אחרי גל האלימות: חג
של התפכחות בשכונה
בשכונת התקווה רוצים לחזור לשגרה, הרחק מהכותרות. "עכשיו זה המסתננים, אבל מה עם ההצפות בחורף? כבר שנים שלא רואים אותנו"
כתבות נוספות בסדרת "יומני התקווה":
- בין המקומיים לזרים, ת"א על סף פיצוץ
- הפגנת שנאה: "נמאס לנו וזו רק ההתחלה"
- יממה אחרי המהומה: "מפחדים, אבל לאן נלך?"
- ליל פורענות בתקווה: אי השקט שאחרי הסערה
בגינת שפירא, לעומת זאת, מרחק של עשר דקות הליכה, החג מתפרץ במלוא עוזו: הגן הציבורי מלא בילדי מסתננים, מבקשי מקלט ועובדים זרים שמרססים איש את חברו בסילוני מים. בכל זאת, מסורת זו מסורת.
הצפיפות כאן מקשה על הנשימה. רגע לפני ערב החג, השוק הומה לקוחות - ותיקים כמו אריתריאים. "תראה עם איזה שקיות מפוצצות הם יוצאים. איך הם משלמים על כל האוכל הזה? " תוהה עובר אורח.
בסמוך עומדת ויקטוריה דוידי, בת 73, כל חייה גרה בתקווה. היא מזהה את שלמה מסלאווי, חבר מועצת העיר ויו"ר ועד הפעולה של שכונות הדרום.
"שלמה, תעשו
הייתי לבד, קפאתי על המקום, אבל אז השני ענה לו:'לא, עזוב, בטח אין לה כלום'. תעשו משהו, שלמה".
ברחוב פושטת שמועה על "שמאלנים" שמחלקים כסף לסודנים כדי שיקנו בשוק. עד מהרה מתגלה במורד הרחוב חבורת פעילים חברתיים שהתייצבה בשכונה כדי לחלק סוכריות. "לכל הילדים, גם שחורים, גם לבנים", מדגיש אחד הפעילים.
זה לא ממש עוזר לו. בתוך דקות פורצת מהומה סביב הפעילים, חלקם תושבי השכונה בעצמם. צעקות וקללות נשמעות מכל עבר, אבל איש לא ממש מקשיב לרעהו. עד מהרה יד אחת לופתת צוואר אחר, ודמעות נקוות בעיני בתו של אחד ממחלקי הסוכריות. עוד ויכוח שגרתי בימים כאלה.
חצי שעה מאוחר יותר נשמע קול ניפוץ בפינת רחוב הונא. מישהי השליכה בקבוק בירה לעבר מכולת בניהול אריתריאית. המיקום: בדיוק מול הבר שנבזז בליל הפורענות של השבוע שעבר. גם זו כבר הפכה לתקרית שגרתית. בלילה מתברר שמאז אותו הלילה, העסקים של האריתריאים לא שבו ונפתחו. ערב שבועות מזכיר יותר את ערב יום כיפור.
בעוד ותיקי השכונה עושים דרכם לבתי הכנסת, גם הזרים מבקשים לחזור לשגרה. ושגרת שבת, מבחינתם, זו חתונה. לפחות ארבע כאלה מתקיימות הבוקר בשכונה. עוד ועוד חבורות אריתריאים יוצאות לרחובות ועושות דרכן למקומות הכינוס - מסעדה, בר או סתם גן ציבורי. בגן התקווה יושבים עשרות מהם לבושים לבן, אחדים מהם בחליפות שלושה חלקים.
על הגבעה הקטנה ממול אני מזהה את הזוג המאושר. נפגשו לפני ארבעה חודשים בישראל. היום יבואו בברית הנישואים. למי שתהה, גם בשביל זה הם ממש לא צריכים אותנו. יש להם צלם סטילס, צלם וידיאו, מקצוענים. מנתבים את הזוג, המלווה בשלוש שושבינות, בין עצי הגן, מריצים סט תמונות שלא היה מבייש את צלמי האווירה בנווה צדק.
באותו מקום בדיוק רק לפני חמישה חודשים, במהלך חג החנוכה, ארגנו התושבים והפעילים החברתיים את "פסטיבל התקווה", האלטרנטיבה החברתית לשיגעון הפסטיגלים בחנוכה. גם אז הייתי כאן ונדהמתי מאחד האירועים היפים שראיתי. אבל היום בגן התקווה אין זכר לפסטיבל, גם לא לישראלים - ואת התקווה צריך להתאמץ כדי למצוא.
יפה בביוף, אחת מתושבות השכונה הוותיקות, בסוף שנות ה-70 לחייה, עומדת על מעקה מסורג ומדברת עם שכנתה. מקפידה ללכת לכל ההפגנות בשכונה, גם לזו האחרונה שהתלקחה. תמיד ברגל, עם ההליכון והעוזרת הפיליפינית.
בשביל מישהי שהלכה בגיל תשע את כל הדרך מרוסיה לאיראן, אחרי שהחלו לפגוע שם ביהודים, מה זה כבר 20 דקות עד השוק. גם מטהרן הם נאלצו לצאת בשלהי שנות ה-30. עלו ארצה, ומאז היא בתקווה.
בשנים האחרונות פרצו לביתה לא פחות משבע פעמים, באחת מהן היא כמעט חטפה התקף לב כשמולה עמד מסתנן. הוא נבהל ונמלט, היא נשארה עם הפחדים. כשהנכדה שלה חוזרת מהצבא היא ישנה אצלה, עוזרת להתגבר.
אחרי ההפגנה הקודמת העלה אותה גבי גזית לשידור, היא מספרת, "והוא קרא לי גזענית. גזענית
באיזו זכות? הוא יספר לי מה זה להיות פליט? אני הייתי פליטה בפרס עוד לפני שהוא נולד. דפקו לנו על הדלת וצעקו: 'יהודים החוצה, אתם לא שייכים לפה'".
"אין לי שום דבר נגדם, אבל אי אפשר לחיות ככה. העוול שעושים לנו הרבה יותר גדול מהמסתננים - עכשיו זה הם, אבל מה עם השיטפונות בכל חורף שאי אפשר בגללם לצאת מהבית? מה עם רופא מקצועי שאין פה, ואני צריכה לנסוע עד ארלוזורוב ולשלם 120 שקל למונית בשביל בדיקה? כל השנים אף אחד לא רואה אותנו".
בדרך לפגוש את אלעד סלע, מהפעילים הבולטים בשכונה, חונה לימוזינה. על חלונותיה הכהים מודבק דיוקנם של זוג אריתריאים שישתמש בה כדי להגיע לחתונתם. ילדי השכונה נפעמים מהרכב, מציצים פנימה. "תראה איזה אוטו, אלה מסכנים אלה? " שואל אחד הילדים, כבן עשר. "לי בחיים לא יהיה אוטו כזה לחתונה".
על אחד הספסלים הסמוכים בגינת שפירא יושב אוסקר אוליבייר, מבקש מקלט מקונגו, ממתין שבתו תסיים לשחק עם החברות. משנת 94' הוא פה. בימים אלה ממש ממתין לתשובת משרד הפנים לבקשתו לקבל מעמד קבע בזכות בתו.
אוסקר מעריך שמרבית הזרים אינם מודעים כלל לזעם האדיר שהצטבר בקרב תושבי השכונות ורבים בישראל כלפיהם, ומגלה כי הוא חושב להקים רדיו שישדר בשפות המקומיות. "צריך לנסות למנוע מהפליטים לחזור על הטעויות", הוא מסביר, "להסתובב בחבורות או עם סכין בכיס, כמו שהם היו רגילים במדינות המוצא שלהם. כאן זה לא מתקבל בעין יפה".
אני מקבל שיחת טלפון מאמינה טקלה, בעל הפאב האריתריאי שנפרץ ונבזז במהומות בשבוע שעבר. הוא שואל אותי אם אוכל להדפיס לו את הכתבות שנכתבו עליו בעיתונים בסוף השבוע. אחרי שתיקן את הוויטרינה שנופצה, הוא מספר, הגיעו אליו שני צעירים, ככל הנראה תושבי השכונה, והודיעו לו ש"אם אפתח את הבר מחדש, הם יפתחו לי הראש".
הבוקר הוא יתייצב בסניף התלאביבי של נציבות האו"ם לפליטים, יבקש למצוא מדינה אחרת. "באתי לחיות בישראל בלי פחד. אבל אני מבין עכשיו שזה אף פעם לא יקרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם