40 שנה אחרי: בחזרה ל"ילדת הנפלם"
ביוני 1972 עוררה תמונתה הקשה סערה עולמית. כעת, קים פוק היא שגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם: "הילדה בצילום לא מרפה"
לצלם "אסושיאייטד פרס", הוין קונג "ניק" אוט, נדרשה שנייה לצלם את התמונה האיקונית בשחור-לבן לפני 40 שנה. היא העבירה את הזוועות של וייטנאם באופן שמילים לא יוכלו לתאר לעולם וסייעה לסיים את אחת המלחמות השנויות במחלוקת ביותר בהיסטוריה של אמריקה.
"אנשים יראו אותי אחרת". התמונה המפורסמת של פוק (הילדה העירומה במרכז) ב-1972. צילום: אי-פי
אולם מאחורי התמונה יש גם סיפור פחות מוכר. סיפור על ילדה גוועת שהגורל הפגיש אותה עם צלם צעיר. רגע שתועד בכאוס של המלחמה יהיה גם המושיע שלה וגם הקללה במסעה להבין מה החיים הועידו לה.
"ממש רציתי לברוח מהילדה הקטנה ההיא", אומרת קים פוק, כיום בת 49, " אבל נראה היה שהתמונה לא מרפה ממני".
ב-8 ביוני 1972 שמעה פוק חייל צורח: "אנחנו צריכים לברוח מהמקום הזה. הם יפציצו כאן ואנחנו נמות". כעבור כמה שניות היא ראתה את הזנבות של רימוני העשן הצהובים והסגולים מסביב למקדש שבו משפחתה הסתתרה במשך שלושה ימים, כשכוחות צפון וייטנאם ודרומה נלחמו על שליטה בכפר שלה.
הילדה שמעה טרטור מלמעלה והביטה אל על. האדמה רעדה, ואז אפף את הכפר חום כשל מאות כבשנים, ולהבות כתומות פרצו מכל עבר. האש טיפסה על ידה השמאלית של פוק. בגדי הכותנה שלה פשוט התאדו למגע החומר, והעצים הפכו ללפידים זועמים. היא חשה כאב צורב בעורה ובשריריה.
"אני אהיה מכוערת, ואני כבר לא נראית נורמלית", היא חשבה כשהעבירה את ידה הימנית על השלפוחיות בזרועה. "אנשים יראו אותי אחרת". בגלל ההלם היא רצה בכביש אחרי אחיה הגדול. היא לא ראתה את העיתונאים הזרים שהתקבצו כשרצה לעברם בצרחות. ואז היא איבדה את ההכרה.
עריקה בירח הדבש
אוט, הצלם הווייטנאמי שצילם את התמונה, הסיע אותה לבית חולים קטן. שם נאמר לו שמצבה קשה מכדי שאפשר יהיה לעזור לה. אבל הוא שלף את תעודת העיתונאי האמריקאית שלו, תבע שהרופאים יטפלו בה והלך משם אחרי שהובטח לו שהיא לא תישכח.
"בכיתי כשראיתי אותה רצה", אמר אוט, שאחיו הבכור נהרג בשליחות אי-פי בדלתא של המקונג. "אמרתי לעצמי שאם לא אעזור לה והיא תמות, אני אהרוג את עצמי אחר כך".
קים פוק עם הצלם היון קונג אוט צילום: אי-פי
היה חשש שהתמונה לא תפורסם בגלל העירום, אבל העורכים הבינו שזה מקרה שלמענו צריך להפר את הכללים. עיתונאי אחר, כריסטופר וויין מתחנה בריטית עצמאית, נלחם כדי להעביר את פוק ליחידה רפואית אמריקאית, היחידה שהייתה יכולה להתמודד עם פציעתה.
היא סבלה מכוויות בדרגה שלישית על 30 אחוז מגופה. היא התעוררה בבית החולים בכאב נורא וסיפרה שהייתה בוכה בכל פעם עד שהייתה מתעלפת.
אחרי טיפולים וניתוחים רבים, 13 חודשים אחרי ההפצצה, היא הגיעה למצב שבו היא יכולה לעזוב את בית החולים. בשלב זה התמונה של אוט אמנם כבר זכתה בפרס פוליצר, אבל היא לא הייתה מודעת לכוחה ולתהודה שיצרה. היא רק רצתה להיות ילדה. אבל חייה לא שבו לנורמה.
היא רצתה ללמוד רפואה, אבל המשטר הקומוניסטי,
שהיה מודע לערכה כ"ילדת הנפלם", הכריח אותה לעזוב את לימודיה ולשוב לכפר מגוריה, שם הובלה לפגישות עם עיתונאים זרים. כילדה היא הייתה קורבן מלחמה, ובבגרותה הפכה לקורבן מסוג אחר.
הפעם החייה השתנו שוב כשהותר לה לנסוע לקובה ללמוד. היא נפגשה עם "דוד אוט", כפי שהיא מכנה בחיבה את הצלם, כמה פעמים במהלך השנים. בקובה היא גם פגשה וייטנאמי צעיר, ואף שהייתה בטוחה שאיש לא ירצה להיות בן זוגה בגלל הצלקות, השניים התאהבו והתחתנו.
במהלך נסיעתם לירח דבש הם ערקו למערב במהלך עצירת תדלוק בקנדה. פוק משמשת שגרירה של רצון טוב מטעם האו"ם ומסייעת לקורבנות מלחמות. "אני שמח שעזרתי לקים", אומר אוט, הצלם שחזר לאחרונה לבקר בטראנג באנג. "אני קורא לה 'בתי'".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם