רבותי, אנחנו גולשים
מה לגלישת גלים ידידותית במיוחד ולעישון בהיחבא בבנייני מגורים?
מאתמול, עת נודע ברבים שוועדת הבריאות של הכנסת אישרה את הרחבת חוק העישון במקומות ציבוריים, אני מקבל טלפונים מכל מיני תחקירנים של תוכניות טלוויזיה ורדיו שהגיעו כולם לאותה המסקנה: אני הוא האדם שצריך לדבר על חוק העישון. הנציג של העולם המעושן, כך מסתבר, הוא אני.
"אני מניחה שיש לך מה להגיד על הנושא?", מוסיפה התחקירנית. זה יום חם, אפקט החממה בשיאו, גזים מסוכנים נפלטים אל האוויר בקצב מסחרי, ואת התוצאות אנחנו מרגישים כבר שנים. אל גור יכול להסביר לכם את זה בהרחבה. אבל מה שחשוב הוא כמובן להגביל את העישון בתחנות האוטובוסים, ברציפי הרכבות, באולמות האירועים (איזה מזל שכבר התחתנתי), במרפאות , בבריכות שחייה ובאתרים קדושים.
"כן, הכיוון הסופר-בריאותי שהעולם נע אליו באמת עולה לי על העצבים?", אני אומר. "זה בגדול מה שיש לי להגיד על הנושא".
"מעולה, אז בוא תגיד את זה בשידור".
"לא, תודה", אני מודיע חד משמעית, מנתק את השיחה ומגביר את הרדיו כדי לשמוע כל מיני אנשים שלא סירבו כשהתחקירנית התקשרה אליהם, מפטפטים על ענייני השעה. וענייני השעה, כך אני מבין, הם הנעשה במפלגת ש"ס. למה אף פעם לא מתקשרים אלי ומבקשים ממני לדבר על הנעשה במפלגת ש"ס, רק לענייני ניקוטין אני טוב?
כנראה ששנים שלמות שבהן טרחתי למתג את עצמי בתור מומחה לענייני עשן והרס עצמי, עשו את שלהן. אני מניח שהאינסטינקט אשר גורם לתחקירנים של תוכניות אקטואליה להתקשר לדויד גרוסמן בכל פעם שמשהו קורה עם "חוק הספרים" ולגל גדות ועדי נוימן בכל פעם ש?חוק הדוגמניות? עולה לכותרות, הוא אותו אינסטינקט שגורם לתחקירנים להתקשר אלי בכל פעם שעובר חוק לגבי משהו שאפשר לעשן אותו. כנראה שהרווחתי את זה ביושר.
בינינו, באמת שהפשיזם הבריאותי הזה כבר מזמן עבר את גבול הטעם הטוב. אתמול, כשקראתי לראשונה על ההגבלות החדשות של חוק העישון, נדהמתי לגלות בסוף המאמר שתי שורות לקוניות שדיברו על כך שנציגי האגודה למלחמה בסרטן כבר חושבים על הצעד הבא: איסור על עישון בדירות פרטיות (שנמצאות בבניינים משותפים). בקצב הזה נראה שלא יהיה מנוס מלהקים אגודה חדשה: האגודה למלחמה באגודה למלחמה בסרטן. נראה לי שחברי האגודה לוקחים את כל העניין הזה קצת יותר מדי רחוק. בלי להתחשב בחיי הפרט ובזכויות האדם הבסיסיות.
"אני לא ממש קורא עיתונים", אומר לי עמית ענבר מאוחר יותר, כשאני מגיע ליעד ושואל אותו מה דעתו על חוק העישון החדש, "ככה שאין לי מושג על איזה חוק אתה מדבר. אבל תראה איזה ים יש מולך".
עמית ענבר, לשעבר סגן אלוף העולם בגלישת רוח ואחד שלא קורא עיתונים כעיקרון, הוא כיום בן 40, בעל מועדון הגלישה בחוף בית ינאי ויותר מהכל - הרוח החיה מאחורי "ליגת ארומה סאפ", למעשה הסיבה שהגעתי לכאן היום היא כדי לערוך היכרות עם הסאפ (SUP), סוג חדש של גלשן שהגלישה עליו נעשית בעמידה ובעזרת משוט. קצת כמו חסקה. פרט נוסף שחשוב לציין הוא שגלשן הסאפ הרבה יותר גדול מגלשן גלים.
"סאפ זה בעצם הדבר הכי טרנדי כיום בעולם המים ובעולם הספורט", מסביר ענבר, "ספורט הסאפ הוא ספורט שקצב הגדילה שלו הוא הכי מהיר שהיה אי פעם בתחום המים. אני בהחלט רואה בסאפ את הרכיבה-על-האופניים הבא. זה משהו שזמין ונגיש לכל אחד, זה פונה לכולם. לא צריך להיות אקסטרימיסט בשביל לגלוש בסאפ, לא צריך רקע בים ולא צריך להבין ים".
כך שאפילו אני, מי שמבחינתו הורדת הזבל היא סוג של ספורט אקסטרים, יכול להצליח לגלוש על סאפ. בחומר שנשלח אלי הסבירו את זה כך: "אם אתה יכול לעמוד - אתה יכול גם לעמוד על סאפ", וזה בעצם מה שמשך אותי לכאן. המשפט הזה הוא מה שקנה אותי באמת. הרי אני מומחה בעמידה. אני עומד בתורים כמעט כל יום, אני עומד במעברי חצייה, אני עומד במקלחת, אני עומד ליד הכיור בעת שאני מצחצח שיניים - ואני עושה את כל זה בהצלחה מרשימה כבר שנים.
גלישת גלים מסוכנת מעישון
אז נכנסתי לחליפת הגלישה, תפסתי גלשן ונכנסתי למים, כשאני מלווה במדריך האישי שלי להיום, מר עמית ענבר. בתחילה ביקש ממני ענבר לחתור בישיבה, ואז לעמוד על הגלשן. נעמדתי על הגלשן. מיד הגיע גל שנענע את הגלשן ואני נפלתי למים. הדבר הראשון שעבר בראשי כשהוצאתי אותו מהמים היה שהנה עוד דבר שהוא הרבה יותר מסוכן מעישון סיגריות ועדיין אין נגדו שום חקיקה.
מאז אתמול אני בונה בראש רשימה של כל מיני דברים שהם הרבה יותר מסוכנים מעישון סיגריות ובכל זאת אין נגדם שום חקיקה ואף ועדה בכנסת לא דנה בהם. עד עכשיו ספרתי שלושה כאלה: לאכול ג'אנק פוד, להצביע לש"ס ולנסוע ברכבת ישראל. והנה עכשיו יש לי את הדבר הרביעי ברשימה: לגלוש.
ענבר אומר לי לעלות שוב על הגלשן, ואני עולה עליו. עוד כמה שניות של עמידה זקופה ואני שוב מתרסק על המים.
כך קורה עוד כמה פעמים, עד שמתישהו אני מפסיק סוף סוף את שרשרת הנפילות ומתחיל ליהנות מכל חוויית האקסטרים הזו.
אני עומד על הגלשן, המשוט בידי ואני חותר לאיטי ולפתע, לרגע בהיר אחד, אני יכול להבין את כל החברים שלי מטורפי הגלישה, אספני הגלים, חובבי הים התיכון, שנוהרים לים בכל רגע פנוי עם הגלשן שלהם בשביל "לתפוס גלים" לרגע אחד אני יכול להבין על מה הם מדברים כשהם אומרים שלגלוש זו החוויה הכי מזככת שיש בחיים. ושלתפוס גל טוב, כשהשמש בוערת מעליך והים גועש מתחתיך, זה הדבר הכי חופשי שאדם יכול לעשות.
כשאני יוצא בסוף מהמים אני הולך היישר לתיק שלי, מוציא סיגריה ובזמן שאני מדליק אותה אני מקשיב להודעה הקולית שהתקבלה בפלאפון שלי כשגלשתי. זו הודעה מעוד תוכנית אקטואליה. גם להם חסר מישהו שידבר נגד חוק העישון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם