"רואים אפריקאים, חושבים שאנחנו חיות"
חמישה מהגרים אפריקאים מזמינים אתכם להציץ לחייהם ואומרים: "אנחנו רק רוצים לעבוד פה ולחיות בשקט". פרוייקט מיוחד של מעריב
אמינאיי זגטה (36), אריתראי , בעל הבר שנבזז במהלך ההתפרעות בשבוע שעבר, מתגורר בשכונת התקווה
בבוקר שלמחרת ההפגנה האלימה ישב אמינאיי זגטה במה שנשאר מהבר שלו, ועשה ספירת מלאי: רסיסי זכוכיות על הרצפה, כיסאות הפוכים, מצלמה גנובה, בקבוקי ג?ק דניאלס, וודקה וטקילה חסרים. איש לא נגע בבובות הפרווה בדמות הטיגריס והאריה שמביטות מלמעלה, אבל חלק מהפוסטרים עם דמויותיהן של זמרות אריתראיות מפורסמות היו קרועים.
עוד בסוגיית מבקשי המקלט
- אחרי ההפגנות, תושבי דרום תל אביב נשארו לבד
- חבית נפץ: בדרום תל אביב חוזרים לשגרת המתח
- יאוש בשכונת התקווה: כולם מפחדים מכולם
הבר של אמינאיי, אחד ממקומות המפגש של הקהילה האריתראית בדרום תל אביב, ממוקם ברחוב האצ"ל 52, שכונת התקווה. המתפרעים בזזו מכל הבא ליד. "הייתי בבית וקיבלתי טלפון מחברים שאמרו לי, "תבוא מהר, פורצים לחנות שלך. הם שוברים את כל הזכוכיות". מיד התקשרתי למשטרה, אבל הם לא באו. כשהגעתי לכאן הכל היה הרוס", הוא מספר. שני חשודים במעשה נעצרו על ידי המשטרה והושמו במעצר בית.
שתי מתנדבות יושבות לצדו. מכינות רשימת מטלות כיצד לשפץ את המקום. מחפשות בעלי מקצוע, שיסכימו להגיע ולתקן את השמשה. הוחלט פה אחד שצריך למגן את המקום בסורגים. זכוכית לא תספיק פה. "אבל אדוני, אתה מבין, הייתה פה אלימות אתמול, ואין לבן אדם הרבה כסף. אתה לא יכול לעשות לנו מחיר", מתחננת צעירה בשם לנה בטלפון. "ילדה, אני מנהל פה עסק", אמר לה וניתק.
בינתיים, מאמץ התרומות עבר לפייסבוק. תחושת הפעלתנות לא מסתירה את הייאוש. הדמעות של זגטה לא מפסיקות לרדת. הוא מליט את פניו בידיו. הוא לא מרשה לעצמו לעזוב את המקום. מפחד שיבזזו את המעט שנשאר. מחוץ לעסק מתאספים בבוקר שאחרי סקרנים ועוברי אורח. חלקם חולקים את החוויות של אתמול, מציתים מחדש את הוויכוחים בעד ונגד גירוש המסתננים.
בעוד הם מדברים, זגטה מסתובב כמו בעל חיים בכלוב, מהלך בין הכיסאות והזכוכיות, הלוך וחזור, מסדר ומבלגן מחדש, פותח את הקופה וסוגר אותה, שומע את הקריאות המתלהמות, מציץ החוצה, רוצה להגיד משהו, וחוזר בו. "מה הם רוצים עכשיו? מה אני יכול לעשות", הוא שואל.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה סבל מאלימות בשכונה. לדבריו, לפני חודשיים הותקף בידי קבוצת נערים שדרשו ממנו למכור לו אלכוהול. "אמרתי להם, 'בגיל שלכם אסור לי למכור'. אמרו לי, 'תביא כבר, מה אכפת לך'. הם גררו אותי החוצה מהחנות והחלו להכות אותי עם מקלות. הם קראו לי "אפריקה, שחור, זונה".
הוא הגיע לישראל לפני חמש שנים. באריתראה היה חייל ונהג. "ברחתי משם כי לא רציתי למות שם", הוא אומר. "בהתחלה היה פה קל. בזמן האחרון הכל התחיל להשתגע".
תושבי השכונה מאשימים אתכם באלימות.
"מאיפה יש לנו כוח להרביץ למישהו ישראלי? איך אפשר? אולי היו אחד או שניים, אבל זה לא כולם. האנשים האלה, יש להם בעיות. אין להם עבודה. אין להם מה לאכול. זה לא כולם. אם מישהו עושה בעיות אני אחראי לבעיות שלו? שיגנבו לי מהחנות כדי לשלם על הפשעים שלו?".
אתה יכול להבין את אלה שמתנגדים לנוכחות שלכם בשכונה?
"חסכתי הרבה כסף כדי לפתוח פה את הבר ולהתחיל לעבוד ועד עכשיו רק הפסדתי על העסק. די, אני רק רוצה לחיות כמו בן אדם. לעבוד, לעשות משהו. לא להיות ברחוב. הרגשתי שאני בדיוק מתחיל לסדר את החיים. אין אף אחד שיעזור לי עכשיו. אני בחובות שלקחתי כדי לפתוח את המקום הזה. רציתי לסדר פה יפה. אתם אומרים לגרש לגרש. יש חוק. התושבים לא יכולים לעשות מה שהם רוצים. מאיפה שאני בא הורגים אנשים כמו ברווזים. אני חייב להישאר כאן".
תפתח מחדש?
"איך אני אפתח מחדש? מי יעזור לי? לא נשאר לי כלום".
אנאי סמואל (30) עובד כצבע, אשתו סוזן (25) חדרנית במלון. סודנים, הורים לשניים, מתגוררים בשכונת שפירא
עוד לפני שנכנסנו לדירת המשפחה בשכונת שפירא, אמה של סוזן, מרי, מקדמת את פנינו בחיבוק ונשיקה, מזליפה לנו בושם על כף היד. "זה בושם מיוחד מסודן", היא אומרת ושולחת את הילדים למכולת לקנות משקאות לאורחים. הם חוזרים עם פחיות רדבול.
על המיטה יושבים סוזן ואנאי עם הילדים ריאק (6) ושרה (4). שניהם נולדו בדרום סודן, אבל גדלו בצפון המדינה, במחנות פליטים בחרטום. כל אחד נמלט מהמדינה בגלל חשש לחייו, וכך הגיעו למצרים, שם נפגשו לפני שבע שנים. "הוא מצא אותי ישנה בכנסייה. היו לי הרבה בעיות שם כי הייתי אישה, ולבדי, והוא לקח אותי איתו. מאז אנחנו ביחד", מספרת סוזן.
"בקהיר המצב מאוד קשה עבור הפליטים", אומר אנאי. "שם שחורים לא יכולים ללכת ברחוב. יש המון אלימות וגם רצח. השוטרים שמים אותך בכלא ומרביצים בלי שום סיבה. פעם אחת ניסו לדרוס את סוזן כשהיא הייתה בהריון. המצרים שונאים את הפליטים ובגלל זה כולם בורחים משם. עכשיו אני מפחד שזה מה שיהיה גם פה בישראל".
מה זאת אומרת?
"את יודעת איך זה פה. עכשיו כולם בשכונה, האפריקאים והישראלים, לא מסתדרים יותר".
סוזן : "נגיד ביום של ההפגנה של התקווה, אמרו לנו שזאת הפגנה רק ליהודים ואסור לרדת למטה. אפילו שזה היה רחוק מהבית שלנו, ישבתי עם הילדים שלי לידי, ולא נתתי להם לזוז. פחדתי".
הם הסתננו לישראל דרך הגבול המצרי לפני חמש שנים בעזרתם של בדווים ששדדו מהם טלפון נייד ו-200 דולר. ריאק היה בן כמה חודשים ( "הלכנו שני לילות רצופים במדבר איתו על הידיים. אפילו הנקתי אותו שם", אומרת סוזן). בגבול קיבלו אותם חיילי
סוזן עבדה בחדר האוכל ובגן הילדים. "למדתי להכין את כל האוכל הישראלי. שניצל, פסטה, עוף חמוץ-מתוק", היא אומרת. עד היום היא מכה על חטא על כך שהפצירה בבעלה לעזוב את הקיבוץ ולעבור לתל אביב. "אני רציתי עוד חברה, היינו שם לבד וכולם אמרו לי שבתל אביב החיים טובים. שיש הרבה אנשים ויש עבודה. אני הייתי טיפשה ועכשיו החיים פה כל כך קשים. אני מתגעגעת לקיבוץ".
מה שונה בתל אביב?
"אין עבודה, הכל פה יקר. וכל הזמן יש בלגן ומשטרה. בקיבוץ בכלל לא ידעתי מה זה פוליס. ופה יש הרבה אלימות. את יודעת, כשעברנו לפה לפני שלוש שנים, מפה ועד הגן לא היו רואים שחורים בכלל. אולי אחד או שניים. בתחנה המרכזית כולם היו לבנים".
והיום?
"וואי וואי. כל התחנה שחור. בכל הרחובות אין בכלל לבנים. זה לא טוב. אני יודעת שזה לא טוב, כי האנשים פה מפחדים. אבל גם לחזור לסודן ואריתראה זה לא טוב. מה אנחנו יכולים לעשות? אם אנחנו חוזרים לא נשרוד שם. בדרום סודן המצב עוד לא יציב, ואם אין לך משפחה שם, אתה לא יכול לחיות. עכשיו נגמרה לנו הוויזה. יש לנו משפחה עם ילדים. אנחנו הסודנים לא הרבה אנשים, בסך הכל 700. אני יכולה לספור בכל בית איפה יש סודנים. והם לא באים יותר. אנחנו לא מסוכנים. זה קשה לנו. אולי בגלל ששונאים אותנו אז רוצים לגרש אותנו עכשיו מפה. אני רוצה להגיד לאנשים שלא יפחדו מאיתנו".
כל יום הוא מאבק על המחיה. סוזן ניהלה גן שנסגר לפני כמה שבועות. לאחר שנזרקו בקבוקי תבערה על גן ילדים אחר בשכונה, הגננות מדווחות על קשיים במציאת מקומות חלופיים. כעת היא עובדת כחדרנית במלון. אנאי צובע דירות בראשון לציון. הם חוששים לעתידם עכשיו, "כשעושים בעיות עם הוויזה ומדברים על לגרש אותנו".
האווירה בשכונה קרובה להתלקחות. לא ברור אם פלוגת המג?ב תוכל להתמודד עם המתחים היומיומיים באזורים המשותפים. גם הנסיעות באוטובוס הפכו נפיצות. "פעם אחת הייתי באוטובוס בשכונת התקווה וראיתי אישה לבנה שנתנה מכה לתינוק של אישה אריתראית. האישה התחילה לתת לה מכות בחזרה. היה שם ממש מכות וכל האוטובוס לא ידע מה לעשות. בסוף היא ירדה מהאוטובוס והאישה הישראלית התחילה לצעוק, 'כושים שיחזרו כבר לסודן'. אמרתי לה, 'כל הבעיות זה סודנים' היא בכלל מאריתראה, למה את אומרת שאני צריכה לחזור לשם'. היא אמרה לי, 'כולכם מאפריקה תחזרו מאיפה שבאתם".
לאנאי סיפור עם סוף יותר אופטימי. בערך. "אני לוקח את קו 201 לראשון לציון. כבר שנה, כל בוקר בשש וחצי בבוקר אני נוסע ותמיד יש בחור אחד, ישראלי-רוסי, באוטובוס. יש על הקו הזה הרבה אפריקאים ואף פעם אין מקום לשבת. הוא תמיד שם את התיק שלו על הכיסא, ואם יבוא מישהו שחור הוא לא נותן לו לשבת. לפני שבוע שאלתי אותו 'מה הבעיה שלך?', הוא אמר לי, 'זה האוטובוס שלך? יש לך בכלל תעודת זהות? למה אתה מדבר איתי?'. אמרתי לו 'שנה שלמה אני מסתכל עליך. כל בוקר אתה שם פה את התיק'. בסוף הוא נתן לי לשבת.
נאדק מייקל (30), סודנית, נשואה, אם לשלושה ונמצאת בהריון רביעי, בעלת מספרה ברחוב נווה שאנן
ביום ראשון השבוע, כשחגגנו שבועות, גם רוב מבקשי המקלט נהנו מיום חופשה. מדרחוב נווה שאנן היה עמוס באנשים. בחנות הדיסקים הצרובים השמיעו בלופ אינסופי את בוב מרלי. נאדק מייקל (30) מסבירה שממש אין לה זמן לנוח. "היום חופש, הכי עסוק שלי. כל הבנות באות היום".
אין אחד שלא מכיר אותה. המספרה של מייקל, הראשונה שנפתחה ברחוב שאנן, הפכה לאבן שואבת עבור נשים צעירות. צמות, פאות, תסרוקות, איפור, נאדק עושה את הכל. "כל אישה חשוב לה להרגיש יפה, למרות הקשיים שהיא עוברת. ואם היא תרגיש יפה, אז היא תרגיש יותר טוב. היא תרגיש כאילו היא בחיים", היא אומרת. מחוץ למספרה הקטנה תמיד יימצא גדוד של גברים צעירים, שמציצים פנימה. כצפוי, שיחת היום היא מה יהיה בשכונה. האונס של הבחורה הצעירה בו חשודים שני אריתראים ממשיך להסעיר את התושבים, וכולם מנסים לדלות פרטים נוספים.
"האונס הוא משהו רע ואנחנו לא מקבלים אותו", אומרת מייקל. "זה קרה בקהילה שלנו וזה משהו רע שלא צריך לקרות. אנחנו כועסים על האנשים שעשו את זה, ובית המשפט ישפוט אותם. הם מוכרחים לקבל עונש. פה בישראל, אי אפשר לעשות מה שרוצים. זאת מדינה של חוק. הכל פה מסודר. יש לי בת. אני מרגישה מאוד רע לגבי מה שקרה לבחורה הישראלית המסכנה הזאת. גם בקהילה של האפריקאים וגם בממשלה צריכים לחשוב למה זה קורה עכשיו ולא קרה קודם".
למה את חושבת?
"תראי, אנשים פה עכשיו בלי עבודה וגם אין ויזה. אין להם מה לעשות. הם שותים וזאת בעיה בשבילנו. במקום לבלות את הזמן בדברים טובים הם עושים דברים רעים. ככה זה בכל מקום בעולם. שימי גברים בלי עבודה ובלי עתיד והם מיואשים בלי כלום. מה לעשות, הם יעשו בלגן. אני לא מבינה את הממשלה שלכם, זה רק הגיוני. תתנו להם לעבוד".
פגשתי אותה לראשונה לפני שנתיים. גם אז הייתה דעתנית, אבל אופטימית. דיברה על החברים הישראלים שלה, הודתה למדינת ישראל שקלטה אותה ואת בעלה לאחר שנמלטו מסודן. השבוע דיברה אחרת. "אנשים עצובים. את רואה משפחות שהגברים וגם הנשים לא עובדים ואין להם איך לתת אוכל לילד. מאוד קשה. גם בעלי שעבד במפעל מתכת פוטר לפני שלושה חודשים ומאז הוא לא עובד. אני היחידה שעובדת ואני בהריון. כולם לחוצים ועצבנים".
למה?
"בגלל כל מה שקורה. היום כבר אני לא מרגישה בטוח להסתובב בלילה. אחרי ההפגנה בשכונת התקווה דיברנו כל החברות ואמרנו שמעכשיו לא הולכות יותר לבד בשכונת התקווה או בשפירא, ומלוות אחת את השנייה אם צריך. את לא יודעת אם יהיה אלימות וברחוב מדברים לא יפה כל הזמן. אומרים לי 'אנחנו בתל אביב או באפריקה? כושית הביתה'. אם מישהו רוצה להרביץ לי אני אחזיר לו ואז לא יהיה טוב. סודנים לא אוהבים שמתייחסים אליהם כמו זבל. הייתי בשוק הכרמל וראיתי מישהו שצועק על העובד שלו ומקלל אותו שהוא טיפש, שהוא לא מבין כלום. אמרתי לו, 'תפסיק, זה לא פייר'.
"למה הוא מעסיק אותו? כי זה זול. למה את לא רואה את בעלי העסקים יוצאים וקוראים לגרש אותנו. כי הם נהנים מזה".
מייקל מעודכנת בחדשות המקומיות לפרטי פרטים. רוב הזמן היא מתעדכנת באמצעות אל-ג'זירה שדלוקה ללא הפסקה במספרה. "שם ראיתי את הפוליטיקאית שקראה לנו סרטן. זה לא יפה. וזה גם לא נכון. באל-ג'זירה אוהבים את זה כי הם שונאים את ישראל. כל השבוע אמרו שם שהישראלים הם גזענים. הם רוצים להראות את זה לכל העולם".
ומה את אומרת?
"שיש ויש. זה לא כולם. תראי, אני מבינה אותם. הם רוצים להרגיש ביטחון במדינה שלהם".
התושבים טוענים שאתם לוקחים להם את הפרנסה.
"מה פתאום, זה בכלל לא נכון. תראי, פה במדרחוב אין בעיות עם השכנים. יש אנשים שכועסים אבל אני לא מבינה למה. אני, העסק שלי רק לאפריקאיות. חמש שנים אני פה, והכל בסדר עם הישראלים. אם צריך הם מקריאים לי את המכתבים שאני מקבלת מהעירייה ואנחנו ביחסים טובים, לא בתחרות. אנחנו האפריקאים באים בגלל סיטואציה ובורחים ממלחמה ובאים להיות בטוחים. לא באנו לפה כדי לקחת את הכסף הישראלי ולברוח. אני רק רוצה לעבוד כדי שיהיה לילדים שלי מה לאכול".
שרון , מוכר התכשיטים בחנות ממול, לא שותף לתיאור האידילי. "יש לך ויזה?" הוא שואל אותי, "כי הגעת לאפריקה. אף ישראלי לא עובר פה. זה מפחיד. אני סוגר את העסק כי ישראלים לא באים לפה. את הלבנה הראשונה שעברה פה היום ותגידי לי, יש לך מה לעשות פה? רק לראות אותם זה פחד. כל בוקר אני רואה 200 בקבוקים שבורים בכניסה לחנות. הם לוקחים את העבודה לישראלים. אין יום שלא נכנסים אלי כמה אפריקאים ושואלים אותי אם אני עוזב ורוצים לשכור את המקום. שילכו לעזאזל. אחר כך קוראים לנו גזענים. מי שרוצה, מוזמן לקחת אותם אליו הביתה".
מייקל לא מופתעת. "אני לא רוצה להישאר בישראל לנצח. אין לי מה לעשות כאן. לא משנה כמה זמן אני אהיה כאן, לא יתנו לי ולילדים שלי אזרחות. אם המצב ישתפר במדינה שלי אני אלך. אני לא אשאר פה. אם אין מלחמה אנחנו יכולים לתקן את כל מה שמקולקל במדינה שלנו. אני אומרת תסגרו את הגבול. שלא יבואו יותר אם אתם רוצים, אבל אל תתייחסו לא יפה לפליטים שכאן. אולי גם אתם פעם תצטרכו לחפש בית חדש. אתם לא יודעים מה יכול לקרות בעולם היום. כשאני גדלתי אני לא ידעתי שאני אמצא את עצמי בתור ספרית בישראל".
פצום טקלריאם (40), אריתראי, מורה למתמטיקה וצייר, עובד בניקיון, מתגורר בשכונת שפירא
מאז שפצום טקלריאם הגיע לישראל היו לו הרבה "סיפורים רעים", אבל מה שהכי צרוב לו בזיכרון הוא מקרה שאירע לפני כמה שבועות, כשהלך לחנות של צורכי אמנות בתל אביב כדי לקנות צבעי שמן וקנבס עבור הציורים שלו. "עוד לפני שפתחתי את הפה הם גירשו אותי משם. אמרו לי, "אין עבודה. לך מכאן". בעיניים שלהם יכולתי לראות שהם שונאים אותי. רואים את הפרצוף השחור שלי וישר חושבים שאני הולך לתקוף. כאילו מפחדים ממני.
הם בטח חשבו לעצמם מה בן אדם כמוני יכול כבר לחפש שם, בטח אני בא לעשות להם בלגנים. הסתובבתי והלכתי משם. לא רוצים לא צריך".
זאת הפעם הראשונה במהלך השיחה שהוא משפיל את העיניים. העלבון עדיין צורב. תגידו לו אלף פעמים "כושי הביתה" והוא לא ייפגע כפי שנפגע באותו יום בחנות לצורכי האמנות. "אתם רואים אפריקאים, אתם חושבים שאנחנו חיות רעות. אתם רגילים לראות אותנו במטבח מנקים. אתם לא יודעים כמה אנשים מבריקים יש פה".
אנחנו יושבים בחדר בתחנה המרכזית בתל אביב. בבקרים הוא מצייר פה, בערבים מנקה משרדים. החלל הקטן מחולק לשניים, חלק אחד משמש גם כאינטרנט קפה. כל כמה שניות שאון האוטובוסים מרעיד את הרצפה והקירות. "זה הגן עדן שלי מחוץ לגיהנום,? הוא אומר, "במיוחד בזמן האחרון, מאז שהכל התחיל להסתבך".
למה אתה מתכוון?
"אני גר בשכונת שפירא. כשאני מסתובב ברחוב קוראים לי 'שחור, תחזור לאפריקה'. אם אני עולה על האוטובוס, אני רואה שכולם מסתכלים מוזר. תמיד היה מתח, ואף פעם זה לא היה קל. אבל הפעם זה ממש קיצוני. כל הזמן מדברים אלי ואני מתעלם. אומרים לי שחור, פושע, סודני תחזור לסודן. אבל אני מאריתראה, אני חושב לעצמי בלב".
ומה אתה עושה?
"כלום. מה אני אעשה? עכשיו אנחנו אשמים בהכל, וזה לא משנה מה אני אגיד ולא משנה מה אני אעשה, אז עדיף שאני אהיה בשקט. אתם חייבים לפתוח את העיניים ולראות. רוב הישראלים הולכים לתאילנד, לדרום אמריקה. הייתם באפריקה? בעיתונים רק כותבים שאנחנו אונסים וגונבים. למה לא כותבים על הדברים הטובים?".
מאז מקרה האונס נשים באמת מפחדות ללכת בערב ברחובות.
"אז מה? מעכשיו כל האפריקאים הם אנסים? כולם אשמים? מה, הנשיא שלכם לא אנס? לא תגידי סתם ישראלי, זה הנשיא של המדינה שלכם. זה דברים שקורים כל יום. אם זה קורה מהצד האריתראי אתם אומרים שזה בגלל שאנחנו מאפריקה ושזה התרבות שלנו".
אבל אי אפשר להתעלם מזה שהתושבים לא מרגישים בטוחים.
"מגיעים לפה גברים בלי משפחה, אין להם עבודה. למה המדינה לא מעבירה להם שיעורים בסיסיים? הם לא יודעים אנגלית, לא יודעים עברית. הם לא יכולים לתקשר באופן בסיסי, אז אנחנו עושים עם הידיים. כי אין לנו שפה. אני מכיר מישהו מהבניין שלי, הוא היה מנקה בשירותים במסעדה. באו שתי ילדות קטנות להשתמש בשירותים והכל היה שם רטוב אז הוא ניסה להגיד להן לא להיכנס כי זה רטוב וזה מסוכן. הוא לא יודע לדבר לא עברית ולא אנגלית אז הוא נגע להן בכתף ואמר להן לא להיכנס. הן ילדות קטנות, הן חיות ברמת אביב, הן לא יודעות מה זה גבר שחור, הן לא רגילות שהוא מדבר איתן, הן התחילו לצעוק ולבכות, ובאו ההורים שלהן והוא לא יכול להסביר להם כלום. קראו למשטרה והם עצרו אותו. אחר כך המשפחה בכלל לא הגישה תלונה ולא כלום".
כבר חמש שנים הוא בישראל. באריתראה טקלריאם לימד מתמטיקה באוניברסיטה של אסמרה, עיר הבירה. מאז שהיה קטן נהג לצייר כתחביב. ב-2007, בעקבות הידרדרות המצב הפוליטי במדינה שכופה על הגברים לשרת בצבא כל החיים, הוא נאלץ לעזוב את משפחתו. בנו הקטן בדיוק נולד. אשתו והילד נמצאים בסודן. הילדה הגדולה נשארה באריתראה. הוא לא ראה אותם מאז. "אני חולם על היום שבו אני אפגוש אותם שוב, אבל אני כבר מיואש". הוא אומר.
כשהגיע לישראל החל לעבוד כשוטף כלים בבית קפה ברמת אביב. יום אחד, כאשר ראה סטודנט לציור אוחז בציוד שלו בדרך לשיעור ליד התחנה המרכזית, הוא עקב אחריו, וגילה איפה שוכן בית הספר. לאחר שהמורים בחנו את עבודותיו, בית הספר "התחנה" מימן לו מלגה של שלוש שנות לימוד, והוא הצליח להגשים את החלום. לפני מספר חודשים הציג את יצירותיו בתערוכה באוניברסיטת חיפה ובגלריה חנינא בתל אביב. לאחרונה קיבל מלגה ללימודי אמנות בשוודיה, אבל משרד הפנים סירב לאשר לו כניסה ויציאה מהארץ בנימוק שלא מדובר במקרה הומניטרי.
"אני לא מבין. אם לא רוצים אותי פה למה לא נותנים לי לנסוע? זה שובר אותי. כשאני מצייר אני שוכח את כל הכאב בחיים. אם אין לך סטטוס אין לך כלום. כל יום אני צריך להילחם מחדש על הלחם שלי. אני עובד בניקיון כי פה לא מרשים לי לעבוד בעבודה מכובדת, או ללמוד מקצוע. אני לא יכול ללמד. ניקיתי בבית של החברים שלי לכיתה. בבוקר היינו לומדים יחד, בערב הייתי מנקה להם שירותים. מה אני יכול לעשות. זה קשה, אבל אני צריך לשרוד".
גרה בהטה (23), אריתראי , איבד את עבודתו ואת דירתו בזמן ששהה בבית החולים לאחר שנדקר על ידי ישראלים
שבת בצהריים, גינת לוינסקי, מאות מבקשי המקלט ממלאים את המקום. יושבים על ספסלים, שרועים על הדשא, צמודים לאופניים אבל לא נוסעים לשום מקום. גרה בהטה עומד באי תנועה שבמעבר החצייה, נבלע בים האנשים. "בואו, זה מפה", הוא מוביל אותנו לדירה של חברים בדרום תל אביב שבה ישן אתמול. ריח קטורת חזק אופף את המקום. על הקירות תלויים פוסטרים של ישו פורש ידיים, לצדו המלאך גבריאל. בדירת החדר הקטנה מוצבות שלוש מיטות, אותן חולקים שבעה גברים. מתחת לכל מיטה מזוודת טרולי קטנה, ובה בגדיו של כל אחד מהדיירים. לארון אין מקום. יחד הם מצרפים שקל לשקל כדי לשלם את שכר הדירה המופקע: 2,300 שקל.
בהטה ישן על הרצפה. אין לו בית כרגע, גם לא עבודה. אחרי שהותקף ונדקר על ידי שני צעירים ישראלים הוא אושפז בבית החולים ופוטר מעבודתו. מהר מאוד לא הצליח לשלם את שכר הדירה, ומשם ההידרדרות לרחוב הייתה קצרה. הדבר הראשון שתופס את העין זה הצלקות הטריות, העמוקות, שעל גופו. הוא מעביר את האצבע על התפרים הגסים שבצד הלחי, שם פגעה הסכין הראשונה.
זה קרה בערב יום העצמאות. לדבריו, אחרי יום עבודה בבית קפה בחוף הים בנתניה, התיישב עם חבר בבר על החוף. "זה בר של אתיופים. אני שתיתי הייניקן והחבר שלי שתה מיץ מנגו. ישבנו ולא עשינו כלום. פתאום באו שני בחורים משום מקום. הם התנפלו עלי. לאחד מהם הייתה סכין ביד והשני החזיק שני בקבוקי בירה שבורים. הם קפצו עלי וחתכו אותי פה, ופה, ופה". בהטה מרים את החולצה וחושף צלקת ארוכה ועמוקה על החזה, ועוד אחת על היד, ועוד אחת בלחי.
הם סתם תקפו אותך, ללא סיבה?
"הם היו שיכורים. אני לא יודע למה הם עשו את זה. הם לא אמרו כלום ואחר כך הם ברחו משם".
הוא זוכר ששכב על הרצפה מדמם. אחת הנשים במקום החלה לצרוח והזמינה מגן דוד אדום. שלושה ימים היה מאושפז בבית החולים לניאדו. את החשבון, 8,000 שקל, הוא לא יודע מאיפה להתחיל לשלם. "אין לי אפילו כסף לאכול", הוא אומר. "זה קשה פה. החברים נותנים לי קצת חומוס וזה מה שאני אוכל כל היום. מאז שזה קרה אני לא מצליח להירדם. יש לי סיוטים ודברים לא טובים בראש שלי.
שמעת מה קרה בשכונת התקווה?"
בוודאי.
"הם אומרים שאנחנו תוקפים אותם. שאנחנו אלימים. כל אחד ברחוב נראה להם כמו קרימינל. אני שחור אז מתייחסים אלי כמו שטן במדינה הזאת. אומרים לי 'פאק יו' ברחוב. אני מרגיש שהחיים שלי לא שווים כלום".
במשטרה אומרים שאחוז הפשיעה עלה בקרב אוכלוסיית מבקשי המקלט. והיו גם מקרי אונס.
"אני שמעתי על זה, ואני לא מאמין שהם עשו את זה. אולי הפליטים רבים בינם לבין עצמם. אבל מי מעז לתקוף ישראלים? אנחנו לא באנו לפה לחפש צרות. ולא לאנוס נשים. למה כולם מסתכלים עלי ברחוב כאילו עשיתי משהו רע?".
הוא מתעורר מדי בוקר בשש, בשבע הוא כבר ברחוב, מחפש עבודה. שכונת התקווה, שפירא, נווה שאנן, הטיילת בתל אביב, קופץ על מכוניות שמחפשות כוח עבודה זול. מצבו מידרדר במהירות. הוא לא רוצה למצוא את עצמו כמו אחד מהאנשים "שזרוקים בגינה", אלה שכבר התייאשו. "אולי מישהו יכול לעזור לי למצוא עבודה? אנשים מסתכלים עלי בדרך לא טובה. לפעמים אנשים אומרים 'שחור החוצה, לך מפה'. אומרים 'לך נתקשר אליך'. ואף אחד לא מתקשר. אין לי אישור לעבוד פה. אנשים פה שונאים את השחורים. תראי מה עשו לי. תסתכלי עלי. ועוד חושבים שאני הפושע".
בהטה מנסה לכבוש את כעסו. ג'ון, חבר שלו, מנסה להרגיע אותו. "אין משטרה בישראל, אני לא מבין את זה. כל יום אני הולך לשם, אומרים לי 'לך לבית'. בגלל שאין לנו מעמד חושבים שאפשר לתקוף אותנו בקלות.
"אני לא שמח בישראל. עזבתי את הבית בשביל חיים טובים יותר. עזבתי את הבית כי אני לא רוצה להיות חייל. חשבנו שנמצא פה חינוך אבל מצאנו רק צלחות לשטוף. אני רוצה לנסוע למדינה נורמלית. לאמריקה, לצרפת. חשבתי שמדינת ישראל היא מדינה עם משפט. תאמיני לי, אנחנו אנשים טובים, אם אנחנו נעזוב יהיו לכם הרבה בעיות. אנחנו באנו לחיות ואנחנו רוצים לעבוד. יש לנו ראש, אנחנו חכמים. כבר אין לי תקווה שאני אשרוד. אם תשלחו אותי הביתה זה מוות, ואם אני נשאר פה זה מוות".
ממרחב השרון נמסר: "בסיום פעולות החקירה נעצר השבוע תושב נתניה, בשנות ה-20 לחייו , כחשוד במעשה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם