יותר ויותר ישראלים סובלים מחרדת נהיגה
הפוביה עלולה להופיע ברגע, ולמנוע מהנהג לעלות על הכביש, למרות לא עבר תאונה מימיו. איך מסתדרים עם התקף באמצע איילון?
אשר לא תשכח לעולם את הנסיעה האחרונה ההיא, זו שבעקבותיה הפסיקה לנהוג. "הייתי בדרך חזרה מהעבודה בכביש תל אביב-ירושלים, דרך שעשיתי כמעט מדי יום במשך שנתיים. פתאום, בלי שום סיבה הגיונית, לפני הירידה לאיילון הרגשתי שאין לי אוויר, כאילו עוד רגע אני הולכת למות".
"הייתה לי תחושה שאני לא שולטת במכונית, כאילו אין בלמים, למרות שבפועל הכל ברכב היה תקין. איכשהו עצרתי בצד, התקשרתי לאבא שלי ומאז לא עליתי על הכביש הזה יותר. זה היה אחד האירועים ההזויים שקרו לי בחיים".
אשר לא לבד. נהיגה ברכב - משימה שעבור רוב אוכלוסיית העולם המערבי היא פעילות שגרתית, יומיומית - היא סיוט עבור רבים אחרים, שיעשו כמעט הכל כדי להימנע ממנה. "חרדת נהיגה", כפי שקוראים לה אנשי המקצוע, היא תופעה מוכרת, לא נדירה במיוחד, שממנה סובלים בין חמישה לעשרה אחוזים מציבור הנהגים בישראל.
מדובר בפוביה בעלת מאפיינים רבים וסיבות שונות, ורק מיעוט קטן מהחרדות קשור באירוע טראומטי שעבר/ה הנהג/ת. רוב האנשים שסובלים מהתופעה כלל לא מקשרים אותה לחוויה אחת מסוימת כמו תאונה; להפך, חרדת נהיגה מופיעה לרוב באופן פתאומי, ללא התרעה מוקדמת, ללא קשר לאירוע מסוים.
חרדת הנהיגה מתאפיינת בקשת רחבה של ביטויים. יש כאלה שמסוגלים לנהוג בתנאים מוגבלים בלבד תוך רמת חרדה גבוהה, אבל רבים פשוט נמנעים לגמרי מלאחוז בהגה. יעל אשר שייכת לסוג השני. "מאז אותו ערב אני מפחדת לנהוג בכביש מהיר וגם כשאין אור. רק המחשבה שיקרה לי
בין אלה שסובלים מהתופעה יש אנשים שהוציאו רישיון נהיגה כמקובל ובחרו להסתפק בכך ולא להתנסות בחוויית הנהיגה. במקרים מסוימים הם תולים את הסיבות לחרדה כבר בשלב לימוד הנהיגה. "אני חושבת שהכתובת הייתה על הקיר. מורה הנהיגה שלי היה צריך לזהות את זה. לראיה, עברתי רק בטסט החמישי", אומרת ויווק יניב (39) מתל אביב, שכבר 20 שנה נמנעת לחלוטין מנהיגה. גם במקרה שלה לא היה שום אירוע טראומטי מכונן שגרם לכך.
"התחלתי ללמוד נהיגה לפני הצבא, בתיכון", היא ממשיכה. "אחרי הצבא נהגתי שנתיים, אבל זה היה ממש על אוטומט. נהגתי רק בתוך העיר, מהבית לעבודה וזהו, מסלול שהכרתי והייתי בטוחה בו. אני זוכרת שבכל פעם שהייתי מתיישבת ליד ההגה הייתי מתחילה להזיע והיה לי לחץ מטורף. הרגשתי שזה פשוט סוחט ממני אנרגיות, דבר שאמור להיות משימה פשוטה וקלה".
מה גרם לך להחליט סופית שיותר את לא נוהגת?
"אנשים תמיד שואלים אותי אם הייתה לי תאונה או משהו ספציפי שגרם לי להפסיק לנהוג. אבל האמת היא שלא היה אירוע כזה. עשיתי החלטה שנבעה מרצף של תחושות. פחדתי מאוד ולא אהבתי לנהוג, לא סמכתי על עצמי ולא סמכתי על הרכב ובטח לא על נהגים אחרים בכביש. וזהו. יום אחד החלטתי שדי".
את מרגישה שאת משלמת מחיר על ההחלטה הזו?
"הקושי העיקרי שחשתי היה פגיעה באגו שלי. באופי שלי אני אדם שלא אוהב להיות תלוי באחרים ואני מאוד משימתית וביצועית. היה לי קשה להודות בפני הסביבה שאני לא נהגת טובה ושמקומי לא על הכביש. למדתי להתנהל היטב בתחבורה ציבורית וברגל אם זה אפשרי.
"חשוב לי לומר שהעניין הזה מעולם לא מנע ממני עבודה. חברים תמיד צוחקים עלי שאני בוחרת לי עבודות מאוד רחוקות. הדבר היחידי שהגביל אותי בהקשר הזה זה בחירת סביבת מגורים. הייתה תקופה שרציתי לחיות במושב ועניין הנהיגה הוריד אותי מזה".
חשבת לגשת לטיפול בחרדת הנהיגה שלך?
"הפסיכולוגית שלי היום החליטה שזו משימת חייה. היא ממש מנסה להניע אותי לחזור לנהוג ולטפל בפחד הזה. בינתיים זה עוד לא קורה".
"יש שלושה סוגים עיקריים של חרדת נהיגה", מסביר שמעון אלקובי, מטפל התנהגותי-קוגניטיבי ומורה לנהיגה, המתמחה בטיפול בחרדת נהיגה. "הסוג הראשון והנפוץ ביותר הוא חרדת נהיגה קלאסית: אנשים שנהגו במשך שנים ואין להם בעיות נהיגה או חרדה ידועות, עד שלפתע החלו להופיע התקפי פאניקה פתאומיים בעלי סממנים פיזיים כגון רעד, דופק מואץ, התנשפויות, זיעה וכו'.
"אנשים אלה ישאפו לסיים את ההתקפים הללו באופן מיידי ולהחזיר לעצמם את השליטה, בין היתר על ידי הימנעות ממצבי נהיגה מסוימים כגון נהיגה בכביש מהיר, נהיגה בחושך, בזמן גשם וכו'. הסוג השני הוא חרדה הימנעותית: אנשים שהוציאו רישיון נהיגה בתהליך נורמטיבי ומסיבות שונות החלו במשך הזמן להימנע מנהיגה. הקבוצה השלישית, הקטנה ביותר, כוללת אנשים בעלי חרדה טראומטית, שנמנעים מנהיגה עקב טראומה ספציפית כמו תאונת דרכים או אירוע אחר שיש בו אובדן שליטה".
לפי אלקובי, מעבר לסימפטומים הפיזיים, התקף החרדה מלווה בדרך כלל בסיפטומים תודעתיים כוזבים, בעיקר מחשבות מסוג "תכף תתרחש תאונה", או "בעוד רגע אני בטוח אתעלף", ברוב המקרים תופיע גם התנהגות שתפקידה להביא להפחתה ולסיום תחושת החרדה, למשל ירידה לשוליים או בלימות חריגות", מסביר אלקובי. "לפעמים מדובר גם בתגובות בלתי נשלטות כגון אחיזה בכיסא שליד הנהג או המשענת, הטיית הגוף לצד ימין ועוד".
ד"ר הדר שלו, פסיכיאטר בכיר מבית החולים סורוקה בבאר שבע ומומחה לטראומה, אומר שכמעט תמיד חרדת נהיגה היא ביטוי לפחד אחר. "הדפוס המחשבתי מאחורי ההימנעות הוא 'הכללת יתר', הכללה לתפיסה של חוסר מסוגלות כללית. אני פוחד מהרבה דברים, אז אני פוחד גם מנהיגה".
ניתן להגדיר את אלה שסובלים מחרדת נהיגה כאנשים חרדתיים באופן כללי?
"בדרך כלל כן. הרבה פעמים החרדה אינה ספציפית והיא באה לידי ביטוי בסיטואציות שונות, כגון סיטואציות חברתיות או בנהיגה. כאשר אותה חרדה אינה מטופלת היא מתפשטת. ישנה התקבעות של דפוסי התנהגות".
יש שמייחסים את שורשיה של פוביית הנהיגה לתחילת הדרך שלהם על הכביש, כנהגים צעירים שדרשו ליווי. רבים זוכרים את "תקופת ההרצה" הזאת כסיוט, שבמהלכו נאלצו לספוג הערות ביקורתיות מההורים או מבני הזוג. להערות האלה, ולתגובה הרגשית אליהן, יכול להיות משקל רב בגיבוש הביטחון העצמי של נהג טרי, ביטחון שהוא כל כך חיוני עבורו להמשך המסלול.
מיכל (27), סטודנטית לתואר שני בחינוך מראשון לציון, טוענת שהסיבה לכך שחדלה לנהוג נעוצה בהערות מלחיצות שספגה מהוריה בתקופת הנהיגה הראשונה שלה, עוד בימי התיכון. "ההורים שלי, שאני מאוד אוהבת והם יודעים את זה, הם בפירוש הסיבה שאני לא נוהגת היום. אני זוכרת את התקופה הראשונה על הכביש כסיוט. כל סיבוב שעשיתי אבא שלי היה זורק הערה ואמא שלי הייתה צועקת ולחוצה ויושבת קפוצה באוטו כאילו כל רגע הולכת להיות תאונה".
נשמע לא נעים, אבל עד כדי לגרום לך להפסיק לנהוג לגמרי?
"ההורים והמלווים לא מבינים איזו השפעה יש להם על הנהג. זו תקופה כל כך משמעותית, כל כך עדינה. כמו בכל דבר אחר, הביטחון על הכביש הוא דבר שנבנה לאט לאט. לפעמים ההערות המלחיצות האלה יוצרות טראומה וצלקות אצל נהג או נהגת חדשים".
היו פעמים שהסתרת את העובדה שאת לא נוהגת?
"לפני כמה שנים ניסיתי להתקבל לאיזו עבודה ונשאלתי בראיון אם יש לי רישיון נהיגה. מצאתי את עצמי עונה שכן אבל לא מפרטת שאני לא נוהגת. הייתה גם תקופה אחרי הצבא שכשיצאתי מדי פעם לדייטים, לא הייתי אומרת מיד שאני לא נוהגת".
מדוע?
"יש איזו מבוכה פנימית כזו, להודות בחולשה. את גם לא רוצה שאנשים שלא מכירים אותך ישר ישפטו אותך ויניחו כל מיני הנחות בגלל עובדה זו או אחרת. אחרי שמכירים אותי קצת זה צף מאוד מהר. בעבר התפדחתי מזה, היום אני כבר לא מתביישת בזה".
איך ההורים שלך מקבלים את זה? בן הזוג?
"ההורים שלי יודעים שאני מאשימה אותם, ולדעתי הם מקילים בזה ראש למרות שזה נושא שעולה בינינו המון. הם לא רואים קשר ישיר וטוענים שכל ההורים ככה. החבר שלי היום הוא הנהג העיקרי שלי ומי שמשלם את המחיר.
"הוא כל הזמן מנסה לעודד אותי לחזור לנהוג, להירשם לכמה שיעורי נהיגה או לפנות לטיפול אחר. בינתיים זה עוד לא הגיע לרמות של עימותים ודברים כאלה. הוא הכיר אותי ככה ומקבל את זה כנתון שאני לא נוהגת. גם החברים שלי יודעים שלהיפגש איתי כולל בדרך כלל גם שירותי הסעות. אין מה להגיד, לפעמים אני מרגישה קצת כמו נטל, אבל היום אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על נהיגה ברכב. פחד אלוהים".
לקבוצת הסובלים מחרדה משתייך גם שלומי, איש מכירות בן 41 מאזור הדרום, שחדל לנהוג לפני כחמש שנים, מיד לאחר שאחיו ואביו נפטרו במהלך חודשיים. הסיפור שלו מאשש את התאוריה של ד"ר שלו, לפיה פוביית הנהיגה מכסה במקרים מסוימים על משהו עמוק יותר. במקרה שלו: אבל ותחושת אובדן.
"אחרי שאחי הצעיר נפטר ואחר כך גם אבי, הבנתי שאני חווה דיכאון. זה התבטא בעיקר בחוסר חשק וחוסר מסוגלות לעשות דברים. היה לי קשה לקום בבוקר, סבלתי מחוסר תפקוד בעבודה ובתקופה הזו גם הפסקתי לנהוג. וזה אחרי ש-15 שנה הייתי נהג שודים. הרגשתי שיש בי פחד גדול לעשות דברים שיש בהם אחריות ודורשים ריכוז וערנות".
אתה זוכר את הרגע שבו הבנת שאתה פשוט לא מסוגל לנהוג?
"אני זוכר שאחרי שקמנו מהשבעה על אבי, הייתי צריך לקפוץ לעיר לסידורים, דברים שחייבים לעשות, ודחיתי את זה במשך הרבה זמן. זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי מהבית אחרי השבעה והפעם הראשונה שהייתי עם עצמי לבד. התיישבתי לבד באוטו שלי ולא הצלחתי להניע. ניסיתי וניסיתי עד שקלטתי שהאוטו בכלל בהילוך. כשכבר הצלחתי להניע ולצאת מהחניה, פתאום תקף אותי בכי שלא יצא ממני כל השבוע. הכל יצא החוצה. כשנרגעתי, יצאתי מהאוטו והתחלתי ללכת ברגל. מאז לא חזרתי לרכב כנהג".
היה בך רצון להילחם בזה? ללכת לטיפול?
"בהתחלה לא. הייתה בי מין אדישות, כאילו אין טעם בכלום. לאט לאט, בעידודה של אשתי והסביבה הקרובה, התחלתי טיפול פסיכולוגי ובמקביל גיליתי את התחבורה הציבורית ומאז אני מתנייד באמצעותה ומרגיש מאוד נוח. הטיפול שיקם אותי בהרבה מובנים, אבל נושא הנהיגה נשאר כמו שהוא. אני מניח שזה היעד הבא שלי בטיפול".
כמו שלומי, גם רויטל ואן-הל, מנהלת חנות בת 61 מרעננה, חדלה לנהוג לחלוטין בעקבות שינוי משמעותי שהתרחש בחייה. "הוצאתי רישיון נהיגה ב-1972. מאוד אהבתי לנהוג ומעולם לא עשיתי תאונה. אפילו עבדתי אחרי הצבא בחברת קרייזלר", היא מספרת.
"ב-1975 נסעתי לאירופה, השתקעתי באנגליה, התחתנתי ונולדו לי שני ילדים. באנגליה נהגתי ברכב ספורט מסוג פורשה ולא הייתה לי שום בעיה. ב-1994, אחרי 19 שנה בחו"ל, התגרשתי וחזרתי לישראל ומאז אני לא נוהגת".
מדוע בעצם?
"אין לי סיבה ספציפית, מלבד זה שהביטחון העצמי שלי כנראה עבר טלטלה. פתאום אין לי ביטחון לנהוג בארץ. זה מאוד שונה מאנגליה, שם כידוע נוהגים בצד שמאל. יש פה הרבה לחץ על הכביש, מצפצפים, דברים שאין בחו?ל. זה לחץ שאני לא רוצה להכניס לתוך החיים שלי. אני מעדיפה לא להתמודד עם זה".
איך את מתנהלת ביומיום? זה לא פוגע לך באיכות החיים?
"לא. אני מניחה שאם זה היה כל כך קשה בשבילי הייתי מטפלת בזה. אני מסתדרת בתחבורה הציבורית, הולכת הרבה ברגל. העבודה שלי קרובה מאוד לביתי, כך שזה מאוד מקל".
יש סיכוי שתחזרי לנהוג?
"יכול להיות, מי יודע. אני עדיין דואגת לחדש את הרישיון שיהיה בתוקף ליום שיבוא ואולי אקבל אומץ".
השאלה היא מי בדיוק יסייע לואן-הל לאזור אומץ. נושא שיקום הנהיגה בישראל כמעט אינו זוכה להכרה ואינו מטופל על ידי הרשויות והגופים האחראים לתחבורה ולזהירות בדרכים. משרד התחבורה והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים אינם מקצים לכך משאבים, ואינם מקיימים פעילויות שיקומיות והסברתיות בנושא. כך גם ארגונים שפועלים לקידום נהיגה בטוחה כמו "אור ירוק".
אבל במקביל לחוסר העניין של הגורמים הרשמיים, החלו להתפתח בשנים האחרונות תוכניות טיפול קליניות ופסיכולוגיות מיוחדות לסובלים מחרדת נהיגה. במרכז "גוף בתנועה", שפועל בכפר סבא ובתל אביב, מתקיימות מאז 2006 סדנאות המכונות "תהליך דרייב", שפותחו במיוחד עבור אלה הסובלים מליקויי נהיגה.
"המחקר מראה שהנהיגה היא מיקרו קוסמוס להתנהלותו של אדם בחיים,? מסבירה הילה וייס, מנהלת המרכז. "אצל אדם עם דימוי עצמי נמוך או שסובל מקושי בקבלת החלטות זה יבוא לידי ביטוי גם בנהיגה. יש נושאים כמו שליטה עצמית, קואורדינציה - הכל משתקף בנהיגה. המורים לנהיגה מלמדים בעיקר איך לעבור את הטסט ולא תמיד מכינים את הנהג לחיים האמיתיים על הכביש".
מה מאפיין את הפונים אליכם?
"מדובר בקהל מגוון מגיל 18 עד 60. באים אלינו מכל הארץ. יש אנשים שנוהגים נהיגה סלקטיבית, למשל נוהגים רק ביום או רק בעיר, ויש אנשים שכתוצאה מאירוע מסוים או סיבה מסוימת פוחדים לנהוג בכלל. יש כאלה שנוהגים סלקטיבית או נמנעים מנהיגה ללא קשר לחרדה. זה קשור לנושאים כמו הצורך התמידי בשליטה, דימוי עצמי נמוך ועוד".
ממה מורכב הטיפול?
"הטיפול אצלנו הוא פרטי או זוגי ויש גם סדנאות בקבוצות. התהליך הוא אינטגרטיבי. יש תנועה, יש מגע, יש תהליך פסיכולוגי צמוד וכן אימוני נהיגה. בנוסף יש אצלנו גם שירות של נהג מלווה, בהתאם לחוק. בדרך כלל הוא בא להחליף את אחד ההורים".
ויש ביקוש?
"בהחלט. יש הורים שמתוך כוונות טובות רוצים לחשוף את הילדים שלהם לסכנות על הכביש והדבר עלול ליצור אצל הילדים פחדים ולפתח אצלם חוסר ביטחון בנהיגה. זה מתגלגל כמו כדור שלג ויש לזה השפעה עצומה אחר כך".
אחד המאפיינים שמתלווים לחרדת הנהיגה הוא הבושה. אנשים פשוט מתביישים להודות בפני הסביבה הקרובה שלהם שההגה מפחיד אותם. במקרים רבים, אומר ד"ר צבי לייכנר, פסיכולוג בכיר ומנהל תחום הביופידבק בבית החולים שיבא, התופעה קבורה עמוק בארון.
"יש נשים שהבעלים שלהן כלל אינם יודעים שהן סובלות מחרדת נהיגה, בהן גם נשים משכילות בתפקידים בכירים, שסובלות מהבעיה אך מסתירות אותה מפאת מבוכה. הן מתנהלות במוניות במסווה של תנאים ונוחות, כשהסביבה כלל לא יודעת שהן פוחדות לנהוג. במקרים כאלה מומלץ מאוד שבני הזוג יהיו מעורבים בתהליך הטיפולי".
במכון לביו פידבק בתל השומר הושק לפני שנה וחצי מסלול טיפולי ייחודי המיועד לסובלים מחרדת נהיגה. עד היום טופלו במסלול זה למעלה מ-140 פציינטים, רובם נשים. בעזרת מכשור מתקדם וחדשני שפותח במקום, מבצע המטופל סימולציה של נהיגה בכביש במצבים שונים. במקביל הוא מחובר למחשב שמראה בזמן אמת את התגובות הפיזיולוגיות שלו. מדובר בטיפול קצר מועד, שכולל בין עשר ל-20 פגישות .
"זהו מסלול מיוחד, המשלב טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה יחד עם מה שמכונה 'משוב ביולוגי' ", מסביר ד"ר לייכנר. "המטופל למעשה רואה בחצי אחד של המסך מצב נהיגה מסוים - למשל פקק, נהיגה בגשם או בכביש מהיר - ובחצי השני הוא צופה בתגובות הפיזיות שלו. כך למעשה לומדים לשלוט בחרדות הללו. לאט לאט מקבלים גם משימות קטנות של נהיגה מחוץ למכון. אנו רואים תוצאות יפות מאוד".
"ההתערבות שלנו בטיפול היא בתיקון דפוסי החשיבה השגויים וחשיפה הדרגתית לנהיגה בכדי ליצור חוויה מתקנת", אומר ד"ר שלו מסורוקה. "רק לעתים נדירות נדרש כאן טיפול תרופתי. העיקר הוא טיפול פסיכולוגי ממוקד, שכולל אלמנטים קוגניטיביים כגון זיהוי ושינוי דפוסי חשיבה שגויים, ומרכיב התנהגותי, הכולל הרפיה וחשיפה הדרגתית.
"במקרה הצורך הטיפול יכלול גם נסיעות עם המטופל ברכבו הפרטי. תרופות נותנים רק כדי למנוע התקפי פאניקה או תגובות פיזיות מוגברות כגון דופק מהיר, הזעה וכו', או אם יש דיכאון משני או הפרעות נלוות. ככלל, הטיפול התרופתי פחות יעיל לפוביה הספציפית הזו".
ד"ר לייכנר אומר ש-90 אחוז מאלה שעברו טיפול במרפאה שלו היו נשים. מה שמזכיר באופן מיידי את כל הקלישאות החבוטות בעניין יכולתן של נשים על הכביש, למרות אינספור מחקרים שמראים בבירור שגברים מבצעים יותר תאונות דרכים מנשים ושהם נוטים לנהיגה מסוכנת ולא אחראית הרבה יותר מהן.
העובדה שנשים מהוות רוב מוצק בקרב אוכלוסיית הסובלים מחרדת נהיגה מצביעה על כך שלתופעה יש גם היבט תרבותי. מצד שני, קיימת אפשרות שגברים פשוט חוששים להודות בבעיה בגלל חשש לפגיעה בזהות הגברית שלהם.
"לגברים קשה מאוד להודות שיש להם חרדת נהיגה", מאשר ד"ר ליכנר. "זה נתפס כפעולה גברית מאוד בסיסית. בדרך כלל הם מגיעים אלינו עם תלונות אחרות ואחרי כמה מפגשים הם מתקלפים בהדרגה ומספרים שהם חוששים לנהוג.?
שמעון אלקובי לא מסכים. "אני לא סבור שגברים חוששים להודות. יצא לי לטפל גם בגברים עם חרדת נהיגה. פשוט, גברים פחות נוטים לפתח הפרעת חרדה יחסית לנשים, ובנהיגה זה אותו דבר".
אלקובי גם הודף את הסברה שחרדת נהיגה נולדת עוד בזמן הלימודים להוצאת רישיון נהיגה. "הבעיה לרוב איננה בנהיגה עצמה. ברוב המקרים הפציינטים נוהגים מצוין ואין בעיה בנהיגה אלא חרדה בסיסית שקיימת. הנהיגה מושפעת מהמצב הנפשי של האדם. הבעיה נעוצה במקום אחר, רגשי, והאנשים הללו אינם מסוכנים על הכביש. אחרי עשרות שנים כמורה לנהיגה וכמטפל, אני יכול להגיד שיש אנשים ספורים שלא הייתי מעלה על הכביש".
גבר שאינו חושש להודות בחרדת נהיגה הוא ישי בן-אריה (47) תל אביב. הוא מקווה שחשיפת המקרה שלו תעודד עוד אנשים, ובעיקר גברים, לפנות לעזרה ולטפל בבעיה. "הוצאתי רישיון כבר ב-1996 אך לא היה לנו רכב אז. אחר כך קנינו רכב ואשתי התחילה לנהוג בו. על הכביש הרגשתי כמו בתוך ג'ונגל, לחץ ודופק מהיר, לא יכולתי להתרכז, כל הזמן פחדתי שיקרה משהו. מצאתי את עצמי נמנע מזה כמה שאני יכול וככל שדחיתי את זה יותר, זה נהיה מפחיד יותר".
איך זה השפיע על היומיום שלך?
"זה גרר הרבה בעיות. הרגשתי שאני מונע מעצמי הרבה דברים. בנוסף התפתחו כל מיני עימותים יומיומיים עם אשתי על הרקע הזה. בשנת 2005 נולדה לנו בת, אז זה נהיה עוד יותר מורכב, הצורך בהסעות וכו' ".
כגבר, העובדה שלא נהגת כל כך הרבה שנים גרמה לך מבוכה?
"אשקר לך אם אני אגיד שלא. ברור שהיו רגעים שזה היה מביך, ויש בושה שמתלווה לזה. בוודאי העובדה שאשתי היא הנהגת ואני לא נוהג מתוך פחד. אין ספק שגם האגו מעורב בסיפור הזה".
מה גרם לך להתמודד עם הפחד ולהתחיל לטפל בזה?
"זה היה תהליך ושילוב של כמה דברים: גם הגיל, גם הקשיים בחיי היומיום. הבנתי שאני צריך לקחת אחריות ולהתמודד עם הפחד הזה. זו הייתה החלטה שלי, שאני רוצה לעשות שינוי ולהתגבר על זה".
לאחר שנמנע מנהיגה במשך 13 שנים, בן-אריה פנה לפני שלוש שנים למרכז "גוף בתנועה" והיום הוא כבר לא נזקק לשירותי ההסעה של אשתו. "אין הוקוס פוקוס. ההחלטה והרצון חייבים להיות שלך", הוא אומר, "אבל בסדנה הם מראים לך שהשד אינו נורא כל כך. הם פותחים את תיבת הפנדורה הזו, מפרקים את הפחד לגורמים. הכל מאוד מובנה. לאט לאט משהו בי השתחרר, ותחושת הביטחון התבססה".
איך אתה נוהג היום? אתה נהג טוב?
"היום אני נוהג חופשי, אין לי לחץ כמו זה שליווה אותי תמיד. אני נוהג בכל סוגי הכבישים ואני חושב שאני נוהג עם הרבה יותר ביטחון ואני הרבה יותר מודע. בחניות אני עדיין קצת חלש".
בין האנשים הסובלים מהתופעה אפשר למצוא כאלה שההימנעות מנהיגה מקשה על אורח החיים שלהם, ואחרים שהתרגלו למצבם ומרוצים מהעובדה שיש מישהו שתמיד ישמח להסיע אותם. אצל מרים כץ, פוביית הנהיגה התפתחה לאחר תאונת דרכים קלה שאירעה לא באשמתה, כאשר רכב התנגש במכוניתה בצומת. אבל גם במקרה שלה, לתגובה הגורפת והמכלילה לא הייתה הצדקה אמיתית בהתחשב בתוצאות התאונה.
"אני זוכרת שנכנסתי לרכב אחרי התאונה וקיבלתי הלם, סוג של שיתוק,? היא מספרת. "פתאום הרגשתי שהדופק שלי עולה פלאים. התנעתי את הרכב וראיתי שאני מזיעה בטירוף. מאז, כמעט שמונה שנים, אני לא נוהגת יותר".
חשבת לנסות איזה טיפול על מנת לחזור לנהיגה?
"בכל הכנות, לא. מלבד הנושא של נהיגה ברכב, האירוע ההוא מאוד רחוק ממני. אין לי בעיה לנסוע ברכב עם אנשים אחרים שאני מכירה וסומכת עליהם. לא היו לי סיוטים בלילה ודברים דומים. יש בי משהו שכנראה לא מעוניין להיות במקום הזה יותר וכל עוד אני לא מרגישה שזה פוגע בי, אין בי צורך לטפל בזה".
ובכל זאת את ממשיכה לחדש את רישיון הנהיגה שלך.
"נכון. אין לי הסבר רציונלי לזה. זה כנראה משהו מודחק שאומר אולי יבוא יום. או מה יקרה אם חלילה פתאום אצטרך לנסוע במצב חירום".
איך משפיעה העובדה שאת לא נוהגת על התפקוד היומיומי שלך?
"היום אני כבר רגילה, אבל בהתחלה זה היה לא קל. כל פעם להביא אותי ולהחזיר, בקניות אני תמיד צריכה ליווי או מוניות כי זה קשה להיסחב עם שקיות וחבילות. יש משהו בעצמאות שמאוד נפגע. אבל לומדים לבקש עזרה, אין מה לעשות".
איך זה השפיע על קשרים אישיים שלך עם הסביבה?
"בעלי הוא כמו נהג צמוד והוא תמיד נכון לכל משימה. למזלי, הוא פנסיונר, כך שיש לו זמן. בהתחלה היה לי לא נעים לבקש מהילדים שיבואו לקחת אותי ולהקפיץ אותי ממקום למקום. היום שניהם בחו"ל אז זה פחות רלוונטי. יש מעין טרחה סמויה כזו, אז אני באמת חושבת פעמיים לפני שאני מבקשת הסעה, גם מבעלי. בהיבט הזה אני חושבת שזה דווקא פיתח אצלי את המודעות כלפי האחר. יש לזה גם יתרונות".
כמו למשל?
"כמו שאמרתי, יש פגיעה בעצמאות כשהניידות האישית נלקחת ממך, אבל מהצד השני את מפתחת אותה במקום אחר. לומדת להסתדר ולהתנהל לבד במרחב, את מפתחת ערנות גבוהה לסביבה שלך. אני גם רואה בזה תרומה לאיכות הסביבה. באופן כללי עדיף שיהיו כמה שפחות נהגים על הכביש ושיותר אנשים יעברו לתחבורה ציבורית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם