מי יזכה בתיק שר בממשלת מופז-נתניהו?
רשימת הממתינים לתפקיד בממשלת נתניהו-מופז ארוכה ותובענית. מי שכנראה יעקוף את כולם בסיבוב הוא לא אחר מאשר צחי הנגבי
החרדים וקדימה, אמורה השותפות בין הליכוד לקדימה לעלות שלב, ולשאול מופז יתאפשר למנות ארבעה שרים ממפלגתו. המשרדים אמנם לא הכי אטרקטיביים, אבל רשימת הממתינים ארוכה ותובענית. אבי דיכטר, מאיר שטרית, ישראל חסון, זאב ביילסקי, רונית תירוש, רוחמה אברהם, יעקב אדרי, שי חרמש ויוליה שמאלוב-ברקוביץ? - כולם תמכו במופז, וכולם מאמינים שסייעו לו בניצחונו. בקרוב הם יגלו שהקרב על התיקים קשה וצפוף משחשבו, כשצחי הנגבי יודיע כי הוא רואה את עצמו מתמודד לתפקיד שר.
נכון, הנגבי הורשע בעבירה שיש עמה קלון בפרשת המינויים הפוליטיים ונאלץ להתפטר מהכנסת (ומתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון), אך הוא אינו מנוע מלכהן כשר. הוא אמנם תמך רשמית בציפי לבני לראשות קדימה, אך קשריו עם מופז טובים מאוד וקשריו עם בנימין נתניהו מוגדרים כמצוינים. ראש הממשלה היה יותר משמח לצרף אותו לממשלתו. נתניהו מעריך מאוד את דעתו של הנגבי בעניינים מדיניים וביטחוניים, הוא מוקיר ומכיר בכוחו הפוליטי גם בליכוד, ועמוק בלבו הוא מאמין שמינויו לשר כעת יקדם את חזרתו למפלגת האם, ויסמל את קצה של קדימה.
הנגבי הוא תופעה ייחודית. הוא הפוליטיקאי האהוד ביותר על מתפקדי קדימה ואחד האהובים ביותר במרכז הליכוד חרף נטישתו את המפלגה ב-2006. קשריו הבלתי אמצעיים עם הפעילים, שרבים מהם עזבו בעקבותיו את הליכוד לקדימה, ומוכנים לחזור עמו לליכוד ברגע שיגיד, וכישוריו הפוליטיים הפכו אותו לחביבם של ראשי ממשלה. לכן הנגבי, יותר מכל אחד בקדימה שהולכת אל הלא נודע, יכול להיות רגוע. גם אם קדימה תחדל מלהתקיים הוא יוכל, אם רק ירצה, להתמודד בהצלחה ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, והוא כנראה ירצה. כהונה כשר עד הבחירות רק תמנף אותו יותר.
זוהי תקופת המתנה בקדימה. במפלגה שהידרדרה בסקרים אל מחוזות המספרים החד ספרתיים, מדברים בקול רם לא רק על פילוג אלא גם על חזרה לליכוד. שם נוסף שמוזכר כמי שעשוי להתברג שוב ברשימת הליכוד הוא לא אחר מאשר יו?ר המפלגה בעצמו, שאול מופז. על רקע אי הוודאות בקדימה, בכירים בליכוד בתוכם שרים טוענים שגם נתניהו וסביבתו מגלגלים רעיונות של איחוד, שעשוי להוות פתרון להקצנה במפלגתם ממנה מוטרד מאוד נתניהו.
כראיה לכך הם מצביעים על טיוטת סקר המופצת בין פעילי הליכוד בשבוע האחרון, כשנטען שמדובר בסקר שהוזמן כביכול על ידי נתניהו ובו נשאלו חברי ליכוד מה דעתם על איחוד עם קדימה והאם הם יהיו מוכנים לשריין לכמה מחבריה מקומות ברשימה. לא ברור אם הסקר הזה הוא אמיתי, אבל בינתיים הוא הצליח לייצר סביבו מהומה ולהעלות שוב על הפרק את השאלה האם נתניהו חותר למפץ פוליטי חדש.
התשובה היא שזו אופציה, אבל עוד לפניה אנו צפויים להתרחשויות רבות בממשלה ובקואליציה כבר בקיץ הנוכחי. למשל, פילוג בקדימה אם לא תחוקק חלופה הולמת לחוק טל או לחלופין פרישת הסיעות החרדיות בעקבות חלופה שלא יוכלו לחיות עמה בשלום. מצב כזה יאפשר לנתניהו להעניק לקדימה מספר תיקים גדול, כולל תיקים חשובים.
תסריט נוסף שמתגלגל הוא פרישת ליברמן מהכנסת וממשרד החוץ בשבועות הקרובים ככל שיחליט היועץ המשפטי לממשלה להגיש נגדו כתב אישום. במצב כזה ליברמן צפוי להשאיר את מפלגתו בקואליציה, לנהוג בממלכתיות ולא להתנגד להעברת תיק החוץ לידי שאול מופז. ההערכה היא שליברמן חותר לאמץ את מודל הנגבי, כלומר לסיים את משפטו עד לבחירות הבאות או להגיע לעסקת טיעון כך שיוכל לשוב לכהן בכנסת ובממשלה.
שלוש שנים יושב אהוד ברק בממשלת נתניהו כשותף בכיר להעלמת התהליך המדיני והשלטת השיח האיראני על חיינו, משייט לו בנחת בתוך קואליציית ליברמן והחרדים, ולפתע פתאום נזכר השבוע שהקיפאון הוא אסון, שהשקט הוא אשליה ושאנחנו חיים על זמן שאול.
שלא בצדק, הכותרת שיצאה מנאומו בכנס השנתי של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שבמהלכו חווה את ההתעוררות המדינית המפתיעה, הייתה ששר הביטחון מציע לשקול נסיגה חד צדדית מהגדה המערבית אם ייכשלו הניסיונות להגיע להסדר כולל עם הפלסטינים. השאלה המעניינת באמת היא מדוע החליט ברק מיוזמתו ובלא שנשאל אפילו להציף את הנושא המדיני הנשכח על סדר היום, שהרי כבר מזמן אף אחד לא רואה בו את שומר הסף מפני הידרדרות מדינית בממשלת נתניהו.
תנוח דעתם של שרי הליכוד גדעון סער ומשה )בוגי ( יעלון, שהזדרזו לתקוף את רעיונותיו "המסוכנים" של שר הביטחון. ברק אינו מתכוון ואינו יכול לכפות תהליך מדיני כלשהו על נתניהו, בטח לא כעת עם חמשת המנדטים שלו שהם בקושי חמישה אחוזים מהמגה קואליציה. אפילו נתניהו או מי מאנשיו לא טרחו להתעכב או להגיב על האמירה של ברק, שכמו שנזרקה לחלל האוויר כך גם תיעלם בתוכו ולא נודע כי באה אל קרבו.
לכן השאלות שצריכות להישאל הן לא מדוע ברק, שהתנגד
צריך לקרוא כמה פעמים את המשפט הבא, שיצא מפיו של ברק, כדי להאמין, וגם אז שום דבר בו לא נשמע הגיוני: "אנחנו עם 94 חברי כנסת. זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה לפי דעתי בעשר השנים הבאות, הוביל תהליך מדיני. ההמתנה ואי עשייה זה אשליה של שקט. אנחנו על זמן שאול. אנחנו נגיע לפינה, נגיע לקיר, ונשלם את המחיר. אנשים שעכשיו שרויים בתרדמת ישאלו אז 'איך לא ראינו?"
מי זה בדיוק ה"לא ראינו" הזה? האם שר הביטחון אינו חלק מהממשלה הזו? איך באמת אנחנו לא ראינו שאהוד ברק, עד לפני שנה וחצי יו"ר מפלגת העבודה, אינו משתמש בכוח הפוליטי שקיבל ב-2009 כדי לפחות לנסות לכפות על נתניהו תהליך מדיני? הוא הרי הצדיק בכך את כניסתו לממשלה.
איך אנחנו לא ראינו שכל תרומתו של שר הביטחון להתנעת תהליך מדיני כלשהו מסתכמת בדברי פרשנות נוקבים מעת לעת על הסכנות שבקיפאון, בכותרת לא מחייבת, מעליבה באגביותה?
ההסבר היחיד הנראה לעין הוא שברק נזכר כך פתאום בסנטימנט המדיני מטעמי הישרדות פוליטיים. שר הביטחון מבין היטב את חלוקת הכוחות החדשה בממשלה, זו שקדימה היא חלק ממנה, והוא עצמו כבר אינו (גם אם על הנייר) הגורם המתון בממשלה. לכן עליו לבדל את עצמו. כמו כל אחד מ-94 חברי הקואליציה, כולל ראש הממשלה עצמו, ברק אינו יכול לדעת מה יהיה אורך חייה של הממשלה ומתי יתקיימו הבחירות. מבחינתו הוא יעשה הכל כדי להמשיך להחזיק בתפקיד שר הביטחון, ולשם כך הוא זקוק לכוח פוליטי, אפילו של שלושה מנדטים. זה פשוט יקל על נתניהו להמשיך את הסידור אחרי הבחירות.
"אי עשייה אינה אפשרית", אמר ברק כשהעלה את הרעיון החד צדדי. באמת? כשיבדקו בעתיד לעומקן את שנות הריק המדיני של ממשלת נתניהו השנייה, ומבלי לגרוע מחלקם של הפלסטינים בקיפאון המדיני, יצטרך גם אהוד ברק לתת תשובות. פוליטיקאים בונים על הזיכרון הקצר של הציבור ובוחריהם, והם צודקים. ובכל זאת ראוי להיזכר.
אחרי הבחירות, עם 13 המנדטים שהביא למפלגת העבודה, ברק הבטיח לשרת את המדינה מהאופוזיציה, אבל תוך שנייה זינק אל ממשלת נתניהו, כי "זה מה שהציבור רוצה". ברק הבטיח שלא יהיה עלה התאנה המדיני של נתניהו, אבל מבחן התוצאה מראה שהוא אפילו לא ניסה לעשות שימוש בכוח היחסית משמעותי שהיה לו אז, ובמקום לכפות על נתניהו יוזמה מדינית הוא העדיף לפלג את מפלגת העבודה, כי בכיריה איימו עליו שיובילו לפרישה מהממשלה אם לא יתחיל לזוז משהו.
משעשע להיזכר בשבועות שקדמו לפילוג איך השרים בוז'י הרצוג, פואד בן-אליעזר ואבישי ברוורמן ויו?ר ההסתדרות עופר עיני איימו על ברק, שאם לא ידרוש את חידוש התהליך המדיני באופן מיידי הם יובילו לפרישת העבודה מהממשלה במוסדות המפלגה. פרישה כזו הייתה משאירה את נתניהו עם ממשלת ימין צרה. הרצוג שחזר השבוע איך כשר רווחה פנה בקיץ 2010, עם תום תקופת הקפאת הבנייה, לברק ונתניהו והציע להם להכניס את קדימה לממשלה כדי להחליט על הקפאה נוספת.
"אני ידעתי אז מאנשים קרובים שציפי לבני מוכנה להיכנס בשביל התהליך המדיני", נזכר השבוע הרצוג. "ביבי סירב בתוקף ואמר לי שהוא לא מוכן לרמות את בוחריו. כל מה שברק עשה זה לתת פרשנות על המצב. לחצנו עליו אז כולנו - פואד, אבישי ועופר. מפלגת העבודה כבר הגיעה לשלושה מנדטים בסקרים, מפלגה בלי תוחלת, בלי סדר יום, בתוך ממשלת ימין וחרדים, אבל זה לא עניין אותו. עכשיו כשאני שומע אותו, אני באמת לא יודע אם לצחוק או לבכות. מה הוא נזכר להזהיר עכשיו? הרי כשהיה לו כוח פוליטי הוא יכול היה להתניע תהליך מדיני רציני ונועז עם אבו מאזן, אם היו מאריכים את ההקפאה בשלושה חודשים. כנראה שאין סוף לציניות ולצביעות".
מקורבי ברק מצדם אינם מבינים מדוע במקום שבחים לשר הביטחון על שהוא מתריע מפני הסכנה שבשקט, הוא שוב חוטף על הראש, והם לא נשארים חייבים והולמים בחזרה. על הרצוג הם אומרים שלא יספר סיפורים, ואילולא הפילוג הוא היה נשאר עד היום שר בממשלת נתניהו. לדבריהם, בשל הפילוג נשמט השטיח מתחת לרגליו והוא אולץ להתפטר.
לפחות עשר דמויות מובילות, מוכרות ומוערכות בתחומן מהמגזר הערבי, ביניהן ראשי ערים ואנשי אקדמיה, קיבלו פניות בימים האחרונים לקחת חלק בוועדת פלסנר לשוויון בנטל, ודחו אותן על הסף. כמו החרדים גם בכירי המגזר הערבי מחרימים את הוועדה, אינם מעוניינים להעניק לה לגיטימציה ולהיות אלה שנתנו ידם לחוק שישנה סדרי עולם.
חלק מהאישים הערבים שקיבלו פנייה הודו בגילוי לב על חששם להפוך מסומנים כמי שהיו שותפים לגיוס בכפייה של צעירים ערבים לצבא או לשירות הלאומי.
החדשות הטובות הן שבניגוד לעמדה הרשמית, גם הפוליטיקאים החרדים וגם הערבים מצויים בקשר הדוק עם ועדת פלסנר. אלי ישי, אריאל אטיאס, משה גפני, אחמד טיבי ומוחמד ברכה כבר נפגשו עם יוחנן פלסנר, וראשי ארגונים משני המגזרים יוצרים מיוזמתם קשר ומבקשים לשתף פעולה. הדיאלוג המתהווה הוא אינטנסיבי, והבקשה המשותפת לחרדים ולערבים היא לא ליצור מנגנון גיוס בכפייה. זוהי בהחלט אווירת פתיחה חיובית לוועדה החשובה הזו, שהופכת את ההחרמה הפומבית וההתלהמות לנסבלות.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם