ישראל נלחצת: המערב בדרך להסכם עם איראן
הקיץ לו מחכים ברק ונתניהו כבר כאן, חלון ההזדמנויות הולך ונסגר, השאלות אולי פשוטות, אבל ההחלטה, הו ההחלטה, אין קשה ממנה
בלי זה, לא עשינו כלום. בלי זה, חבל על כל טייס, על כל מטוס, על כל טיל שייפול על תל אביב, כי האיראנים ינערו את האבק (אחרי שיבעירו את המפרץ וכל מה שאפשר להבעיר בישראל) ויוכלו להכריז שהתוקפנות הישראלית מאלצת אותם ללכת בכל הכוח על תוכנית גרעין צבאית. הם יוכלו לצאת מהארון. תוך שנה ידביקו את הפער שנוצר, ואנחנו נישאר מול שוקת גרעינית שבורה.
השאלה השנייה עוסקת בעם האיראני. האם תקיפה ישראלית תגרום להתחזקות האופוזיציה ותרעיד את המשטר עד כדי קריסתו? או אולי להפך. האיראנים, כמו הישראלים, יתאחדו ביתר שאת סביב ההנהגה ונגד "השטן הקטן", המשטר יתבצר עוד יותר, ואיראן כולה תהפוך ליחידה מלוכדת אחת, עם מטרה מאוחדת אחת. פצצת גרעין עכשיו.
השאלה השלישית מתייחסת לסביבת המגורים שלנו, במזרח התיכון. האם הערבים יתייחסו לתקיפה באדישות יחסית, וכלפי חוץ יחגגו את ההרס באיראן (כפי שקרה במלחמת לבנון השנייה), או שהערבים, בהשפעת ההמונים המוסתים, יתאחדו נגד ישראל ויראו במהלך הצבאי התקפה על האיסלאם? האם ישראל תהפוך לערער בערבה, מבודדת ונצורה, תאבד את שארית קשריה הגלויים והסמויים באזור, או להפך, תהיה בן לילה גיבורת היום האזורית?
שוללי התקיפה באיראן, המהווים את הרוב הגדול מבין בעלי המקצוע (הנוכחיים וקודמיהם) השונים, עונים על שלוש השאלות הללו תשובות קשות. ארצות הברית תראה במהלך הישראלי סטירת לחי מצלצלת, הזעם האמריקאי יהיה עצום, וזה עוד כלום לעומת מה שמצפה לנו באירופה. העולם לא ירוץ לנקות אחרינו ולא יזדרז להטיל סגר על איראן. היחסים עם אמריקה יעורערו אסטרטגית. תדמיתה של ישראל בעולם תצנח לשפל חסר תקדים.
העם האיראני יאוחד סביב מנהיגיו, יסתום את האף ויעודד
העסק עלול להתפתח למלחמת דת, בניגוד להתקפות על הכורדים בסוריה ובעיראק, שם היו ממשלות חילוניות הנשלטות על ידי דיקטטורים הזויים, כאן מדובר במדינה איסלאמיסטית, עם ערים קדושות, פרויקט הגרעין שלה הוא פרויקט איסלאמי, הם לא יסלחו לנו לעולם, ייקח כמה זמן שייקח, יעלה כמה שיעלה, הנקמה תהיה איומה ונוראה.
אז זה הוויכוח. ראש אמ"ן לשעבר, עמוס ידלין, בנה בזמנו מודל. הוא סיפר עליו ב"פגוש את העיתונות" בשבת שעברה, אבל בלהט הראיון הדברים חלפו מתחת לרדאר. ידלין לקח את כל הנתונים הידועים לנו והרכיב מהם סדרת שאלות, סוג של שאלון.
ההנהגה הישראלית אמורה להשתמש במודל הזה, טבלת פלוסים ומינוסים, מעין תרשים זרימה, שבסופו תשובה. האם כדאי להפציץ את איראן בנסיבות הנוכחיות, או לא. המודל של ידלין נשלח לראש הממשלה ולרמטכ"ל. בינתיים התחלף הרמטכ"ל. ראש הממשלה לא התחלף. המודל מצהיב במגירה. לא נעשה בו שימוש ממשי. במקום זה ממשיכים נתניהו וברק לאיים בנאומים ובהדלפות.
העניין הוא, שבסוף אי אפשר יהיה לעצור את הגרעין האיראני בדיבורים בלבד. צריך גם מעשים. אמריקה לא כבשה את עיראק ואת אפגניסטן בגלל נאומים של מנהיגים ישראלים, אלא משום שחשבה שזה מה שצריך לעשות. גם קונספציית ה"תחזיקו אותי" עלולה, בסופו של דבר, להתהפך על יוצריה. הקיץ כבר כאן, חלון ההזדמנויות הולך ונסגר, השאלות שנסקרו למעלה אכן פשוטות, אבל ההחלטה, הו ההחלטה, אין קשה ממנה.
הנה סיפור שאפשר, אולי, ללמוד ממנו משהו. בעוד כעשרה ימים נציין 30 שנה למלחמת לבנון. הראשונה. זו שהייתה אמורה להביא לנו "סדר חדש בלבנון". אריאל שרון כבר לא ממש איתנו, גם סדר אין, מאות הקברים של הלוחמים שנהרגו במלחמה המיותרת ההיא עדיין שם, דוממים, בבתי הקברות הצבאיים.
חביב, דיפלומט אמריקאי מנוסה ומוערך, ממוצא לבנוני, היה שליחו האישי של הנשיא רייגן למזרח התיכון. הפגישה שלו עם שר הביטחון אריאל שרון התקיימה במשרד החוץ בירושלים דווקא, מאילוצים לוגיסטיים. לפגישה הצטרפו חנן בראון המנוח, ומי שהיה אז ראש מחלקת צפון אמריקה (ולימים מנכ"ל משרד החוץ) איתן בנצור.
שרון לא היסס ופרס בפני חביב את תוכניתו הגרנדיוזית ל"סדר חדש בלבנון". הוא פרש מפה והראה לחביב ההמום איך צה"ל ישתלט על לבנון, עד פאתי ביירות, איך יומלכו הנוצרים, איך יוברחו המחבלים, איך הארץ תשקוט 40 שנה אחר כך. אלמלא קטע אותו חביב בשלב מסוים, אין לדעת לאן היה מגיע שרון במסעותיו, אבל חביב היה נרעש ונסער והכריז הכרזה מאוד לא דיפלומטית ומאוד לא מקובלת בפגישות מעין אלה.
ארצות הברית, אמר, לא תיתן ידה ולא תסכים למהלך כזה, אנחנו נתנגד. זה היה "אור אדום" בוהק. חביב לא היה היחיד שנבהל מהפגישה הזו. גם בראון ובנצור, דיפלומטים מקצועיים, היו נרעשים והמומים לאחר הפגישה. הם ידעו שמהלך כזה, ללא תיאום עם ארצות הברית, יכול לערער מאוד את היחסים, וגם את השלום הטרי שזה עתה נחתם עם מצרים.
הם הבינו שהמהלך גרנדיוזי, מפוקפק, ונשען על משענת קנה רצוץ בדמותן של כנופיות הפלנגות הנוצריות. הם חשו שהמהלך יכול להמיט אסון על ישראל. מה עושים? קם בנצור והלך לסגן שר החוץ, יהודה בן-מאיר, איש המפד"ל. שר החוץ היה יצחק שמיר, אבל שרון לא ממש ספר אותו. בן מאיר, לעומת זאת, ייצג מפלגה גדולה ומשפיעה בקואליציה. גם הוא נבהל. גם הוא הבין שהמהלך דיספרופורציונלי, שההתנגדות האמריקאית עלולה להפוך אותו לפיאסקו.
הלך בן-מאיר לשר שלו, שמיר, עדכן אותו, ושמיר אמר לו "דבר עם בורג, שידבר חזק נגד זה כשתהיה ישיבת ממשלה. בן-מאיר הלך גם לבורג, מנהיג המפד?ל, וגם לזבולון המר, וגם הם הבינו. כעבור כמה ימים כינס בגין את הקבינט בביתו (הוא התאושש אז מניתוח, לאחר ששבר את האגן), לדיון מיוחד.
שר הביטחון שרון הציג את התוכנית שלו, בליווי מפות וסקירות צבאיות. השרים היו בהלם. שלושה ביקשו את זכות הדיבור. ארליך, מודעי ובורג. שלושתם תקפו בחריפות את התוכנית. הישיבה הייתה מתוחה, שרון הטיל את כל כובד משקלו, אבל בגין הבין מיד שאין לו פרטנר. הוא פיזר את הקבינט ללא הצבעה, ותוכנית שרון נדחקה ונבלמה, לעת עתה.
אפשר היה לנשום לרווחה? לא לגמרי. כי כעבור זמן קצר בוצעה ההתנקשות בחיי השגריר הישראלי בלונדון, שלמה ארגוב. שרון, שהיה בנסיעה בחו"ל, הבין שזוהי ההזדמנות שלו. הוא שיגר מברק בהול ארצה למנחם בגין. "זה הזמן", כתב לו. בגין, למרבה האסון, התפתה. כל השאר היסטוריה. זה מה שקורה כשנכנסים להרפתקה בסדר גודל כזה בלי אמריקה.
בינתיים משתדל בנימין נתניהו ליהנות ממה שיש. וזה לא מעט. מגזין "טיים" הכתיר אותו בשבוע שעבר למלך, מה שלא לגמרי רחוק מהמציאות. הגינונים כבר כאן, גם החצר הביזנטית. אבל שלטונו של נתניהו מעולם לא נראה יציב יותר. זו האמת. ועדיין, הוא מפחד.
הפחד שהניא אותו למצמץ ברגע האחרון ולהימנע מבחירות בספטמבר, דרך צירוף קדימה לממשלה (וחיסולה המעשי), ממשיך לרטוט בעורקיו. בימים האחרונים ערך מכון סקרים בישראל סקר נרחב, כנראה בקרב מתפקדי ליכוד, ובו שאלות שונות הקשורות ל"שריון" מועמדים בבחירות הבאות.
האם אתה תומך או מתנגד לשריון קדימה? (20 מקומות מבין ה-50 הראשונים), כנ"ל לגבי ליברמן, "האם אתה תומך בשריון אהוד ברק? או איציק שמולי? איזו קואליציה אתה מעדיף, עם ישראל ביתנו, ש"ס, הבית היהודי ויהדות התורה, או עם קדימה, עבודה ולפיד?".
בהנחה שהסקר נעשה מטעמו של נתניהו, הוא מסגיר את ייסוריו. ראש הממשלה יודע שיש לפניו הזדמנות היסטורית. הוא מבין שאם ילך באמת על מהלכים היסטוריים (חבל שלא עשה את זה בקדנציה הראשונה), תהיה לו תמיכה היסטורית. אבל בדרך לשם הוא צריך לפרק את "הברית ההיסטורית" שלו עם המפלגות הסקטוריאליות, עם ש"ס ואגודת ישראל, ואולי גם עם ליברמן, ורועדות לו הידיים.
זה ה"בייס" המפורסם, זה הבסיס, שעליו עומדת הפירמידה כולה. הוא מעולם לא פגע בשערה משערות ראשו של הבסיס הזה, עכשיו הוא ניצב שם, מולו, עם המאכלת, וקופא במקום. אז מה עושים? סקרים, זה מה שעושים.
אפרופו "קינג ביבי", הנה משהו קטנטן מהביקור האחרון בצ'כיה. נתניהו ורעייתו נסעו לשם בחמישי שעבר, בסך הכל היו בבירה הצ'כית פחות מיממה. הבעיה הייתה שהמלונות המפוארים והיוקרתיים בעיר היו מפוצצים עד אפס מקום, ראש ממשלה ישראלי צריך לפחות קומה שלמה, בגלל האבטחה והלוגיסטיקה וכו', כך שהעסק התכנס בסופו של דבר למלון צנוע, ארבעה כוכבים בלבד, ועוד בפאתי העיר.
באו אנשי משלחת לביקור מקדים במלון, נכנסו לסוויטה, ועיניהם חשכו. לא לפאר הזה פיללנו. צניעות מזהרת. ממש על הפנים. "הייתה שם ספת עור, על הפנים", סיפר אחד מהם אחר כך, "לא הייתה תחושה של סוויטה של ראש ממשלה".
הלכו האנשים החרוצים והמיוסרים האלה לקבלת פנים בבית השגריר, וראו כי טוב. בית השגריר יפהפה, מאובזר, מרוהט בטוב טעם. בינתיים, גם במלון עצמו הציעו סיוע והתנדבו לרכוש רהיטים חדשים לסוויטה של ראש הממשלה ורעייתו, להלן הזוג המלכותי, אבל השליחים הישראלים סירבו. למה לבזבז כספים. במקום זה פשוט הביאו פינה סלונית יפה מבית השגריר, ריהטו מחדש את הסוויטה, ואחר כך ניסו להעלות את פסנתר הכנף מהלובי של המלון ולהתקינו בסוויטה המלכותית גם כן.
אפעס, הפסנתר התגלה כעיקש לא קטן ולא עבר דרך פתח הדלת. אז שיהיה בלי פסנתר.
מה הסיפור הזה מלמד? לא הרבה. סיפור קטן, באמת. בסוף, הביקור היה מוצלח ביותר, וגם ההוצאות לא הרקיעו שחקים, כי הריהוט מבית השגריר לא עלה כסף. לראש הממשלה, אני מניח, אין מושג עד רגע זה על מה שהתרחש לפני שהגיע לצ'כיה, לפחות מיממה אחת.
אבל זה בכל זאת מלמד אותנו, שוב, על הלך הרוח ועל מה שמתרחש שם, בסביבתם של בני הזוג. על העובדה שמישהו שם חשש מהתגובה של מישהו במשפחה, כשיתברר איך נראית הסוויטה, שבה ייאלצו בני הזוג לבלות פחות מיממה.
ולמה כל זה חשוב? לא רק בגלל העניין המוסרי, למרות שאסור להתעלם ממנו, אלא גם, ובעיקר, משום שהניסיון מלמד אותנו שבכל פעם שנתניהו נמצא ב"היי", בכל פעם שהוא בטוח בעצמו ונקלע לזחיחות, זה מסוכן. תחושת ה"אני ואפסי עוד", אצל נתניהו, מתורגמת לפעמים לתחושה שבאמת הכל מותר ובאמת אפשר לעשות הכל, התחושה הזו הולכת ומתחזקת בו, וגם בסביבתו, ככל שנוקפים הימים(הראיה המוצקה ביותר היא מעלליו המתחדשים של נתן אשל), ההעזה גוברת, והבלמים נשחקים. כשכל זה קורה במדרון חלקלק, כדאי לדאוג קצת.
שר החצר של המלך נתניהו, יועץ הסתרים המושך בחוטיו של קינג ביבי, הוא אהוד ברק. נוהגים לקשור לברק כתרים רבים על קור רוחו ושלוותו במצבי לחץ. בדרך כלל זה נכון. אבל לפעמים, כשהמצב באמת מלחיץ, ברק נוטה "לאבד את זה".
כך היה באותו לילה מר ונמהר כשהיועץ המשפטי ויינשטיין נאלץ להודיע לו שיקירו יואב גלנט לא יהיה רמטכ"ל. ברק שאג אז על וינשטיין שאגות עזות, כולל "מי שמך" וכו', אבל זה לא הועיל. הנוכחים באירוע נדו לעצמם בעצב. לא תופסים אדם בצערו.
היו לו אירועים נוספים כאלה. בין היתר באולפן הטלוויזיה, בשידור הבלתי נשכח אצל נסים משעל, אחרי פארסת צאלים, והחטיפה הגרוטסקית של המיקרופונים מידיו של משה שחל הנדהם במרכז המפלגה, ועוד.
יש גם מקרה אחד טרי מהזמן האחרון. כשקם בנימין נתניהו מה"שבעה" על אביו, עלו לקבר עם המשפחה רק קומץ חברים. המעגל הקרוב באמת. שני שרים מהממשלה היו שם. יעקב נאמן ואהוד ברק. אנשים שנכחו במקום מספרים שברק גער בנאמן גערות עזות. הנושא היה, שוב, היועץ המשפטי לממשלה, שלא משתף פעולה עם מבקר המדינה ולא מורה לחקור מיד את החומרים שהועברו אליו בפרשת הרפז.
"אני אלחם עד טיפת דמי האחרונה", רתח ברק, על פי עדי השמיעה. על מה הוא נלחם, יש כאלה התוהים, ומתי בדיוק הוא מתכוון להירגע. רק אחרי שצה"ל כולו יקרוס? הרי את אמ"ן הוא כבר שיתק לחלוטין, כל שדירת הקצינים הבכירים מאובנת, מרותקת, אין יוצא, אין ממונה ואין בא. הכל כדי ששר הביטחון יסיים את החיסול הלכאורה פשוט שנטל על עצמו ויוודא הריגה בגופתו של גבי אשכנזי. בינתיים, זה לא מסתייע בקצב הרצוי, אז האיש רותח.
בואו נחזור שנה בדיוק אחורה. מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס פרסם אז את הדוח המיוחד על אהוד ברק, חברותיו ובנותיו. המבקר מצא דברים קשים ביותר. מתברר שברק הקים פירמידת חברות מסועפת, וחברת האם "אהוד ברק בע"מ" חולשת עליה. מתוך חמש חברות הבנות, הוא דיווח רק על שתיים.
כללי ועדת אשר קובעים שכדי שבני משפחה יהיו זכאים להיות מוטבים, עליהם לעבוד בחברה מינימום שנה אחת. בנותיו של ברק לא עבדו בחברה שנה, ולא שבוע, וגם לא יום אחד. מבקר המדינה קיבל את טענות ברק שלפיהן היו כאן שורת תקלות טכניות ובעיה של מראית עין בלבד.
אגב תקלות טכניות, זה מזכיר לי, באופן אישי, "תקלה טכנית" שהייתה במערכת המזגנים במשרד הביטחון, שהשביתה שתי מערכות הקלטה סודיות ומתוחכמות, בהן הוקלטו שיחותיו של שר הביטחון. והתברר שגם לא היה גיבוי. אגב, מעניין שזה קורה במשרדים ובלשכות שבהן נמצא ברק. שום דבר, לא הקלטה ולא מסמך ולא נייר, לא תמצא בהן אחר כך.
נחזור לעניין: מבקר המדינה כתב שברק נהג בחוסר שקיפות ולכן נמנע ממנו, מהמבקר, לבדוק את החברות. המבקר קבע עוד, שימו לב, שברק לא ניתק ניתוק מלא את זיקתו לחברות האלה גם לאחר חזרתו לחיים הציבוריים.
הקביעה הזו משמעותית. נושא הזיקה נשמע לכם מוכר, די בצדק. כי השימוע שנערך בחודשים האחרונים לשר אחר בממשלה, ליברמן שמו, אצל היועץ המשפטי לממשלה, בכתב ובעל פה, נסוב סביב השאלה הזו, שאלת ה"זיקה". האם הייתה לליברמן זיקה לחברה שהעביר לבתו, גם אחרי שחזר לחיים הציבוריים.
והנה, ישנו כאן ברק, עם קביעה מפורשת שהייתה גם הייתה זיקה. אז מדוע לא הזדרז המבקר להעביר את ממצאיו בתיק ברק לחקירת היועמ?ש, כמו שהוא מזדרז עכשיו, תחת לחץ, להעביר כל מיני גרסאות של בועז הרפז לחקירה פלילית? למבקר פתרונים.
סיכום הממצאים קשה, ומציב לא מעט סימני שאלה. הרי המבקר קבע סדרה של קביעות קשות בדוח. הוא קבע שברק הסתיר ממנו שלוש חברות, הוא קבע שברק לא נהג בשקיפות אלא בהסתרה, הוא קבע שלבנותיו של ברק לא היה כל קשר לחברות שקיבלו מאבא, כנדרש, וגם לא התקבל אישור להעברת החברות אליהן, הוא קבע שלברק הייתה זיקה לחברות גם לאחר שחזר לחיים הפוליטיים. אז למה הוא לא העביר את כל הקביעות הללו ליועץ, בדרמטיות האופיינית לו? או, איך זה שברק תמיד מצליח להיחלץ ממצבים שאחרים נתפסים בהם בקלקלתם?
הנה עיקרי תגובת המבקר: "יצוין כי מבקר המדינה מותח בחוות הדעת ביקורת קשה על התנהלותו של השר ברק... השר ברק הודיע באמצעות באי כוח כי הוא מקבל במלואן את ההערות וההנחיות של חוות הדעת המיוחדת בעניינו... הטענה כאילו השר ברק זכה לסלחנות מופלגת היא משוללת כל בסיס וכל יסוד. די לעיין בדוחות קודמים וקשים כמו הסלון האווירי בפריז, קבלת הפנים במשרד הביטחון לרגל יום העצמאות, כדי להיווכח שדוחות מבקר המדינה נערכים ללא כל משוא פנים ומתבססים אך ורק על עובדות".
נו , טוב. הנה תגובה לתגובת המבקר: כבוד המבקר מתמקד בזוטות. סלון אווירי, מסיבת יום העצמאות. את הסוגיה הגדולה הוא מרח. הוא מתהדר בכך ש"ברק קיבל את ממצאי הדוח". וואללה , אכן הישג נדיר, לתפארת מדינת ישראל.
מה יכול היה לעשות, לא לקבל? בעניין מפעל חברות הפירמידה החשאיות של אהוד ברק, קיים פער עצום בין ממצאי המבקר לבין ביקורתו. רבים וטובים, גם כאלה מחוץ למערכת הפוליטית, גם רואי חשבון ומשפטנים, הרימו יותר מגבה אחת כשהתברר להם שבעניינו של אהוד ברק מגלה לפתע מיכה לינדנשטראוס צניעות, אנדרסטייטמנט וסלחנות.
אלה הן העובדות, כבוד המבקר. אבל לזכותך אפשר להגיד שאתה לא הראשון, וגם לא האחרון שנוהג כך בברק. הקריירה שלו עמוסה במקרי סף גבוליים כאלה, שתמיד נגמרים בסוג של גערה, וב"קבלת הממצאים ויישומם", במקום חקירה אמיתית.
ואגב, בעניין בועז הרפז: כן, הקריאה של אל"מ ארז וינר נכונה. בלי קשר לכלום, המדינה צריכה לקחת את בועז הרפז, להפוך אותו לעד מדינה, ולגלות סוף סוף את האמת בפרשה הבאושה הזו, שבה יש הרבה נוכלים, המון משטים ולא מעט משוטים, אבל אף צדיק אחד לרפואה.
בשם שר הביטחון התקבלה תגובה מאת עו"ד נבות תלצור ממשרד כספי ושות': "אין חולק כי עם מינויו של מר ברק לתפקיד שר הביטחון, חדלה כל פעילות עסקית בחברות והפעילות היחידה שנעשתה בהן לאחר אותו מועד, עסקה אך ורק בגביית חובות עבר בלבד".
"דוח מבקר המדינה מקבל, הלכה למעשה, כי מדובר בהעברות כספים כשרות ולגיטימיות מכל בחינה, שכן התקבולים שהתקבלו בחברות האמורות נעשו בגין פעילות שקדמה למועד מינויו של מר ברק לתפקיד שר הביטחון. ממצאי דוח מבקר המדינה מאשרים שלא היה מניע כלשהו להסתיר את הזיקה של השר לאותן חברות, שחדלו לפעול עם מינויו לתפקיד, וכל שנותר להן לעשות היה לגבות את חובות העבר".
אקו"ם