איפה מירי?
המצוקה של תושבי דרום ת"א בסוגיית המסתננים ברורה, אבל בכל זאת, אני לא מצליח להתחבר. זה לא זה בלי מירי רגב. התשוקה התאדתה
רק קומץ קטן של אנשים מפגין מול עשרות שוטרים ואנשי מג"ב חמושים בקפידה. לא מעט ילדים מגיעים איתם ומחזיקים שלטים.
למה את כאן, אני שואל את סיון בת ה-11. "בגלל הכושים", היא עונה, "בגלל מה שהכושים עשו לנו". מה הם עושים, אני מציק לפעוטה שחייה גם ככה נראים מרוטים. "הם הורגים אותנו כל הזמן, כל הזמן".
שלושה מוקדים יש להפגנה העצובה הזו, אבל זה עדיין לא זה בלי מירי רגב. אולי כי הסיפור האמיתי, הבלתי ייאמן, הבלתי האפשרי והטראגי כל כך מתרחש דווקא במוקד אחר, בגינת לוינסקי. שם פיזרה המשטרה את מעט המפגינים שהיו ושלחה אותם לצעדה ברחובות.
בגינה, כמו בכל יום, נשארו מאות אפריקאים שעומדים בתור לאוכל. לא נראה שהם בכלל מבינים מה בן גביר רוצה לעשות להם, גם לא נראה שכל כך אכפת להם. כרגע הם רוצים לאכול. כמו שזה נראה, מקלחת היא כבר בגדר חלום רחוק.
המצוקה של התושבים ברורה, רק שאי אפשר להזדהות אל מול נערות שתובעות ממני דבר פשוט: "תרשום בטלוויזיה שהלוואי שיעשו להם יותר גרוע ממה שעשו ליהודים בשואה. שיהרגו את כל הסודנים עכשיו". כשאני שואל למה, אחת מהן צורחת עליי שברמת אביב אין כושים ושהשמאלנים לא יודעים מה זה אונס.
אני פוסע לקבוצה אחרת ומנסה להתחבר לכאב של אמא שמספרת לי כמה היא פוחדת כשהילדה שלה חוזרת בערב הביתה. "עכשיו אתה לא רואה אותם", היא מלינה, "אבל אם תבוא בשבת בבוקר תראה את כל הג'וקים, כשהם יוצאים מהחורים". איכשהו , אני שוב לא מצליח להתחבר.
ויש גם את לוי, מנהיג ההפגנה, שבכל פעם שמישהו מדבר איתנו, הוא בא להזיז אותו. שלא יעשה נזק תדמיתי, הוא מסביר. "אנשים מדברים לא לעניין, וזה מוציא לנו שם לא טוב בתקשורת". לוי הוא דמות ססגונית והכאב שלו נראה אמיתי, אבל גם הוא מבין שבלי מירי רגב זה לא עובד. אתה מאוכזב מכמות האנשים? אני שואל אותו, "לא, מה שחשוב הוא שזה יקרה כל שבוע. ורק שתדע שהמשאית שעומדת פה מסתירה את כל האנשים שבאו. יש כאן המונים".
המשאית זזה, ומאחוריה רואים רק צמד שחורים שמגיעים עם אופניים ודלי לספונג'ה. אנחנו מתקרבים אליהם ושואלים אם הם מבינים שההפגנה היא בעצם נגדם.
לא צריך לבוא בשבת בבוקר כדי לראות את "הג'וקים" יוצאים מהחורים. גם ברביעי בשבע וחצי בערב ברור שיש כאן מדינה אחרת, עולם אחר, אומלל מכל צד של המתרס. אני מנסה לשאול בחור צעיר עם ילדה אם יש לו פתרון אמיתי, משהו שאפשר לעשות מחר בבוקר.
הוא חושב רגע ושואל אותי בחזרה: "ואם יאנסו את אורלי מחר בבוקר, מה הפתרון שלך?" אני מתקשה לענות כי במציאות שלו רק אפריקאים אונסים, יהודים כמובן שלא, ובטח לא בשבת.
אני עובר לתחנת הדלק שממול, ובחור צעיר ונמרץ מתיישב מולי ושואל: "אז עם מי אתה? איתנו או עם הזבלים השחורים האלה?". כן , מירי רגב חסרה. אבל היא באופן ברור עשתה עבודה מעולה. עצב גדול, חברים, עצב גדול.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם