בוועידת הליכוד הבין נתניהו שאין לו ברירה
רק כשעמד רה"מ על הבמה בגני התערוכה, וראה מאות חובשי כיפה שיכורי כוח הוא הבין שהמפלגה שלו הפכה בעל כורחו לאיחוד הלאומי
השאלה המהותית הזו, שיש לה ועוד יהיו לה השלכות מרחיקות לכת על המערכת הפוליטית, ושנדחקה מעט לשוליים בימים האחרונים ונבלעה מטבע הדברים בתוך הדרמה הגדולה, אינה מרפה מבכירי הליכוד. במילים אחרות, בעוד לכל היה ברור מדוע העדיף מופז התבזות פומבית על פני בחירות, מניעיו של ראש הממשלה נותרו מעורפלים. כעת, כשאלה מתחילים להתברר, הם מרתקים.
המפגש של נתניהו עם פניה המשתנות של תנועת הליכוד היה, כפי שיתברר בהמשך, אירוע מכונן עבורו. צלצול השכמה, קטליזטור עיקרי לנכונותו לקבל את יוזמת מופז לממשלת אחדות.
המהלך הזה הנחית מכה על מחנה הימין הקיצוני בליכוד. נתניהו אותת שהוא מתמרכז, שאינו תלוי קואליציונית רק בשותפיו מימין, והשאיר את פייגלין ודומיו מחוץ לכנסת לפחות לעוד שנה. עד אז מי יודע, השותפות עם קדימה יכולה להניב מפץ נוסף: חלק מקדימה יחזור לליכוד, אחרים ינסו למצוא מפלט במפלגות שמאל.
במערכת פוליטית שמתעצבת בימים אלה מחדש הכל אפשרי. גם מיזוג עם סיעת העצמאות והפיכת הליכוד למפלגת ימין-מרכז גדולה. בצירוף מקרים ייחודי, נואשותו של מופז התלבשה במדויק על האינטרס של נתניהו. את הפרחים צריך מופז לשלוח כנראה לפייגלין.
חלק מהשרים בליכוד צובטים עכשיו את עצמם נוכח תחושת הדז'ה-וו שמכה בהם ומחזירה אותם לשנים 2005-2003, אז קמו על אריאל שרון מורדי הליכוד, שתודלקו על ידי מתפקדי הימין הקיצוני בליכוד בניסיון למנוע את ההתנתקות. שרון, ששוב ושוב נתקל במהלכים לעומתיים מצדם, כששיאם היה כשמנעו ממנו למנות את זאב בוים ז?ל ורוני בר-און לשרים, נקם לבסוף באמצעות הקמת קדימה.
למי ששכח, מורדי הליכוד חוסלו כמעט כולם לאחר הקמת קדימה בידי מרכז הליכוד, שראה בהם אחראים לפילוג הטראומטי. שש שנים אחרי, הסרט הזה מתחיל לחזור על עצמו.
בחזרה ליממה המכרעת. בבוקר הוועידה קם נתניהו מהשבעה על מות אביו, עלה לקברו, ואחרי ישיבת הממשלה החל לכתוב את הנאום שאותו נשא בערב. זה היה נאום בחירות שגרתי למדי. למחרת הכנסת הייתה אמורה לפזר את עצמה ולצאת לפגרת בחירות.
בכל הזמן הזה השרים וחברי הכנסת בליכוד היו עסוקים עד מעל לראשם בהקמת מטות הפריימריז שלהם לבחירתם, אירוע שהיה אמור להתקיים בחודש הבא. התמודדות צפופה שבסופה לפחות שבעה מהם, על פי הערכות, היו נותרים מחוץ לכנסת.
נתניהו ביקש אירוע חגיגי וקצר שבמהלכו ינאם ובסיומו תיערך הצבעה על בחירתו לנשיא זמני של ועידת הליכוד - תפקיד שבזמן מערכת בחירות מקנה לו חופש פעולה לבצע שינויים בחוקת הליכוד לטובת שריון דמויות חדשות, מיזוג בין מפלגות ואופן קביעת רשימת הליכוד לכנסת. כלומר הרבה עוצמה.
במוצאי שבת נראה היה שהושגו הבנות עם השר מיכאל איתן ודני דנון, יקירם של המתנחלים, שביקשו להתמודד על התפקיד, ולפיהן יסירו את מועמדותם. הכל נראה תפור ומבטיח. אלא שביום ראשון בצהריים גילו איתן ודנון, לטענתם, שנתניהו מתכוון לבצע מחטף בערב ולהתמנות ליו"ר קבוע ולא זמני. אז החלה ההסתבכות הגדולה.
אבל בשלב הזה לא ניתן היה לעשות הרבה. כמתוכנן נתניהו נאם. הסביר מדוע החליט ללכת לבחירות קצרות, מנה את הישגיו והתקבל בקרירות יחסית. לפתע החלו להישמע הקריאות "חשאית" חשאית? שהפריעו לנאומו. הישיבה הופסקה ונתניהו יצא להתייעצות. אחרי 40 דקות הוחלט על נעילת הישיבה ודחיית ההצבעה. בחירתו לנשיא זמני טורפדה.
דנון ואיתן התפארו בכך שהדמוקרטיה ניצחה בליכוד. נתניהו לא יכול היה לשאת פניהם עד כדי כך, שכשאיתן ביקש ללחוץ את ידו הוא התכווץ ממש וסירב. על דנון הוכרז עוד באותו הלילה חיסול ממוקד מצד אנשי נתניהו. החוויה, מתברר, הייתה עוצמתית. נכון שנתניהו עודכן בחודשים האחרונים על המפקדים הגדולים ביש"ע לליכוד, שהניבו עבורם בבחירות הפנימיות האחרונות בינואר כמה מאות צירים וחברי סניפים, כולל דמויות בולטות מקרב נוער הגבעות, אך הוא לא הבין את עוצמת הדבר עד לאותו ערב.
כשעמד נתניהו על הבמה והציץ במסכים הגדולים ששיקפו מולו את תמונת האולם, שנראה כמו כנס מוצלח במיוחד של האיחוד הלאומי, קלט את גודל השינוי שעובר הליכוד. לתחושה הזו היו שותפים גם שרים וחברי כנסת. רבות דובר על כוחם המאורגן והמאיים של מתפקדי יש"ע בליכוד - כוח שמטיל אימתו על שרים וח"כים, מעין מאזן אימה תמידי, שמזכיר להם בכל הזדמנות שבחירתם ומיקומם ברשימת הליכוד הבאה לכנסת יוכרע בידיהם.
הנה דוגמה: ב-26 במרס , בכנס פעילי ליכוד בקיסריה, איים משה פייגלין שח"כים ושרים שלא יתמכו בחוק ההסדרה לא יזכו בתמיכת אנשיו בפריימריז על הרשימה. באווירה הזו מתנהל הליכוד בשנה האחרונה.
בסמיכות מקרים מרתקת, פסק בג"ץ ביום שני אחר הצהריים כי שכונת גבעת האולפנה תפונה עד 1 ביולי. משמעות הדברים הייתה שבעיצומה של מערכת הבחירות נתניהו יצטרך לבחור בין פייגלין לבג"ץ, ושהפריימריז בליכוד יתנהלו בצל הבג"ץ הזה, ויביאו להקצנת עמדות ולהפעלת לחץ על נתניהו לחוקק את חוק ההסדרה - מה שכבר החל לקרות עוד באותו הערב.
החדשה המרעישה שיצאה מבג"ץ חפפה את הדרמה שהתחוללה באותן שעות בביתו של נתניהו, ונראתה כמו המשכה של החוויה בגני התערוכה. אולי אף תרמה למוטיבציה שלו להקים את ממשלת האחדות ולבטל את הבחירות. נתניהו כמובן איננו מודה בכך. כשנשאל במסיבת העיתונאים המשותפת לו ולמופז("שאול ואני?) אם החליט על הקמת ממשלת האחדות בעקבות האירועים בוועידת הליכוד, הדף כלאחר יד את השאלה. "לא איבדתי שליטה בליכוד. זה רחוק מזה. אנחנו מלוכדים ומאוחדים הרבה יותר ממה שנראה", אמר . הוא גם הצדיק אמירה זו כשטען שהמגעים עם מופז החלו כמה ימים קודם לכן.
זה נכון, אך הם היו כה שטחיים ולא מחייבים והוא בעצמו לא נראה נלהב להעלותם דרגה. התפנית בעלילה התחוללה ביום שני בבוקר. בפגישה בין נתן אשל לאסטרטג של מופז, ליאור חורב. נתניהו ביקש מאשל לבדוק עד כמה מופז רציני. כעבור כמה שעות מופז כבר היה בביתו. כמה שעות לאחר מכן הוכתה המערכת הפוליטית בתדהמה כשנודע על הקמת ממשלת האחדות.
זה כל היופי בפוליטיקה, אומר נתן אשל, האיש שרק לפני חודשיים נאלץ לעזוב את לשכת נתניהו, וכעת שב לפעול במלוא תפארתו לצד ראש הממשלה, כאילו לא אירע דבר. מה שבעיני הציבור נראה כתרגיל מסריח, תמצית כל הרע בפוליטיקה, בעיני אשל הוא שירה של ממש. די היה להבחין בו בלילה הגורלי, כשנתניהו כינס את סיעת הליכוד לישיבה לאישור ההסכם, מסייע לראש הממשלה נמרצות ובחיוך כאילו ביישני, להשלים פרטים ששכח או שלא ידע, כדי להבין שאשל מעולם לא עזב אותנו באמת.
זוהי תמונת הניצחון שלו מול מי שלשיטתו ניסה לחסלו, מול השרים ששמחו לאידו ועכשיו מופתעים ממהלך שכלל לא היה להם מושג לגביו.
אי אפשר להפריז במרכזיותו של אשל בהקמת ממשלת האחדות, ביכולת שלו לזהות את מצוקת מופז, לתרגם אותה למהלך פוליטי שנועד לשרת את כושר ההישרדות של הבוס. כך היה כשניסה לפצל את קדימה אחרי הבחירות האחרונות, וכשלפני שנה וחצי היה אחד הצירים המרכזיים בפילוג בעבודה. זהו אשל, אוהב משחקים פוליטיים, מכור לבחישות ולערבובים, בעל יכולת יוצאת דופן לזהות חולשות של בני אנוש ולתמרן אותם לתוך סיטואציה נוחה לו. גם כשמדובר בראש הממשלה עצמו. אשל מאמין שהוא יודע מה נתניהו צריך.
מבחינת מופז, הקדמת הבחירות הייתה מכת מוות עבורו יותר מששיער בתחילה. הוא היה מצוי בסחרור, זקוק למהלך דרסטי שיתן לו מרווח נשימה וקיום, אפילו זמני. נתניהו, כפי שתואר כאן בהרחבה, מצא עצמו לפתע כלוא בתוך מפלגה שהקצינה יותר ממה שחשב, ויוזמת מופז נפלה עליו בעיתוי מושלם.
אשל זיהה את המצוקות, את האינטרסים ואת ההזדמנות עבור שני הצדדים. מול מופז ושליחו ליאור חורב הוא יצא מגדרו כדי לנהוג בהם בכבוד וברגישות. לרגע לא רמז על מצבו הפוליטי האנוש של מופז, אלא ניהל משא ומתן כאילו מדובר בשני כוחות שווים. היה חשוב לו שמופז לא ירגיש לרגע מושפל, כנוע או נזקק.
הלהיטות הגדולה לבצע את העסקה מצד שני הצדדים הייתה גדולה. הזמן דחק, וההסכם הקואליציוני שבא לעולם תחת מגבלותיו הוא בסיסי. בחלקים ממנו כללי ורופף. מופז (צריך להתרגל: המשנה לראש הממשלה), אמור למשל לקחת חלק במשא ומתן מול הפלסטינים, אך לא ברור כיצד. מה גם שלא ידוע על איזה שהוא משא ומתן שמתנהל.
נתניהו ואשל ידעו שאת מרב האש, הבוז וההתנפלות יחטוף מופז, כפי שאכן קרה, אך הם לא שיערו את עוצמתם. מסיבה זו דאג נתניהו להחמיא למופז ולעטוף אותו מול התקשורת במסיבת העיתונאים, שהפכה למעין זובור של התקשורת על מופז.
מופז מצדו ניחן ביכולת יוצאת דופן להתרכז במטרה ולחתור אל היעד. מה שנראה מבחוץ כעור של פיל, עזות מצח להבטיח ולהפר אחרי רגע התחייבות, בעיני מופז הוא התנהגות סבירה. האיש שנזרק שלוש פעמים מקורס קצינים והפך לרמטכ"ל, מתנהל בחייו הציבוריים דרך פריזמה אינסטרומנטלית, קרה ומחושבת.
המטרה של מופז, עד כמה שזה נשמע מנותק בימים אלה מהמציאות, הייתה ונותרה ראשות הממשלה. כשעזב את הליכוד עשה זאת כי העריך שלא יוכל להיבחר לראשות המפלגה, וברגע האחרון קפץ על העגלה של קדימה. מה לא אמרו עליו אז. אז אמרו. עכשיו הוא נקלע לסיטואציה קשה הרבה יותר. על גבו מפלגה בהתפרקות, הוא אינו מצליח לעצור את זליגת המנדטים ליאיר לפיד, וציפי לבני כמו בסיוט רע במיוחד מזנבת בו מאחור גם אחרי פרישתה.
לכן כשעלה הרעיון להיכנס לממשלת נתניהו, מופז הבין מיד שזוהי ההצלה שלו. בדיוק כמו בתיאור עליו שהפך לנדוש: אם זורקים אותו מהדלת הוא נכנס דרך החלון. גם עכשיו מופז בתוך תוכו מאמין שכל עוד הוא במשחק, אפילו מושפל ושולי, הוא יכול להמשיך לחתור אל עבר המטרה. קדימה מתה, אז מה? מופז חי וקיים. מופז מתוכנת על ידי השאיפה להיות ראש ממשלת ישראל, כך שזה לא יהיה מופרך למצוא אותו מתמודד בעתיד על ראשות הליכוד אחרי שחזר שוב הביתה. פואד יכול לגדף ולהעליב אותו ככל שיחפוץ, הפרשנים הפוליטיים יכולים לצאת מגדרם בתיאור אופיו וערכיו הבעייתיים, בריחות הצחנה העולים מהתרגיל המסריח שהיה שותף לו. אבל הוא כבר לא שם. הוא כבר בסרט אחר.
תגיד, שאלתי את מופז כמה שעות לאחר השבעתו לשר, קראת עיתונים הבוקר? "קראתי כל מילת ביקורת", הוא השיב, מודע לכך שהפך לחזות כל הרע בפוליטיקה. חשוב לו להגיד שהביקורת נוגעת בו, שהוא אינו אדיש אליה. "אני לא איזה טפלון, אבל אני לוקח את הדברים בפרופורציה. הולכים למשהו גדול. ראיתי מול עיני את המטרה הזאת".
ח"כ רונית תירוש ממחנה מופז מספרת, כי כשראתה את ההתנפלות עליו במליאת הכנסת, את הגידופים וההתלהמות של חברי הכנסת, ניגשה אליו והציעה לו להמתין מחוץ למליאה. בשביל מה אתה צריך לשמוע את זה? לחשה על אוזנו. מופז סירב. אני רוצה לשמוע, השיב.
שלשום, בזמן שחברי הכנסת בקדימה נראו מתקשים לעכל את המעבר החד מהאופוזיציה להיותם חיילים בצבאו של אלקין, מופז כבר לגמרי עבר פאזה. ביום ראשון הוא יגיע לישיבת הממשלה וזה ייראה כאילו תמיד היה שם. מופז מאמין שהציבור ייווכח שקדימה עשתה דבר גדול בהיכנסה לממשלה כשיחוקקו את החלופה לחוק טל וישנו את שיטת הממשל. הסבירות ששני הדברים הגדולים הללו יתממשו בקואליציית ליברמן היא נמוכה עד אפסית.
ומה יקרה אם נתניהו יכזיב?, שאלתי, מופז השיב: "אני לא יכול בשעה הראשונה שלי בממשלה לאיים. זה טיפשי. החלטתי על זה ואני נותן לזה צ'אנס".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם