5 בתים וזעזוע: תושבי האולפנה לא יתעמתו
המשפחות, שנשלחו לגבעת האולפנה בעידוד המדינה, מבקשות לא לכנות אותה "שכונת המריבה", אבל לא מבינים כיצד מסלקים אותם
הסיבה לכינוס הייתה החלטת בג"ץ ביום שני האחרון, שבה נקבע 1 ביולי כמועד האחרון בהחלט לפינוי השכונה. נתי גדז', שעומד לפנות את ביתו בפעם השנייה בתוך שבע שנים, לא יודע את נפשו. את שופטי בג"ץ הוא מכנה בזעם "ערב רב שהשתלט עלינו". מעבר לזה הוא לא מוכן לומר הרבה.
שר האוצר יובל שטייניץ היה שחקן החיזוק המרכזי בכנס החירום אצל גדז', והמתנחלים יצאו מגדרם כדי לשבח אותו ("הוא סטה מהדרך לכאן וביקר בשילה", התפעם המנחה). שטייניץ נשא נאום ארוך, אבל גם הדברים השקולים הצליחו לחמם את הרוחות ולהכניס עוד חרדות ומתח במתנחלים, שרואים את מפעל חייהם הולך ונהרס להם מול העיניים.
"המדינה צריכה לקחת בחשבון את הפרופורציות. השכונה הזו קיימת הרבה זמן. זו לא חוות בודדים. יש הבדל מוסרי בין השניים", הודיע השר.
שטייניץ עמד בזמנו בראש הוועדה הפרלמנטרית שחקרה את פינוי היישוב עמונה ב-2006, הלקחים שהפיק משם רק העכירו את מצב הרוח הכללי לקראת הבאות, וחידדו את ההיערכות בשכונת האולפנה לקראת הצפוי.
"תשעה בתים נחרבו בעמונה", דיווח שטייניץ. "הובלנו מאות פצועים לבתי חולים. מדובר בטרגדיה, בהרס ללא מטרה. היהודים הפסידו את בתיהם. הערבים לא הרוויחו דבר, כי הם לא יכולים לבוא ולגור שם. אין כאן בעל קרקע שנפגע באמת. אלה הריסות לחינם. לחינם".
בקצה הגינה הסתובבו ניר ביטון, 31, ואשתו ורדינה, 30. הוא מורה ומשגיח, היא מחנכת. האוזניים היו כרויות לנאומים. העיניים בלשו אחרי שלושת הילדים הקטנים שהתרוצצו בסביבה. שש שנים הם באולפנה. הוא הגיע מטבריה. היא ממושב אליפלט ליד ראש פינה.
חשוב להם להדגיש שני דברים: הם אנשי ליכוד, ואפילו קרובי משפחה של עובדיה עלי הזכור
הם סומכים על המאבק הציבורי, אבל גם על האפשרות שייכשל. ברגע זה הייאוש רק הולך וגובר. "אם יש גזרת גירוש, אין לנו לאן לעבור. היום אנחנו כאן, מחר לא נהיה כאן. למה? כי אין דירות להשכיר בבית אל. אנחנו מחפשים ולא מוצאים. יש הרי הקפאה, לא שמעתם?", שואל בחיוך ניר ביטון.
ורדינה לא אוהבת את הכינוי "שכונת המריבה" שמדביקה התקשורת. "אנחנו לא רבים עם אף אחד. אנחנו אוהבים האחד את השני. אין לנו מריבה גם עם המדינה, שנתנה לנו מענק של 90 אלף שקל כדי שנבוא לגור כאן. המריבה היא בין המדינה ובג"ץ.
תכננתם מה תעשו ביום הפינוי? תתבצרו בבית?
"לא חשבנו על זה. אל תשכח שיש לנו ילדים קטנים. אנחנו צריכים לחסוך מהם טראומה כזו. בגוש קטיף היו משפחות שחיכו עד הרגע האחרון. האנשים שגרים כאן אלה לא האנשים שיילחמו. גם בעמונה ובחרמש הגיעו חבר'ה מבחוץ".
ורדינה ביטון צודקת. פגישות, שיחות וביקורי בית אצל בני המשפחות בשכונת האולפנה מסייעים לשרטט את הפרופיל החנוני למדי של התושבים. מדובר לרוב בזוגות צעירים, מטופלים בילדים קטנים, אנשים משכילים, מנומסים, בעלי מקצועות חופשיים.
רובם הגיעו למקום בזכות המענק הממשלתי הנדיב והקרבה לירושלים. קשה לאתר שם נערי גבעות לשעבר או מפגינים אלימים שחסמו צמתים ונעצרו. זו לא חברון. זו האליטה של המתנחלים הצעירים, כאלה שיילחמו עד הרגע שבו יקבלו את צווי ההריסה. את הגריז על סולמות השוטרים ואת השמן על קירות הבתים ביום הפינוי ישפכו אחרים.
דידי דיקשטיין הפך לאחד הסמלים של השכונה. גם הוא עומד לעבור טרגדיה נוספת, אם יהיה פינוי. ביולי 2002 נסעו הוריו ושישה מאחיו של דיקשטיין במכונית המשפחתית באזור הר חברון. חוליית מחבלים תקפה את הרכב ביריות ורצחה את הוריו יוסף וחנה ואת אחיו הצעיר, שובאל. בעסקת שליט האחרונה שוחרר אחד מחברי החוליה.
"תראה מה זה", אומר דיקשטיין בצער. "כדי לשחרר את המחבל שרצח את ההורים שלי פותחים פסקי דין. אנחנו מבקשים דיון מחודש בבג"ץ בעניין הפינוי שלנו, אבל אומרים לנו שפסק הדין סגור וחלוט".
דידי ואשתו אוריה הגיעו לאולפנה לפני ארבע שנים. הוא הגיע מפסגות, היא ילידת המקום. הוא סטודנט לכלכלה במכללת אריאל, היא מחנכת ביישוב. יש להם שתי בנות קטנות, רעות-הודיה וחנה-שירה, שקופאות מקור בגינה של גדז' כאשר יורד הערב, והשכנה ממול רצה להביא להן שמיכות.
"אנחנו פוחדים על המזכרות שיש לנו מההורים של דידי", נאנחת אוריה. "די, עברנו מספיק. מצד שני, הוכחנו שאנחנו יכולים להתמודד עם טרגדיות גדולות מאלה".
"המדינה השקיעה בנו. זה לא ג'בל. אלה לא דירות ריקות שפלשנו אליהן בסתר. זו שכונה מסודרת", מוסיף דידי. ברקע נשמעים דבריו של שטייניץ. הוא אומר דברים דומים. "מבחינה הגיונית ומוסרית צריך לשאוף למצב שבו דין תל אביב, דין בית אל ודין כפר סבא יהיה דין אחד", מייחל שטייניץ. ח"כ יעקב כ"ץ (כצל'ה) מהאיחוד הלאומי, תושב בית אל, מקשיב לדברים בדריכות.
בינואר האחרון הפך כ"ץ עולמות ושינה חוקים כדי שהשופט אשר גרוניס יהיה נשיא בית המשפט העליון. ביום שני ישב גרוניס בראש ההרכב שהחליט על הפינוי בתוך חודש וחצי.
שלוש שורות בתים יש בשכונת האולפנה. 14 בתים בסך הכל, שישה מהם שייכים לאולפנת רעיה, שעל שמה נקראת השכונה. חמישה בתים מיועדים לפינוי, אחרי שבג"ץ קבע כי הוקמו על קרקע פלסטינית פרטית. בכל בית שלוש קומות, שש דירות, שש משפחות, ובסך הכל 150 נפש לערך.
הדירות ממוצעות, דומות בתכולתן הצנועה זו לזו, הסלון גדול, אך נראה יותר כמו חדר משחקים מבולגן. בכל דירה כזו תמצאו מחשב, ריהוט ישן, ארון ספרים יהודי, תמונות רבנים על הקירות וציורי נוף. טלוויזיה אין. היציאה למרפסת מעוררת בכמה אנשים חששות כבדים, שמא יפגשו שוטרים שחודרים לדירות ומסלקים את בני הבית, כפי שהיה בגוש קטיף.
בשורה העליונה, בבית השני מימין מתגוררים יואל פתאל, 28, אשתו יסכה, 26, ושלושת ילדיהם. על הבית מתנוסס השלט "בית הגיבורים". מי שתרם את הכספים לבניין הבית לפני שש שנים החליט להקדיש אותו לזכר הקצינים והחיילים שנפלו במלחמת לבנון.
יואל הוא איש מחשבים. יסכה השלימה לא מזמן תואר שני בפיזיקה. חשוב לשניהם להדגיש שהיא, גם היא, חברת מרכז הליכוד. הדעות הפוליטיות שלה נחרצות, כך נראה. "שמאל קיקיוני, סהרורי, מוביל את המדינה באף", היא מצהירה. אחרים יטענו שדווקא המתנחלים הם המיעוט שהפך לאדוני הארץ.
חמש שנים וחצי מתגוררים בני הזוג פתאל בשכונת האולפנה. הגיעו מירושלים מיד אחרי החתונה. שניהם מבולבלים קצת, כמעט כמו כולם. החלטת בג"ץ הייתה עבורם הפתעה גמורה. בהתחלה חשבו בכלל שהבית שלהם מחוץ לתחום ההריסה. עכשיו הם בפנים, מנסים להדחיק את המצב כמו כולם, לא רואים את עצמם נאבקים בידיים נגד הפינוי.
"אני לא רוצה להגיע ליום הזה. זו פאשלה של המדינה ובעיה של הפרקליטים שטעו בטיעונים בבג?ץ. למה אנחנו צריכים לשלם את המחיר", שואל יואל.
פתאל ואשתו יחזרו לירושלים אם יהיה פינוי, אבל בינתיים הם לא מסוגלים להשתחרר מהמראות שתקבל השכונה אחרי שיגיעו לשם גדודי החיילים והשוטרים לבצע את הוראת בג"ץ.
"הנזק יהיה גם לתושבים שיישארו כאן", אומר יואל. "תאר לך שהורסים חמישה בתים. מה יעשו כל האחרים? יגורו ליד עיי חורבות. אני חושב על בני משפחת נויפלד בבית הזה ממול. הם איבדו את הבת שלהם בתאונת דרכים. בת אחרת נכה. הכל ייהרס להם פתאום מסביב. נראה לך? אנחנו בני אדם, לא כלים על לוח שחמט".
בשכונה מסתובבים ילדים קטנים. הרבה ילדים. הם רוכבים על אופניים, מטפסים על הגבעות הקטנות, עוקבים בסקרנות אחרי האירועים המתוחים שמסביב. הם גם מעיזים לומר בלי חשבון את מה שההורים לא יעלו על דל שפתיהם.
שני נערים, אחים בני 11 ו-12 מתכננים לדבריהם לאסוף אבנים גדולות ו'לפצלח' את המגינים של השוטרים. לא מזמן הם היו בכותל והצליחו לסחוב משוטר יס"מ את האלה מהנרתיק, בלי שהוא הרגיש. זו הייתה טבילת האש. למתן בן השבע יש פתרון פשוט יותר. "אם הם יבואו לפנות אותנו אקרא למשטרה שתבוא לעזור לנו. יש לי את המספר", הוא מתגאה.
מתן הוא הבן הגדול של אביב שמשי, 34, ואשתו נעמה, שגרים בבית מספר שבע, הקיצוני בשורה האמצעית. יש להם עוד שני ילדים בני חמש ושנתיים. שמשי הוא פרסומאי בערוץ 7 ואשתו רואת חשבון. שמונה שנים הם באולפנה. הבית שייך להם. שמשי מקנא לפעמים באנשי גוש קטיף, שידעו לפחות מה מצפה להם.
"הם יכלו להכין את עצמם מראש. כאן אין שום הכנה. באים יום אחד, לוקחים את כולם". שמשי מודה שהחבר'ה בשכונת האולפנה לא בנויים למאבק אלים. "ברור לנו שלא נצליח לבד לעצור את הפינוי. אנחנו לא נעצור אנשים שיבואו לעזור לנו מבחוץ".
"אני רק מקווה שהצבא יבוא עם פתרון סביר. שימצאו לנו שכונת קרוואנים שנוכל לעבור אליה. תשמע, אני מדבר איתך ולא מאמין. לכולנו הייתה כאן תחושה של קביעות. אנחנו לא תפוח, או יצהר או איזו גבעה או מאחז. עכשיו הכל מתערער לנו בפנים, מסכם שמשי ופונה לביתו מוטרד ועייף".
כנס החירום בגינה של גדז' מסתיים בינתיים. עכשיו נכנסים ראשי המתנחלים לסלון הבית ומקיימים במקום דיון אופרטיבי סגור. בפעם המי יודע כמה הם מוצאים את עצמם בתוך מאבק בין הרשויות, מנסים לתמרן את המדינה כדי שתיאבק למענם בבג"ץ, או שתעקוף את ההחלטה שקיבל באמצעות חוק ההסדרה.
שוב המדינה מסתבכת בגלל המתנחלים בסיפור משפטי בעל השלכות אזרחיות מרחיקות לכת. במסיבת העיתונאים המפורסמת שקיים השבוע עם השותף החדש שלו, שאול מופז, הודה ראש הממשלה כי "מדובר במצב חדש. אנחנו צריכים לחשוב".
בבית של גדז' דנו ראשי המתנחלים גם בדרך האפקטיבית ביותר להפעיל לחץ על נתניהו. הטענה הכללית היא שאין לנתניהו סנטימנט מיוחד כלפי המתנחלים ביהודה ושומרון, גם אם הוא טען ש"הרס הבתים הוא גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה".
דני דיין, יו"ר מועצת יש"ע, אורי אליצור, הרב חיים דרוקמן, ח"כ כ"ץ והאחרים, שהספיקו להכיר את נתניהו היטב בשנים האחרונות, הגיעו למסקנה שיש רק שניים שמהם נתניהו פוחד ממש. הראשון הוא שר הביטחון ברק, השני הוא היועץ המשפטי לממשלה יהודה ויינשטיין, "ועם השניים האלה צריך לדבר כל הזמן".
אנחנו יורדים בינתיים לדבר עם בני משפחת אבודרהם בבית התחתון, שגם הוא מיועד לפינוי. החרדה נשקפת מיד מלוח המודעות בכניסה. "שכנים יקרים", קוראת המודעה. "כתוב שמי שקורא את איגרת הרמב"ן בכל שבוע יזכה להינצל מכל צרה ויזכה לעולם הבא. אנא נסו לקרוא וכך נינצל מכל הצרות והגזרות שבאות עלינו, ונשמע רק בשורות טובות. אמן".
דוד אבודרהם, 39, ואשתו יפעת, 37, הם הוותיקים ביותר בשכונת האולפנה. הם קנו את הבית לפני 12 שנה, אחרי שקיבלו את המענק הנאה מהמדינה. דוד הוא רואה חשבון ויפעת עובדת במועצה המקומית. יש להם שישה ילדים. הבן הקטן, יונתן, נולד לפני ארבעה חודשים. המשפחה תכננה לבנות עוד שני חדרים בגינה.
בינתיים הם מצטופפים בארבעה חדרים, אבל מה שקשה במיוחד הוא חיבוטי הנפש וייסורי הגוף בחצי השנה האחרונה, "שאותם אף אחד לא מכיר ולא יודע, וגם לא יפצה אותנו על כך", אומרת יפעת.
אני מנסה להסביר לבני המשפחה כי בג"ץ קבע שהם יושבים על שטח פלסטיני פרטי. התגובה נסערת. "אילו היו אומרים לי שעשיתי דבר בזדון, הייתי מחריש, קם והולך, אבל עשינו הכל בתום לב", מתחייב דוד.
"אילו ידעתי שיש כאן איזו בעיה, כף רגלי לא הייתה דורכת פה", מוסיפה יפעת. "אף אחד לא פנה אלינו. אפילו עכשיו אני לא צד בבג"ץ. ברגע שקיבלתי מענק, פירוש הדבר היה שהכל בסדר. בסיוטים הכי גדולים שלי, בחלומות הכי רעים לא חשבתי שיהרסו לי את הבית. אין מצב".
"אני מתל אביב במקור. לקח לי שנים להגיע למקום הזה ולהתקשר אליו. שמו אותי פה. זה היה בהתחלה סוג של כלא. הייתי יוצאת לעיר רק כדי לראות רחובות וחנויות נורמליות. עכשיו התרגלתי. יש לי איכות חיים כמו בסרטים. אין כאן מכוניות אין כלום. לאן נלך?".
אולי תחפשו דירה בבית אל?
"למה? כדי שיגידו לנו בעוד כמה שנים לעוף גם משם?"
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם