ההר זוכר הכל: הפצע מהבופור עדיין מדמם
מפגש טעון, 30 שנה אחרי המלחמה השנויה במחלוקת, בין האם השכולה שהפכה לסמל, מפקד הסיירת שנפצע והסמח"ט שאיבד את חברו
אשכנזי היה במלחמת לבנון הראשונה סגן מפקד חטיבת גולני. וגם חבר קרוב של גוני. שנים אחר כך יכתוב על גוני, ש"אהבתי אותו אהבת נפש". קפלן היה מפקד סיירת גולני. שבועיים קודם החליף את הרניק בתפקיד. גוני ישב עם אשכנזי בחפ"ק כשקפלן נפצע קשה למרגלות הבופור, ואחר כך איבד את ההכרה. אשכנזי שלח את גוני להחליף אותו בפיקוד על הסיירת.
זאת הייתה שנייה שבה נגזרו גורלות. כמה שעות אחר כך, בכיבוש הבופור, בקרב שהפך לסמל של אותה מלחמה, גוני נהרג. יחד איתו נהרגו עוד חמישה מלוחמי הסיירת.
"אף פעם לא חשבתי מה היה אילו", אמרה השבוע הרניק לשניהם - זה שנפצע וזה ששלח את בנה במקומו. גם היא עצמה הפכה סמל, דמות מרכזית בתנועת המחאה נגד מלחמת לבנון. "אני בטוחה שגוני היה מאושר כשגבי אמר לו ללכת. אני אחראית. המוות של גוני היה כישלון שלי".
בשנה הבאה ימלאו לה 80. לא מזמן, סיפרה, שאל אותה מישהו על הצלחות וכישלונות בחייה. "אמרתי לו,'בטח המוות של גוני היה הכישלון הכי גדול בחיים שלי'. כשנולד תינוק, נותנים לך אותו בידיים פעם ראשונה, מה את מבטיחה לו? שתאהבי אותו ותשמרי עליו ותגני עליו. בכל הדברים האלה, חוץ מעניין האהבה, אני לא עמדתי. לא הגנתי עליו".
אשכנזי: "מפקד אחד שוכב פצוע, אז באופן טבעי שולחים את גוני. זה הפתרון הכי טוב שאפשר. לשלוח חזרה, תוך דקות ספורות, את מי שפיקד על היחידה עד לפני כמה שבועות. לא חשבתי, אני צריך להיות הגון עם עצמי, במונחים של 'אני מסכן עכשיו את גוני'. אנחנו בתוך לחימה. זאת מכונה של פתרונות כל הזמן. זה לא משחק מלחמה. אתה בסערת קרב, יש חיילים, יורים, אתה כמו מכונת החלטות. היה לי פתרון טוב, ככה חשבתי, היה לי פתרון נכון. אחר כך זה מלווה אותך, כשהדברים שוככים. אם אפשר היה לעשות ככה או אחרת. אלה התחבטויות פנימיות. בתנועות הארוכות, ממקום למקום, כשהולכים לישון, כשקמים. אתה חי עם זה".
קפלן: "תמיד אתה חושב מה היה אם. כמה ימים אחרי הקרב חשבתי, כן. אבל לא התעסקתי בזה אחרי זה. לא". הרניק : "יש שיר של אלתרמן:'ואתה אל תאמר, יסודך מעפר, יסודך מן המת שנפל תחתיך'. זה לא אני אמרתי. זה אלתרמן אמר. למרות שגם קפלן לא אשם בשום דבר. הוא לא אשם שהוא נפצע. הוא לא אשם שהוא מונה למפקד סיירת שבועיים קודם. בשום אופן אין פה אשמה".
לקפלן כבר יש נכדה. אשכנזי יחתן בקיץ הקרוב את הבן. מאז השתחררו שניהם מהצבא הם עושים חיל גם באזרחות. "לו גוני היה חי", אמרו להרניק, "הוא יכול היה להיות רמטכ"ל".
"פספוס שלא ראיתי אותו רמטכ"ל", השיבה הרניק, "אבל אני מודדת את ההחמצה בזה שלא היו לו ילדים. אני בטוחה שאם גוני היה מגיע לגיל הזה (עכשיו היה אמור לחגוג 56 - חק"ב), היו לו לפחות ארבעה ילדים. שלושה כבר היו אולי גומרים צבא. אולי נשואים. זה שאין היום עוד ארבעה ילדים שלו, נכדים שתמיד חסרים לי - זה בשבילי השבר הגדול.
"בטח שזה עובר לי בראש", המשיכה אחרי שקפלינסקי ואשכנזי הלכו, "'הבן שלי יכול היה להיות פה, בגילם. הנה הם התקדמו, והוא איננו. הם מחתנים כבר את הילדים, ולגוני אין. אבל זה מסוג
"30 שנה למדתי לשים סביבי בולמי זעזועים, מכל הכיוונים. אני כנראה משתמשת בהם כבר באופן אוטומטי ולא מודע. כי כמה את יכולה לספוג על הבשר החשוף? זה כמו בן אדם עם כווייה, שמוכרח לשים סביבו עוד ועוד תחבושות. לא להיתקל בפינה כואבת. אחרי כמה זמן את כבר לא מודעת לזה שאת חבושה".
הם לא זוכרים מתי, אם בכלל, ישבו לשיחה משותפת, מאז המלחמה. אשכנזי וקפלן והיא, אמא של גוני. כן נפגשו בנפרד. לכן זה מפגש נדיר. "אני לא מאמינה בעולם הבא", אמרה רעיה, "אבל אילו היה, אני יודעת שגוני היה שמח שמפגש כזה מתקיים".
מה הוא היה אומר?
"גוני? 'וואללה? באמת?'".
סיירת גולני התכוננה לכיבוש הבופור שלוש שנים. "הבופור היה של סיירת גולני", מאשר הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי. במידה מסוימת גם הסיירת הייתה של הבופור. מבצר בראש הר, שריד למסעי הצלב, יעד יפה, נחשק, אסטרטגי. לפני המלחמה ירו ממנו המחבלים קטיושות על הגליל.
לוחמי הסיירת רצו את ההר. "תכננו את כיבוש הבופור בוורסיות כאלה ואחרות, אפילו לא כחלק ממלחמה כוללת, אלא כדי שיהיה לנו משהו בארסנל, אם יצטרכו", אומר קפלן. סרן גוני הרניק היה אז מפקד היחידה, הוא קמב"ץ חטיבת גולני, ואשכנזי מפקד גדוד 51 של החטיבה. בין השאר עשו מודל בקלעת נמרוד. מבצע משותף עם חיל האוויר. "היעד היה ברור", אומר קפלן, "ולשם היינו מכוונים".
"אני מדבר על מה שהיה בידיים שלנו", ממשיך קפלן, "במקרה של גבי, כסמח"ט גולני, בידיים שלי, כמפקד סיירת. אני חושב שגם אז מאוד האמנו במשימה הזאת. מאוד האמנו בצורך. נכון שדברים השתבשו לנו, ונכון שלא הכל עבד לפי התוכנית. אבל זה טיבן של מלחמות. לא אני המצאתי את הביטוי 'המלחמה היא ממלכת אי הוודאות'".
אשכנזי: "כולם חשבו שנכון ללכת להילחם על זה שיפסיקו לירות על הגליל. כולל גוני. היו לנו שיחות על זה. דיברנו כולנו על הדברים האלה, ואני חושב שקפלן מבטא את מה שאנחנו חשבנו. לא היינו מודעים לכל המהלכים אחרי זה, בהמשך. אבל במשימה הישירה - ללכת לכבוש את הבופור שממנו יורים, שממנו מפעילים תותחים על אצבע הגליל, מבחינתנו זה היה במידה רבה כמו ב' עופרת יצוקה'. כמה אפשר לספוג את המציאות, שמפנים עיר שלמה באוטובוסים בגלל שיורים עליה? צריך לטפל בזה. יש מצבים שאי אפשר לטפל בהם באמצעים אחרים אלא בהפעלת הכוח הצבאי.
"סיירת גולני הכירה את הבופור לפני ולפנים. לי אין ספק שבקרב מחר, אם הייתי צריך לשלוח יחידה, הייתי רוצה שהיחידה הזאת תכיר את היעד שלה, ותהיה מוכנה, כמו שהסיירת הייתה מוכנה אז".
אחר כך שירתו שניהם, קפלן ואשכנזי, עוד 18 שנים מלאות בלבנון. הבופור היה יריית הפתיחה. "הבופור הוא אחת מאבני הדרך של ההיסטוריה הקולקטיבית שלנו", אומר קפלן. "בחלק מ-30 השנים שעברו מאז, גבי ואני המשכנו לעשות אותו דבר. אני יכול להגיד שאפילו באותם מקומות, על אותן גבעות, רק כל פעם עם פחות אנשים. אנחנו קבוצה של קצינים, שעשינו את רוב שנות שירותנו לאורך הגדר של לבנון, משני צדיה, והרבה שנים בתוך לבנון. שם התפתחנו. אלה אירועים שהיו מזמן, והם מלווים אותנו כל הזמן. הם השפיעו, לפחות אצלי, על תפיסת העולם הפיקודית שלי, אחר כך הניהולית, על הקשר שלי עם אנשים".
אשכנזי: "אנחנו במידה רבה 'דור לבנון'. כשמסתכלים על זה בפרספקטיבה, אתה רואה שגדלת בלבנון. לבנון שינתה אותך. היא לא השתנתה מהותית. קפלן אמר שזאת אותה חבורה על אותן גבעות רק כל פעם פחות אנשים? אני לא יכול לא לחשוב על גוני והאחרים. זה גם השפיע עלי. הלקח שלי מהמלחמה -לא בהקשר של הלחימה הטקטית, אלא הלקח המקצועי מכל הלחימה עד ביירות - בא רק אחר כך. אחרי המלחמה הפריע לי שלא עסקתי במה עשיתי אלא באיך. זאת אומרת: מה המטרה של המלחמה הזאת? ואני, את הלקח הזה לא שכחתי. מאז למדתי לחשוב הפוך, מהסוף להתחלה. גם לימים, כרמטכ"ל".
רעיה: "אז מה המסקנה שלך? בשביל מה הייתה המלחמה הזאת?".
אשכנזי: "המסקנה שלי, ששימוש בכוח הוא אמצעי להשיג מטרה, אבל שימוש בכוח לא יכול להשיג כל דבר. יש גם מגבלות להפעלה של כוח, יש גם תשלומים להפעלה של כוח. אני לא מתייחס רק לרכיב הנפגעים. לכן אני חושב שהדרך לבחון את זה היא 'מה אנחנו רוצים', 'איזו מציאות אנחנו רוצים לייצר בסוף על ידי הפעלת הכוח'. הצד של המטרה, המשימה במונחים הצבאיים, מה זה בא לשרת. בדיאלוג שלי אחר כך עם דרגים מדיניים, ממש על דברים קונקרטיים, הרגשתי יותר מחויב להבהיר לעצמי וגם לממונים עלי, אלה שסמכותם להורות על הפעלת הכוח הצבאי במדינת ישראל, שיהיה ברור מה אפשר ומה אי אפשר להשיג בהפעלת הכוח. ואני חושב שזה בא משם. לבנון נורא חידדה אצלי את הצד הזה".
ביום ראשון, 6 ביוני, נכנס צה"ל ללבנון. גוני הרניק היה אז בחופשת שחרור. הוא עזב את הצבא אחרי שסיים לפקד על הסיירת ותכנן ללמוד חקלאות. אמו, אשכנזי וקפלן בטוחים שבסופו של דבר, אחרי שנה, היה חוזר לצבא. ביום שישי חגג במסיבת שחרור. רקד עד אור הבוקר בבית בירושלים.
בשבת כבר עלה צפונה אל שטחי הכינוס. חברתו נסעה איתו לצפון. צלצלה לרעיה ואמרה לה ש"גוני עם גבי" וש"הוא שמח". זאת הייתה הפעם הראשונה שרעיה שמעה על אשכנזי. על קפלן שמעה, "בגלל החפיפה בסיירת". היא ידעה שלגוני אין שום תפקיד רשמי. "יחסית", היא אומרת, "הייתי רגועה".
קפלן נפצע, כאמור, בשלב הראשון של הקרב, הרבה לפני שהסיירת טיפסה על הבופור. עד היום לא ברור אם הכדור שפגע בו (כדור שנמצא עדיין אצלו בגב ושעליו צוחק שהוא "מרופד טוב בניקוטין"), היה מאש כוחותינו או מאש המחבלים. "מה זה חשוב", הוא מבטל היום. הוא חיכה שעות עד לפינוי, מחוסר הכרה. "אני זוכר רק שדיברתי בקשר עם גבי ועם אחד הקצינים של הסיירת. אמרתי להם מה צריך לעשות ושימשיכו. זהו".
מה הרגשת?
"תסכול. החמצה. אתה מתכונן למשהו כל כך הרבה זמן. פתאום אתה נפצע".
הבנת שגוני יחליף אותך?
"לא היה לי שמץ של מושג".
וכשהודיעו לך שהוא נהרג?
"שוב, תסכול ענק. על גוני, גם על ההרוגים האחרים. ואני שוכב בבית חולים, ואני לא יכול לעשות כלום". אשכנזי: "אני התרגזתי. התרגזתי זאת לא מילה נכונה. דאגתי, גם לקפלן, הוא היה פצוע קשה והיה צריך לייצב את מצבו, וגם למשימה. קפלן אמר לי שהוא פצוע, והוא לא יוכל להמשיך לפקד. היה ברור שצריך להחליף אותו. הוא היה מפקד כוח הבופור, שכלל לא רק את הסיירת, גם את פלוגת ההנדסה החטיבתית, חלק מפלוגת העורב וכוח טנקים. הפתרון היה פשוט. לתת לגוני כלי, נגמ"ש, שייסע קילומטר ומשהו דרומה, שטח שהוא מכיר בעל פה, יחבור לכוח, יתארגן, יסדר את המצב, וימשיך במשימה. את זה עשינו בשיחה בעל פה, אני וגוני. גוני הבין את גודל האחריות. ראיתי אותו מיד מרצין ומסדר את הציוד".
בארנון , למרגלות הבופור, הנגמ"ש של גוני התהפך. גוני נפצע קל והמשיך לבד, בריצה, עד שחבר לכוח. "השלב הבא שגוני ואני משוחחים, זה לפני שהכוח עולה למעלה", אומר אשכנזי. "גוני הגיע, ואמר לי שהוא רוצה לעשות מספר שינויים. הוא ביקש אישור. חשבתי שהשינויים נכונים. אישרתי לו. אמרתי לו בהצלחה. זהו. זאת הייתה הפעם האחרונה שדיברנו".
גוני הרניק נהרג במהלך טיהור התעלה האחרונה על ההר. לאחר מותו קיבל את צל"ש מפקד האוגדה. על מה שהיה בקרב על הבופור כבר נכתב הרבה. השאלה מדוע בוצע הקרב בדרך שבוצע - בהסתערות רגלית, בלילה - נשארה פתוחה. גם הפצע. קרב מר עם מחיר דמים כבד שנחיצותו שנויה במחלוקת.
"לפחות 50 אחוז ממשפחות הבופור", אומרת רעיה - ומתכוונת למשפחות השכולות שבניהן נהרגו בקרב - "יגידו לך שמדובר בפאשלה. מלחמה שהיא טעות וקרב שהוא פאשלה. אני מתעסקת בפאשלה כל הזמן. ממקום אופרטיבי. אבל בהיבט המטאפיזי, אני במקום אחר", היא מסייגת. "אם יש גורל וגוני היה צריך להיהרג, אין מקום שהיה מתאים לו יותר מאשר הבופור. יש אמא אחת, אני לא אגיד את שמה, שהבן שלה גם נהרג שם. והוא כנראה היה בחור מוצלח באופן יוצא מן הכלל. כל מה שהוא עשה תמיד הצליח. היא אומרת, 'כל כך לא התאים לו להיהרג בפאשלה. תמיד, איפה שהוא היה, הכל היה בסדר'. אני אומרת, 'לגוני, אם הוא היה צריך להיהרג, התאים לו מאוד להיהרג במצודת צלבנים עתיקה'".
קפלן: "אני לא חושב שזאת הייתה פאשלה. נכון, שילמנו מחיר כבד. אבל בסופו של דבר, למרות שהתוכניות השתנו והשתבשו והיו לנו נפגעים, סיירת גולני, עם המנהיגות של המפקדים שלה, והדבקות במשימה של החיילים שלה, עשתה את המשימה. פאשלה זה אם זה לא היה קורה, והיו צריכים להביא לשם כוחות אחרים. אני מסתכל על הצד המקצועי, אובייקטיבית, אני כבר לא הייתי שם, ואני חושב שהמושג פאשלה, שהודבק, אין לו בסיס. להגיד שזאת פאשלה? אין בזה אמת".
סיפור הפציעה של קפלן נטמע בהרבה סיפורים אחרים. הוא שכב שבוע בבית החולים, ואז חזר ללחימה. הסיירת, בינתיים, המשיכה להילחם, התקדמה צפונה וספגה עוד הרוגים. קפלן חבר אל הלוחמים כשכבר היו בפאתי ביירות. הוא היה צריך לבנות מחדש את הכוח ואת הלכידות. גם אם היו חיבוטי נפש, לא היה להם זמן.
"זה חלק מהחיים שלנו", אומר אשכנזי על פציעות ומוות ולחימה. "יש בני מזל, וכל מיני כאלה שמציגים את עצמם כבני סמכא. אם הם רוצים לעשות 'באדי קאונט', אני מוכן לעשות איתם. כולל שרי ביטחון לשעבר. הם לא עברו את ההתבוססות הזאת בדם שאנחנו עברנו. אנחנו, שומרי החומות. לא רק במלחמות, אלא גם בין המלחמות. על הגדרות של מדינת ישראל, ועל הגבולות שלה. עסקנו הרבה, עסקנו? חיינו בתוך הדבר הזה. כל הזמן. גם אני, וגם קפלן.
"קפלן היה מח"ט 769, מח "ט גולני", ממשיך אשכנזי. "לא היו לו נפגעים והרוגים? לא היו מחבלים? כשהוא היה מפקד אוגדה 91, תשאלי אותו כמה נפגעים היו לו, ושיירות ומטענים ובופור (הכוונה לתקופה האחרונה של צה"ל בלבנון, כשקפלן היה מפקד אוגדה ואשכנזי אלוף הפיקוד - חק"ב). היה לנו שבוע שחבר'ה של חיזבאללה פשוט הורידו לנו חיילים עם טילי נ"ט. זה היה כבר לקראת הסוף. אני לא אשכח את השבת הזאת, כשנהרג החייל האחרון בבופור, צחי איטח (ההרוג האחרון בלבנון - חק"ב).
"אנחנו יושבים, אני אומר להם, 'חברים, אנחנו הכי מקצוענים במזרח התיכון. לא ייתכן שאנחנו לא מוצאים פתרון'. ונסענו לבופור. כי חיילים פחדו לעלות לעמדות. זה העולם שלנו. אנחנו כל היום בחזית המדממת. אנחנו על התפר המדמם כל הזמן. מי היה שם? היחידות המיוחדות לא היו שם. פשיטה פה פשיטה שם. אבל אנחנו גדלנו שם. מה זה הסיפור של לבנון? זה קשר מדמם שעל התפר שלו יושבים כל הזמן החיילים האלה".
רק ביום שלישי בבוקר, בשבע וחצי, הודיעו לרעיה הרניק, שגוני נהרג. היא כבר הייתה אז אלמנה. בעלה, מאיר הרניק, מוזיקאי ועורך רדיו, נהרג ב-1972 בתאונה.
ערב קודם ראתה בטלוויזיה את הביקור של בגין ושרון על הבופור בטלוויזיה. אשכנזי זוכר שהודיעו להם ש"מישהו חשוב מגיע". הוא ביקש מקצין הסיירת הצעיר, תמיר מסד (שנהרג אחר כך בפיגוע באריאל - חק"ב), להסביר מה קרה שם. בגין, מנותק, שאל את הקצין הנבוך "אם היו למחבלים שם מכונות ירייה". בטלוויזיה דווח שבקרב על הבופור לא היו נפגעים. זאת הייתה תמצית האיוולת. "טמטום ורמאות", אומרת הרניק גם 30 שנה אחרי.
שבועיים אחרי המלחמה יצא אשכנזי לראשונה לחופשה. הוא עשה את דרכו לבית של רעיה בירושלים. אז כבר פורסם שאמרה על ראש הממשלה המנוח בגין, אביר הסמרטוטים של המלחמה ההיא, ש"הייתי הורגת אותו". אלה דברים שאמרה לעיתונאית בסוף ראיון שלא לציטוט, היא אומרת עכשיו. ממילא מעולם לא התכוונה להרוג איש. כן הפכה סמל המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה. כתבה שירים והוציאה ספרים.
"המפגש עם רעיה היה טעון מבחינתי", אומר אשכנזי. "אני יודע שאני הולך לפגוש אם שכולה, והיא מאוד כועסת. מצד שני, באתי עם האמת שלי. סיפרתי לה כל מה שידעתי".
הרניק: "ואני לא התנפלתי עליך".
אשכנזי: "ממש לא. היא רצתה לדעת. איך הוא הגיע בשבת, על מה דיברנו, מה גוני אמר. היא לא אישה שמביעה רגשות, היא יקית. אבל אי אפשר היה לטעות בה. איך כתוב בתנ"ך?'ולא ידעה את נפשה'. והיא עשתה אבחנה ברורה בינינו, נניח, לבין הדרג הבכיר".
קפלן: "אני גם שמעתי את רעיה מדברת. גם אני שמעתי בקולה את הכאב הלאומי, ולא רק את הכאב האישי. זה היה די מפחיד, אבל אני לא חושב שמשהו מזה בא לידי ביטוי בפגישה שלי איתה, אצלה בבית. לא הרגשתי שהמחאה שלה הייתה נגדנו".
הרניק: "אף פעם לא הייתה לי מחאה נגד הצבא".
מה הרגשת כשראית את קפלן?
"אני יודעת שהוא בא אלי כבר במהלך השלושים, אבל אני לא זוכרת על מה דיברנו. אני כן זוכרת שאני הצעתי, כשאמרו לי שהוא פצוע ושוכב בבית חולים, ללכת לבקר אותו. לא הכרתי אותו, אבל הייתה לי באותה תקופה הרגשה, ממש מוטעית, שאני צריכה לעשות כל מיני דברים שגוני היה עושה. מאותו דחף בא העניין הזה, ש'מישהו צריך לבקר את קפלן'. שיידע שאני לא מאשימה אותו בשום דבר. הייתה מלחמה. הוא נפצע. אבל אמרו לי שזה רעיון לא טוב".
לדנה , אחותו של גוני, שהייתה פקידה בסיירת - של גוני ואחר כך של קפלן - הודיע ארז גרשטיין, אז קצין צעיר ולימים תא"ל, מפקד יק"ל, שנהרג בלבנון. ארז היה פצוע קל בעצמו בבית החולים. דנה באה לבקר את הפצועים. גם את קפלן. בין השאר, חיפשה את גוני. "תפסיקי לחפש", אמר לה גרשטיין. "גוני נהרג".
18 שנה אחרי הקרב ההוא, נסוג צה"ל מלבנון ופוצץ את הבופור. אשכנזי היה אז אלוף פיקוד הצפון. קפלן מפקד אוגדה 91 שהיה אחראי, בין השאר, על פינוי הבופור. בפסח, החג האחרון שחגגו על ההר, היה עם הלוחמים במוצב. זאת סצנה ששוחזרה אחר כך בסרט של יוסי סידר ורון לשם "בופור": "החיילים ישבו על הספסלים, כשמתחת לזה היו המוקשים שאיתם היינו צריכים לפוצץ את המבצר", הוא מספר. "באמצע קריאת ההגדה קם חייל, הייתה שם פלוגה של הנח"ל, והתחיל להקריא מתוך הספר של 'משפחת הבופור' (מאת רוביק רוזנטל - חק"ב). 'קפלן נפגעת?', ככה זה כתוב בספר. הוא מרים אלי עיניים ואומר, 'פה כתוב והגדת לבנך, אז הגדת לבנך גם את זה, תספר לנו מה היה ב-1982''.
"אם את רוצה שאני אסמן נקודה שבשבילי היא הכי משמעותית ב-30 השנה האלה, מאז הכניסה ללבנון, זה הלילה של היציאה מהבופור", הוא אומר. אורן אבמן, שהיה מפקד המוצב, הביא לו תמונה של המבצר, שתלויה אצלו בבית גם היום. "זה היה הרגע בו חשבתי על כל האנשים שאיבדנו שם. כשאבמן אמר לי, 'אני יוצא ואני סוגר את השער', יותר מאשר בפיצוץ, רצו לי פלאשים ומחשבות מ-18 שנה אחורה. בעיקר מחשבות על אלה שהשארנו על ההר. בקרב ההוא ואחר כך".
אשכנזי: "אני לא יכול להגיד שחשבתי דווקא על הבופור. הייתי טרוד בהוצאת כלל הכוחות והיו דברים מורכבים. אבל כן ראיתי בפיצוץ הבופור, בעזיבתו, סוג של סגירת מעגל".
דווקא הרניק כתבה אז נגד הנסיגה. היא חשבה שבדרך שבה יצאנו מלבנון, בגדנו בסמלים שעליהם הקריבו הבנים, גם גוני, את חייהם. "אני שמעתי שעוזבים את הבופור וצלצלתי למלון במטולה", היא אומרת. "ביקשתי מהם שישמרו לי מקום ברגע שישמעו שהנסיגה מתחילה".
בסופו של דבר, הנסיגה נעשתה בהפתעה, כשהייתה בחו"ל. "סוף שבוע בדוברובניק", היא אומרת בסארקזם. "ראיתי את צה"ל עוזב את לבנון דרך הסי-אן-אן. זה היה נורא. לא הייתי שם כשהם נכנסו, ולא הייתי כשהם יצאו. כשקורה משהו לילד שלך, אז את רוצה להיות שם. גם אם את לא יכולה לעשות שום דבר, את רוצה להיות. בשום נסיגה אין כבוד. זה לא מעמד מכובד. אבל אפשר לסגת בצורה מאורגנת, מסודרת, ואפשר לברוח עם הזנב בין הרגליים, שזה מה שקרה".
קפלן חזר שוב ללבנון במלחמת לבנון השנייה. "זה לא פייר להגיד", הוא אומר, "אבל זה כמעט הבית השני שלי, לבנון". אז , כשנקרא לסייע לאלוף פיקוד הצפון אודי אדם ביצירת המהלך הקרקעי הגדול, כבר לא חשב על הבופור. "החברה הישראלית השתנתה", הוא אומר ומתכוון לתקופה שעברה בין הנסיגה מלבנון לבין המלחמה. "אני חושב שזה השפיע עלינו במלחמה האחרונה לא בצורה טובה. חלק מהדברים לא עשינו כי חששנו מנפגעים, מהרוגים. זה השפיע לדעתי על כל שדירת הפיקוד".
בעקבות אותה מלחמה מונה אשכנזי לרמטכ"ל. הוא מעדיף לא להתייחס למלחמה עצמה. הרניק אומרת ש"הרגשתי איך אותו טמטום עומד להתרחש עוד פעם".
"רעיה היא הביטוי הכי מוחשי לאובדן", אומר אשכנזי. לפני ארבע שנים עזבה את הדירה שבה התגוררה יותר מ-40 שנה . בדירה הזאת גדל גוני. את המתגים החשמליים שהתקין, הפוך, מעולם לא תיקנה. היום היא מתגוררת בדיור מוגן. היא כבר לא בוטה כמו פעם. הנימה הלוחמנית פינתה מקומה בעיקר לכאב. "אני כבר אישה זקנה ועייפה", היא אומרת.
"הסיבות האובייקטיביות לכעס שלי קיימות עד היום. זה לא ששיניתי את עמדתי אחרי שנתיים ואמרתי, 'רעיה, תחשבי בהיגיון ותראי שזה לא ככה. את טועה'. אבל יש אנשים שנמלטים לבכי, בוחרים לשכב, סימבולית, במיטה, להוריד את התריסים ולישון. אני יכולה להגיד היום שלפני 30 שנה אני נמלטתי לכיוון של הכעס ושל העשייה. אני פחות כועסת לא כי עברו 30 שנה, אלא כי אני כמעט בת 80. הלהבות קצת שככו.
"הגיל חושף אותך יותר ויותר לדברים שניסית להסתיר כל החיים. כמו למשל, הכאב. באופן מטאפורי לגמרי, נאמר שבן אדם בונה סביבו חומה מבטון, והיא מצליחה במידה כזאת או אחרת לתת לו לעבור דרך החיים. אני חושבת שהחומה הזאת מתחילה להיסדק עם הגיל. אני מרגישה את זה מאוד".
כבר בשבעה על גוני הבטיחה לעצמה "להנציח אותו ככל שתוכל". "יש משפט שאמרו בגטו ורשה, שהם רוצים 'לפחות לכתוב שורה בספר ההיסטוריה של העם היהודי'. אני ידעתי מיד שזה לא בפרופורציות. מרד גטו ורשה זה לא הבן שלי על הבופור. אבל אמרתי לעצמי, 'אני רוצה שהוא יהיה מוזכר ברווח בין השורות'. אם אי אפשר שורה, וזה באמת נראה לי מוגזם לצפות ששורה, אז לפחות ברווח, שמשהו יישאר. זה מה שאני עושה. 30 שנה".
"לא עשיתי את זה מטרת חיי, אבל משהו חשוב מאוד בחיים שלי. אמרתי שיש אופציה להתקפל, מה שבעצם הילדים שלי היו רוצים. הם אומרים, 'זה אסון פרטי שלנו וזה לא עסק להמונים'. אני אמרתי 'לא', אני חושבת שזה כן עסק להמונים, ואני רוצה שאם לא גוני, אז שהזיכרון שלו יישאר. ואנשים כועסים. אני יודעת שאנשים כועסים. אני בטוחה שיש איזו דמות פיקטיבית, שאני יצרתי בדמיוני, של גברת כהן שגרה ברמתיים נגיד, והבן שלה היה הכי מוצלח והכי יפה והכי טוב ואמיץ בעולם, ואף אחד לא זוכר אותו, אפילו שהוא נהרג. וכל פעם שמופיעה בטלוויזיה או בעיתון התמונה של גוני היא מתקפלת. למה שוב פעם הוא ולמה לא הבן שלה. אבל אני לא יכולה לדאוג לה, עם כל הרצון הטוב.
"באופן מדעי הדנ"א שלי הכי קרוב לדנ"א של גוני. וכל זמן שאני חיה, אז משהו ממנו נשאר. לא רק בזיכרון. גם עובדתית".
את יכולה לדמיין איך הוא היה נראה עכשיו?
"מבחינה מסוימת, אני תמיד חשבתי שגבי וגוני מאוד דומים. לא קו לקו. אבל שניהם טיפוסים כהים. לשניהם - וכשגבי היה צעיר עוד יותר - היו תנועות דומות. קל לי מאוד לדמיין את גוני - פחות או יותר כמו גבי. איזושהי צורה כללית של תנועות ידיים וגוף של גבי שמאוד מזכירה לי את גוני. מצד שני, אנחנו גם עושים אידאליזציה של דברים. מי אמר לי שגוני לא היה מקריח ומגדל כרס? אני לא יודעת".
גם אחרי 30 שנה היא קוראת למלחמת לבנון "המלחמה שהושכחה". כל זעמה עצור בתוך הביטוי הזה. זה מה שנשאר. "אוהבים ניצחונות ולא פאשלות, אז אף אחד לא רוצה לזכור את זה", היא אומרת.
"אפשר להגיד על הנחיצות של מלחמת לבנון ככה או אחרת, אבל היא הסתיימה בנסיגה, ובעצם בלי שום הישג שאפשר לשים אותו על השולחן. מה עוד שלמלחמה הזאת גם היה תאריך גרוע. 6 ביוני, בזיכרון הקולקטיבי שלנו, שייך למלחמת ששת הימים. אנחנו מעדיפים לזכור מלחמה מוצלחת, קצרה, ניצחנו, חד משמעית, כולם היו גיבורים, גבעת התחמושת, מאשר לזכור את ההתבוססות הזאת בלבנון".
קפלן: "אני חושב קצת הפוך מרעיה. אני לא חושב, בטח לא ברמה הצבאית - ואני מרשה לעצמי לחזור כמה שנים אחורה, לכובע הצבאי שלי - ששכחו את המלחמה ההיא. להפך. בצבא בכלל, ובחטיבת גולני בפרט, אין שום ניסיון הדחקה. כלובש מדים לאורך הרבה שנים, אני חושב שניסינו לשנות ולתקן הרבה דברים שהיו במלחמה ההיא. דרך תחקירים, הטמעה של תהליכים, הטמעה של מהלכים. לא הכל מושלם, וראינו את זה במלחמה הבאה, שהיינו צריכים לעשות יותר טוב. אבל בטח לא בצבא - ואני לא חושב שבזיכרון הקולקטיבי של המדינה הזאת - מישהו טאטא את מלחמת לבנון הראשונה הצדה".
אשכנזי: "באופן כללי, בטח בממסד הצבאי, מלחמת לבנון הראשונה לא נשכחה. אני מסכים עם רעיה שמלחמות כמו ששת הימים, אנשים באמת יותר מתחברים אליהן. פה המלחמה הייתה בעייתית. היא לא נפסקה אלא נמשכה, וזה נושא טעון. אבל אני לא חושב שזאת החלטה של הקולקטיב, של החברה, 'בואו נשים רגע את המלחמה הזאת בצד'. את יכולה להגיד את זה, למשל, על מלחמת ההתשה. ההתשה לא זכתה להכרה ראויה. גם המהלכים שעשינו היום, כמו לתת לה אות ולהכיר בה כמלחמה, לא מחזירים אותה בעיני מי שהיו שם למעמד הראוי לה".
"אני לא מומחה לחקר החברה, אבל בהרגשה האישית שלי, אני לא יודע אם אפשר להגיד על מלחמת לבנון הראשונה 'נשתכחה'. בטח שהאורך והמשך שלה לא תרמו. אבל אני חושב שחלק גדול מהאנשים יודעים. אנשים זוכרים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם