ויתרנו על הדמוקרטיה
הפגיעה באורי בלאו היא פגיעה במדינה ובאינטרס הציבורי. אם הציבור לא מבין את זה, סיכויי ההישרדות של הדמוקרטיה בישראל קלושים
- בן דרור ימיני: העיתונות וחופש הביטוי לא נפגעו
העיתון שגה גם כשהסכים לדרישת השב"כ לקבל גישה למחשבו האישי של עיתונאי (אורי בלאו) ולא עתר באופן מיידי לבג"ץ - והפך את העניין לסוגיה עקרונית שעניינה חירות העיתונות והעיתונאי, והציב את בלאו בסיטואציה בלתי אפשרית של התמודדות מול המדינה בקרב שמטיבו הוא בלתי שוויוני, ובמידה רבה חסר סיכוי.
שגה אורי בלאו כשהסתיר כמות אדירה של מסמכים, לא סיפר אמת בחקירתו (שאותה, כאמור, מלכתחילה היה צריך למנוע בכל מחיר), ואחר כך עיכב את חזרתו לארץ ונתפס כמי שנמלט מזרועות החוק והסב לעצמו ולקמפיין העקרוני שנכרך בשמו נזק תדמיתי אדיר.
שגה שירות הביטחון הכללי כשחצה קו אדום - עקרוני וחוקתי - והילך אימים על מערכת עיתון ועל עיתונאי. שגו כלי תקשורת לא מעטים כשהפכו את הסיפור הזה ל"פרשייה ביטחונית", תוך משחק לידיה של מערכת הביטחון, בלי להבין שאת הענף שעליו הם יושבים הם כורתים תחתיהם.
ואתמול שגה היועץ המשפטי לממשלה כשהחליט להמליץ להעמיד את אורי בלאו לדין בפרשה הסבוכה והמורכבת הזאת, שחלקים גדולים ממנה עדיין לא הובאו לידיעת הציבור - ואשר חשיפתם בוודאי תשפוך אור שונה על הפרשה העגומה הזאת.
אין כמעט צד בסיפור הזה שלא נפל למלכודות רגשיות, שלא פעל בפזיזות ושלא ניסה לפרק את המטען הנפיץ בתבונה מתוך מחשבה יצירתית. מדובר בסיפור שבו כל אחד מהצדדים צודק לשיטתו ומסוגל להגן בלהט על עמדתו. ועדיין, כולם טועים בו במישור העקרוני, ובסופו של דבר כל הגורמים הסבו, בלי כוונת זדון, נזק כבד לדמוקרטיה בישראל, לחופש הביטוי בה, למערכת האיזונים והבלמים שמקיימת את החברה העדינה, ובעיקר - לעצמם.
הכל דהרו בעיניים פקוחות לעבר צרה צרורה מתוך תחושת עיוורון וצדקנות ששמה דגש
התוצאה הנוכחית של הדברים היא עגומה ומסוכנת מאוד. חלק גדול מקהל הקוראים עלול להתפתות לקרוא את הפרשה הזאת כסיפור על הוצאת מסמכים שלא כחוק ממחשב צבאי, על הסתרתם ועל אי-אמירת אמת למערכת הביטחון.
באווירה הציבורית המתלהמת, הביטחוניסטית והמתחזה להיות פטריוטית, נרטיב ה"בגידה" וה"ריגול" הוא כזה שקל לאמץ. אבל הסיפור הזה אינו סיפורה של החיילת הצעירה שהוציאה בטיפשותה מסמכים מסווגים והעבירה אותם לגורם חיצוני.
ענת קם היא קורבן לוואי, אומלל מאוד, של פרשה שהיא אינה הגיבורה המרכזית בה. הפרשה הזאת היא סיפורה של חברה המצויה במשבר ערכי חמור, ושל פרשת דרכים עקרונית שבה ניטש מאבק בין גורמי השלטון לייצר ריכוזיות של המידע ושל דרך הפצתו, על חשבון חירותו של הגורם היחיד שמסוגל לאזן או לרסן אותם - התקשורת.
תפקידה של התקשורת אינו לפרסם מסמכים מסווגים כי אם להביא מידע לציבור שיגן עליו, שיועיל לו ושיפתח דיון ואופק לביקורת ולשינוי על התנהלות כושלת של גורמי השלטון.
הגורמים הללו, מצדם, מעדיפים לנהל את ענייניהם הרחק מעיניו של הציבור. למזער את השקיפות ולהפחית את הסיכוי לשינוי או לפיקוח של ממש על התנהלותם - גם במקרים שהיא פסולה, ואפילו בלתי חוקית; שלא לדבר על נוגדת את האינטרסים של הציבור (או של חלק ממנו).
בקרב הזה, בין מערכת שעניינה הסוואה, הסתרה, התקיימות במחשכים; לבין מערכת שעניינה הגנה על הציבור ובקרה על המערכת אדירת העוצמה, כוחם של גורמי השלטון אדיר לאין ערוך מזה של כלי התקשורת.
במקום שבו התקשורת משיגה ראיות, גם אם בדרך בעייתית (הפתעה הפתעה, אף מסמך אינו מגיע לידי התקשורת בדרך שאינה שנויה במחלוקת), ועיתונאי ניצב בפני סכנת מאסר בגין ניסיונו לשרת את הציבור ולהגן על חופש המידע, במקום הזה האינטרס הציבורי נפגע; וגם האינטרס של המדינה ניזוק - גם אם היא אינה מבינה זאת, מתוך מקום מתגונן וחרדתי.
במקום שבו אורי בלאו עובר כבר שלוש שנים עינוי ורדיפה ומאבד את יכולתו לשרת את הציבור ולבקר את מערכת הביטחון - מדינת ישראל והציבור בישראל סופגים מהלומה אדירה. הפרשה הזאת תגיע לפתחו של בית המשפט העליון בסופו של מסלול ארוך - זה עניין שמותר להמר עליו.
בית המשפט העליון ינקה את בלאו מאשם (יכול להיות שאף הערכאה הראשונה תעשה זאת), ועיתונאים ימשיכו להחזיק מסמכים מסווגים, לא מתוך ניסיון לפגוע בביטחון המדינה, אלא מתוך ניסיון להגן על האינטרס הציבורי.
הסיבה האמיתית לדאגה במקרה של אורי בלאו היא הרושם שעולה כי הציבור כאן אינו מעוניין בהגנה על האינטרסים שלו, או גרוע מכך - מזהה אותם עם אלה של המדינה. במקום שבו הציבור מבטל את האינטרס שלו מול אלה של גורמי השלטון, סיכויי ההישרדות של דמוקרטיה הופכים לקלושים.
ואם תרצו, זו המראה שהועמדה מול עינינו בפרשה הזו: מראה מפחידה מאוד של אומה דמוקרטית שאינה חפצה עוד בדמוקרטיה, ובוודאי גם אינה יודעת כבר לומר מהי משמעותה של אותה מילה משונה.
אקו"ם