין שום סיכוי שהוא יתנגש בנו באותו יום, אבל בגלל המעבר הקרוב שלו כוח המשיכה של כדור הארץ יטה את המסלול שלו במעט, ולכן הוא יחזור אלינו שוב שבע שנים מאוחר יותר, ב-2036. במסלול החדש שלו יש רמה של אי ודאות, אבל רק ב-2029 נדע בצורה מלאה אם זה עומד לקרות. בכל מקרה הסיכוי להתנגשות הוא זעיר: 1 ל-250 אלף", מסכם מנוליס.
אז אין מה לדאוג?
"הסיכוי אמנם זעיר, אבל צריך לזכור שהסיכוי לזכות בפיס הוא עוד יותר קטן, ובכל זאת אנשים זוכים. אם ממתינים מספיק זמן, התנגשות של אסטרואיד כלשהו בכדור הארץ היא ודאות. לכן כדאי מאוד שנדע איך להתגונן מפניהם, וכבר כיום ישנם אנשים שלוקחים את זה ברצינות רבה. שלא כמו בסרט'ארמגדון', אין שום טעם לפוצץ את האסטרואיד. מה שאפשר לעשות זה להדוף אותו טיפה. את זה אפשר לעשות למשל באמצעות פיצוץ פצצת גרעין בסמוך לאסטרואיד. אפילו שינוי זעיר במסלול של האסטרואיד בשלב מוקדם מספיק יגרום לו להחטיא את כדור הארץ. צריך לתכנן את זה באופן מאוד מדויק, זה בכלל לא פשוט, אבל בניגוד לתוכנית של כרייה מתוך אסטרואידים, זה נמצא בהישג ידינו. האירופאים לקחו את זה מאוד ברצינות, וכבר עכשיו יש ועדה של מדענים שבודקת את ההיתכנות הטכנולוגית של משימה כזו, למקרה שנזדקק לכך אי פעם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם