איפה הילד: ההיעלמות המסתורית של איתן פץ
פניו של הילד בן ה-6 שנעלם לפני 33 בניו יורק עיטרו את קרטוני החלב באמריקה והפכו אותו לסמל. רק השבוע נעצר האחראי לחטיפה ולרצח
במשך 33 שנה ניתן היה לסכם את פרשת היעלמותו של איתן פרץ במשפט: "ילד בן שש עם עיניים קורנות וחיוך שובה לב שיצא מבית הוריו בבוקר יום שישי 25 במאי 1979 ומאז נעלמו עקבותיו". ככה קצר ככה כואב. ילד בהיר שיער וכחול עיניים שפשוט נעלם באמצע רחוב סואן. לא השאיר אחריו כתם דם, לא טביעת אצבע, לא קווצת שיער. במשך השנים חשודים באו ויצאו בחדרי החקירות של משטרת ניו יורק, נעצרו ושוחררו. קצות חוט נקשרו ונפרמו, אינספור שמועות וספקולציות הופרחו והופרכו.
אבל במשך 33 שנה החקירה הייתה תקועה בנקודת ההתחלה. המקרה של איתן פץ היה יכול להיכנס להיסטוריה כעוד פרט סטטיסטי. נתונים רשמיים של משרד המשפטים האמריקאי מצביעים על כך שב-30 השנים האחרונות זינק מספר הילדים הנעדרים בארצות הברית ב-500 אחוז. לפי אומדנים רשמיים, מדי שנה נחטפים בין 3,200 ל-4,600 ילדים - רובם על ידי קרובי משפחה, רק כ-300 על ידי זרים גמורים. מחצית מהם לעולם לא ישובו לראות את הוריהם.
אבל הסיפור של איתן פץ לא נקבר בארכיונים. תמונתו של הילד בן השש המשיכה ללוות כצל קודר את התודעה האמריקאית. פרצופו המחייך היה הראשון שעיטר את קרטוני החלב שנמכרו במשך שנים בארצות הברית כחלק מקמפיין להגברת המודעות לאיתור הילדים הנעלמים. התאריך שבו נעלם נקבע כיום הלאומי של הילדים נעדרים. הוא הפך לסמל, לילד של כולם. "ילדים נחטפו לפני איתן פץ ואחריו, אבל שום מקרה לא השפיע על ניו יורק כמו המקרה הזה", אומר ל"סופשבוע" אד קוץ', שהיה ראש עיריית ניו יורק כשאיתן פץ נעלם.
מה הבדיל את המקרה הזה מאלפי חטיפות אחרות?
"היה פה מקרה של ילד שיוצא מהבית, הולך בלוק אחד ונעלם מעל פני האדמה. צריך לזכור גם שמדובר בחטיפה שאירעה בשנת 1979, כשהאלימות בעיר הייתה בשיאה. באותה תקופה מספר מקרי הרצח בעיר עמד על 2,200 בשנה, לעומת 400 בשנה כיום. בנוסף העיר עמדה אז בפני פשיטת רגל כלכלית, כך שגם כך רמת הביטחון האישי וגם רמת הביטחון הכלכלי של התושבים הייתה נמוכה מאוד. תושבי ניו יורק היו אז במצב של דיכאון כללי, ואז, כשקרה המקרה של איתן פץ, זה כבר היה יותר מדי, זה פשוט הפך את הכל להרבה יותר גרוע".
"אני לא אגיד לך שארצות הברית לא סובלת מאפליה גדולה על רקע גזעי, ב-1979 וגם היום. אבל אני חושב שזו תהיה טעות לייחס את החשיבות הגדולה שהמקרה קיבל לצבע עורו הלבן של איתן. אני חושב שהעובדה שזה קרה לאור יום, בחלק עמוס מאוד של העיר, בזמן שאלפי אנשים מסתובבים ברחובות, פשוט הייתה בלתי נתפסת וגרמה למיליוני הורים להבין שהילדים שלהם לא בטוחים בשום מקום".
33 שנה אחרי, העובדה שנעצר חשוד שהודה ברצח היא בבחינת סגירת מעגל עבורך?
"אין ספק שיש תחושת הקלה מסוימת, אבל צריך לזכור שמבחינה משפטית שום דבר עדיין לא סגור, וכבר היו לנו בעבר מקרים של חשודים שהודו בעבירות שלא ביצעו. בכל מקרה, מדובר בפרשה שההשפעה שלה תורגש עוד הרבה זמן. אנחנו רואים מצב שגם היום, כשניו יורק היא אחת הערים הבטוחות
שישי שעבר, 33 שנים ושבוע לאחר היום שבו נעלם איתן פץ. שעת בוקר בסוהו. בפינת הרחובות פרינס ווסט ברודוויי, במקום שבו עמדה חנות המכולת שבה עבד פדרו הרננדז, החשוד ברצח שנעצר לפני שבועיים, מונחים כעת דובי לבן וזר פרחים. בכניסה לבניין שבו עדיין מתגוררים בני הזוג פץ, סטנלי וג'ולי, ניצב שלט ועליו בקשה של סטן מכלי התקשורת לכבד את פרטיות בני המשפחה ולעזוב אותם לנפשם. "הצלחתם להפוך מצב קשה גם כך לקשה עוד יותר, הגיע הזמן שתעזבו אותי, את בני משפחתי ואת שכני", נכתב על דף הנייר הלבן.
"רוב הזמן לא ידענו מה עלה בגורלו, כך שתמיד, בחלק האחורי של המוח שלנו עמדה המחשבה שאנחנו צריכים להישאר באותה דירה למקרה שיום אחד הוא יחזור", הסביר סטן את ההחלטה להישאר בדירה שממנה יצא איתן לדרך שהובילה אל מותו. בראיון שנתן בעבר הבהיר סטן פץ כי מדובר בעניין עקרוני; בני המשפחה סירבו ליפול קורבן פעם נוספת לאיש שחטף ורצח את בנם. "היו לנו מהדירה הזאת גם זיכרונות אחרים, טובים יותר, מלפני היעלמותו של איתן. היסטוריה שלמה של זמנים שמחים. גידלנו פה את ילדינו".
בשלוש וחצי בצהריים, כשאיתן לא שב מבית הספר, חיפשה אותו אמו בדירת אחד מחבריו בשכונה. כשלא מצאה אותו שם, הזעיקה את המשטרה. בשעות הקרובות התפרשו ברחובות השכונה כמאה שוטרים שחיפשו את הילד. "אני בטוח שבשלב מסוים הוא בטח הבין שמשהו משתבש", תיאר סטן את הסיוטים שלא מרפים. "אני עדיין לא מצליח להשתחרר מהפחד שהוא בוודאי חש כשהבין שאותו מבוגר בגד בו".
סטן, צלם במקצועו, נשאר בבית בשעות הראשונות של החיפושים. במקום לצאת לרחוב הוא נכנס לחדר העבודה שלו והדפיס מאות תמונות של איתן. בימים הבאים נתלו התמונות בכל רחבי העיר. מדי יום הופיעה תמונה חדשה, שהונצחה בעיתונים ובמהדורות החדשות בטלוויזיה. יחד, עוד לפני שהודפסו על קרטוני החלב, הן הפכו לאלבום התמונות הרשמי של אמריקה.
רחוב פרינס והשכונה שסביבו מציעים שילוב מעורר התפעלות של מסעדות, גלריות, בוטיקים יוקרתיים, חנויות עיצוב ודוכני רחוב של אמנים צעירים. אמהות דוחפות עגלות, זוגות ממלאים את בתי הקפה. סטודנטים מאוניברסיטת NYU הסמוכה יושבים בגן ציבורי ומעבירים את הזמן.
במבט לאחור, קל לראות כיצד השתלבו סטן וג'ולי פץ באווירת החופש שאפיינה את השכונה. במהלך שנות השבעים הסוהו הפכה מאזור של בתי מלאכה וחללים מסחריים מתפוררים למתחם של גלריות ולופטים של אמנים. זוגות צעירים ורווקים מעודכנים החלו לנהור לחללים הנטושים. בתמונות של בני הזוג פץ מאותה תקופה הם נראים כמו זוג היפים אופייני. התדרוכים שנערכו בדירת המשפחה למתנדבים שחיפשו את איתן נראים כמו מפגשים של תנועת מחאה מחתרתית. גברים בשיער ארוך, נשים בחולצות רחבות, כולם יושבים ישיבה מזרחית על הרצפה.
אף זוג הורים בניו יורק לא יאפשר היום לבנם הקטן ללכת לבד לבית הספר. אלא שאז, טרם ההיסטריה הציבורית שהתפתחה בעקבות ההיעלמות של איתן, סוהו הייתה שכונה קטנה ואינטימית, שבה כולם הכירו את כולם. "בשלב מסוים כל ההורים שולחים את הילדים שלהם לבד לבית ספר", הסביר סטן פץ לפני כמה שנים בראיון נדיר לאן-בי-סי. "האם עשינו את זה בשלב מוקדם מדי? ברור שכן. אבל זאת הייתה סביבה שהכרנו היטב, שכונה מאוד מוכרת. מתי אתה נותן לילדים שלך ללכת לבד, רק כשהם בני 21?".
"בחצי השנה הראשונה שלאחר היעלמותו של איתן הייתי עמוק בתוך הגראס", סיפר סטן בראיון שהעניק בעבר ל"ואניטי פייר". "לא יכולתי לתפקד וזה היה חייב להיפסק. בסופו של דבר פנינו לטיפול משפחתי, אבל זה לא עזר יותר מדי. לפסיכולוג לא הייתה ספרות מקצועית שהוא יכול היה להיעזר בה במקרה שלנו. הדבר הכי קרוב שהוא מצא זה ניצולי שואה. אז הוא התייחס אלינו כמו לניצולים. באותו שלב הייתי מיואש כל כך, שכמעט נכנסתי לקרב אגרוף עם אנשים ברחוב. כעסתי כל כך ולא הייתה לי שום אפשרות אחרת להתמודד עם המצב. לאחר מכן, כשאיתן היה בן 13 או 14, בחרתי לחשוב שהוא עדיין חי. קיבלתי החלטה שהוא חי כי ידעתי שאם הוא באמת חי אז זה יהיה השלב שבו הוא יהיה גדול מספיק, חזק מספיק וסקרן מספיק לנסות ליצור קשר עם המשפחה שלו".
בשנים הראשונות שלאחר החטיפה היו כאלה שביקשו לבחון מחדש מעורבות אפשרית של בני משפחת פץ. החוקרים שהתחלפו מדי פעם, התעקשו בכל פעם מחדש לחזור לנקודה שבה הכל התחיל - הדירה - מקווים למצוא קצה חוט בחקירה שלא העלתה דבר. לא רק שבני המשפחה נחקרו על ידי משטרת ניו יורק מיד לאחר החטיפה, הם זומנו לחקירה נוספת של האף-ביאיי בתחילת שנות השמונים.
בצעד של ייאוש, ג'ולי הסכימה לעבור היפנוזה, כדי לשחזר את רגעי חייו האחרונים של פץ. המסתורין הגדול שאפף את התיק, החטיפה באמצע היום ללא עדים וצירוף המקרים הטראגי שבעובדה שאיתן נחטף בפעם הראשונה שבה שלחו אותו ההורים לבד - היו סימני אזהרה לאלה שרצו להאמין שסטן וג'ולי יודעים מעט יותר ממה שהם מוכנים לחשוף.
ב-1985 עבר התיק לטיפולו של סטיוארט גרובוואה, סגן התובע הפדרלי החדש של ניו יורק. גרובוואה הפך את לכידת הרוצח למשימת חייו. הוא פתח את התיק מחדש, קרא בתשומת לב את העדויות, עבר על מאות חשודים אפשריים וניסה להרכיב את הפאזל. כמו החוקרים שלפניו, הוא התחיל עם סטן וג'ולי פץ.
"הנחת העבודה הראשונה של גרובוואה הייתה ש' זה חייב להיות עניין משפחתי'", נזכר סטן. "כל חוקר שקיבל לידיו את המקרה התחיל מאותה נקודה: 'מדובר בעניין פנימי, הפצים הם אנשים מוזרים'. צילמתי תמונה של איתן בלי חולצה כהכנה לתמונה מקצועית שהייתי צריך לצלם יום למחרת, ואנשים אמרו לי שזה פורנו ילדים". גרובוואה , שניצח על חקירת ההורים, לא מכחיש וגם לא מתנצל. "כדי לעשות עבודה טובה הייתי חייב לבחון את הפאצים. לשאול שאלות על המצב הכלכלי שלהם, על הרגלי המין שלהם. שאלות שבאופן טבעי הם גילו כלפיהן עוינות".
לא רק ייאוש גדול וחוסר אונים עמדו מאחורי הנחת החקירה הבלתי נתפסת. גם העובדה שסטן עבר שלוש בדיקות במכונת אמת, ונכשל בשתיים מהן. בבדיקה השנייה אפילו נמצא משקר כשנשאל אם יצר קשר עם איתן מאז היום שבו נעלם. האחות שירה, הגדולה מאיתן בשנתיים, נחשבה לדמות מפתח בחקירה כשאחת התאוריות של החוקרים הייתה שהיא תכננה יחד עם איתן לברוח מהבית. לאחר חקירה אחת יותר מדי, היא הודיעה לשוטרים שתפסיק לשתף עמם פעולה.
"שירה היא אדם מורכב שקשה לקרוא", הסביר אחד החוקרים, רוברט שואו. "כל כך הרבה אנשים אמרו לה שבגלל שהיא אחות של איתן היא צריכה לדעת משהו, יכול להיות שהיא התחילה להאמין בזה. או שהיא באמת ידעה משהו. אחת התאוריות הייתה שהיא ואיתן תכננו לברוח יחד, ואחרי שהוא ברח לבד היא חיכתה לו בבית, והזמן חלף ועוד זמן, והוא לא חזר, עד שכבר היה מאוחר מדי מבחינתה להודות".
ב-33 השנים שעברו מאז היעלמותו של איתן היה חוזה אנטוניו ראמוס החשוד העיקרי בחטיפתו וברציחתו. ראמוס, שהיה אז בן 35, היה גבר מובטל שנהג לשוטט ברחובות העיר, לאסוף סחורה פגומה ולמכור אותה.
ראמוס הפך לחשוד העיקרי ברצח של איתן ב-1982. הוא נעצר אז על ידי השוטרים ברובע הברונקס בעקבות תלונה של שני נערים מקומיים, שטענו כי ניסה לפתות אותם להיכנס עמו לצינור הניקוז הנטוש שליד בניין מגוריו. החוקרים שבדקו את המקום נדהמו לגלות בתוך הצינור בובות משחק, חוברות פורנו וגם תמונות רבות של ילדים בעלי דמיון מטריד לאיתן - חלקי שיער, בהירי עיניים בני שש עד שמונה. בין ערימות הזבל מצאו השוטרים גם מכתב מהביטוח הלאומי שבו מצוינת כתובת מגוריו של ראמוס בזמן החטיפה, קילומטר בלבד מבית משפחת פץ.
ראמוס טען בחקירתו שוב ושוב כי מעולם לא פגש את הילד שנעלם. אבל אז הוא הדהים את חוקריו כשהתוודה כי באחת מתמונות הילדים מופיע בנה של ננסי קרמוד, בת זוגו בעבר והמטפלת ששכרו ג'ולי וסטן פץ לקחת את איתן לבית הספר בימים שבהם לא הייתה הסעה. "ננסי היא חברה טובה שלי", סיפר . בהמשך התברר כי ראמוס הטריד במשך שנים את בנה של ננסי, בן גילו של איתן (לפני כמה שנים הבן שם קץ לחייו).
"הוא הכיר את הבחורה שלקחה והחזירה את איתן מבית הספר", אמר סטן לאחר מעצרו של ראמוס. "זו הייתה הפעם הראשונה שנוצר קשר ישיר בין חשוד אפשרי למשפחה שלנו". לו ולאשתו לא היה ספק: ראמוס הוא הרוצח של בנם. "אנחנו מאמינים שראמוס נהג לעקוב אחרי ננסי ודרכה גם אחרי הבן שלה ואחרי איתן", הסביר. במשך 30 שנה הוא רדף את ראמוס בתקווה שיישבר. פעמיים בשנה, ביום ההולדת של איתן וביום שבו נעלם, היה שולח לו את הפוסטר שהפיצה המשטרה, ומאחוריו הכיתוב: "מה עשית לילד הקטן שלי?".
"אני מאמין שהאיש הזה עקב אחרי הבן שלי, פיתה אותו לבוא לדירה שלו, השתמש בו וזרק אותו כמו שזורקים נייר טואלט", אמר סטן פץ. "אני ממשיך לשלוח לו את הפוסטר. אני לא מצפה לקבל ממנו תשובה, אני רק רוצה שהוא יידע שלא שכחנו מה הוא עשה".
אלא שהמשטרה לא הצליחה למצוא ראיות חד משמעיות שיקשרו את ראמוס לרצח. אף על פי שהיה ברור שמדובר באדם בעל נטיות פדופיליות, הוא שוחרר ממעצר לאחר שהורי הילדים שניסה לפתות סירבו להגיש נגדו תלונה רשמית. ראמוס לא בזבז יותר מדי זמן בטרם החל לצוד קורבנות חדשים.
חמישה חודשים לאחר שנעצר בפעם הראשונה, ראמוס נעצר שוב. מי שהיה אחראי לכך היה בלש צעיר בשם ג'וזף גלפנד, שהבחין בו בזמן שניסה לפתות שלושה ילדים קטנים בפארק ציבורי ברחוב 42. גם הפעם הילדים הזכירו בחיצוניותם את איתן. ראמוס יצא איתם מהפארק והוביל אותם לחניון נטוש ברחוב 39, בין השדרה השמינית לתשיעית. כשפתח את רוכסן מכנסיו שלף גלפנד את אקדחו ועצר אותו. אחד הילדים סיפר כי ראמוס הציע להם כסף בתמורה למין אוראלי ואיים לפגוע בהם אם יסרבו.
בחיפוש בחפציו מצאו החוקרים סכין ציד ואת תמונת בנה של ננסי קרמוד, המטפלת של איתן וחברתו לשעבר. אבל שוב ראמוס לא נתן את הדין ושוחרר ממעצר, לאחר ששלושת הילדים לא הגיעו למסור עדות.
"זה היה סיפור גדול מאוד לפני 33 שנה שהפך לגדול עוד יותר היום", אומר הבלש גלפנד ל"סופשבוע". "לא יכולת אז להסתובב בניו יורק בלי להיתקל בפנים של איתן פץ. לא הייתה קרן רחוב או תחנת משטרה שהפוסטר שלו לא היה תלוי בהן".
33 שנה אחרי, אתה חושב שאפשר לשים את זה סוף סוף מאחורינו?
"זאת פרשה ששינתה את כל תפיסת החיים של הורים אמריקאים. עד להיעלמות של פץ היית רואה ילדים שהולכים לבד לבית ספר, במיוחד כשמדובר במרחק של בלוק או שניים, כמו במקרה של איתן. אבל אחרי איתן זה נגמר. הורים לא נותנים לילדים שלהם להיעלם מהעין שלהם לרגע. זה מקרה שאין דומה לו. ילד בן שש שעוזב את הבית, צועד בלוק וחצי ונעלם מעל פני האדמה בלי להשאיר שום עקבות. זה דבר שלא קורה לעתים קרובות, במיוחד לא במשפחות נורמטיביות, כשאין שום קרב גירושים בין ההורים. זאת הייתה פרשה חסרת תקדים".
למה דווקא הוא הפך לכל כך מפורסם?
"אני חושב שמה שהכריע הוא העובדה שאבא שלו הוא צלם מקצועי שצילם תמונות מדהימות של הילד, וזה, לדעתי, מה שיצר את ההד הציבורי חסר התקדים. העובדה שיש לך בכל מקום תמונות של ילד מקסים עם חיוך שובה לב ועיניים קורנות, ילד שמיליוני אמריקאים פשוט לא יכלו להפסיק להסתכל עליו".
ראמוס, חופשי, מסוכן ומטורף, חש שניו יורק סוגרת עליו, ועבר לפנסילבניה. שם, ב-1987, הוא נידון לשבע שנות מאסר אחרי שהורשע בתקיפה מינית של ילד בן חמש. שנה לאחר מכן עלה שמו של ראמוס פעם נוספת כחשוד אפשרי בחטיפה וברצח של איתן פץ. אחרי שחקירת בני הזוג לא העלתה דבר, עוזר התובע גרובוואה החליט למקד את עיקר מאמציו בראמוס וב-1988 יצא לחקור אותו באופן אישי. "ספר לנו מה עשית באותו יום ב-1979", דרש ממנו גרובוואה.
ראמוס: "באותו בוקר הייתי בפארק וושינגטון סקוור. ואז ראיתי ילד שמשחק בכדור. בלונדיני עם עיניים כחולות. הלכתי והתחלתי לדבר איתו".
גרבוואה : "האם הכרת אותו?".
ראמוס : "לא. מעולם לא פגשתי אותו קודם. שאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא אלי לדירה ולצפות בטלוויזיה ביחד".
גרבוואה : "בשביל מה?".
ראמוס : "בשביל סקס".
ואז ראמוס סיפר כי הצטרף לחיפושים אחר איתן. כשנשאל למה, הסביר: "כי הייתי בטוח בסבירות של 90 אחוז שאיתן הוא הילד שהבאתי אלי לדירה באותו יום".
ראמוס דבק בגרסתו לפיה לא רצח את הילד שהזמין לביתו. במקום זה סיפר לגרובוואה כי נתן לילד כוס מיץ תפוזים ולאחר מכן ניסה לבצע בו אקט מיני. משסירב, שחרר אותו לדרכו ואף ליווה אותו לתחנת הסאבוויי הקרובה. גרובוואה הגיע למבוי סתום. בהיעדר הודאה מפורשת של ראמוס הוא נאלץ להסתפק בתלונות חדשות על הטרדה מינית של נערים, שאפשרו לו לשלוח אותו למאסר נוסף של 20 שנה.
גם ללא ראיות ישירות, גרובוואה התקשה להשתחרר מהתחושה שראמוס הוא הרוצח של איתן. ב-1991 הוא הכניס לתאו מודיע משטרתי. כמה חודשים אחר כך סיפר המודיע למפעיליו כי ראמוס הודה בפניו שרצח את איתן פץ. הוא אף שרטט מפה של הדרך שעשה פץ מדי יום לבית הספר ובחזרה. "הוא מכיר את כל התחנות שדרכן עבר האוטובוס לבית הספר, וידע לספר שהתחנה של איתן הייתה התחנה השלישית בסוהו", סיפר . ראמוס, לדבריו, אפילו התפאר כי "הם לעולם לא ימצאו את הגופה שלו". ללא ראיות נוספות שיתמכו בגרסתו, ראמוס לא הועמד למשפט.
אחת התפניות היותר מפתיעות, אפילו ביזאריות, בתיק קשורה לישראל, שהפכה בשלב מסוים לנקודת עוגן מרכזית בחקירה. זה התחיל ב-1981, כשתושבת ניו יורק שביקרה בישראל נתקלה בתמונתו של איתן פץ במגזין בשפה הרומנית Revista Mea.
התמונה הופיע במדור המשפחתי לצד עמוד תמונות נוספות של ילדים מחויכים, כשמתחתיה הכיתוב "איתן בן-חיים". כשחוקרי משטרת ניו יורק קיבלו לידיהם את המגזין, הצטרף הגילוי המפתיע לחשד מוקדם יותר נגד אחיו של סטן, רב קהילה מניו ג'רזי בשם נורמן פץ. הרב פץ, גילו החוקרים, הוביל כמה שבועות לאחר היעלמו של איתן משלחת של ילדים יהודים מארצות הברית לביקור בישראל. החשד היה כי בין הילדים היה גם איתן, שאותו ביקש הרב פץ לגאול מהוריו החילונים.
באוקטובר 1985 החליט גרובוואה לטוס לישראל, מלווה בקנת ראפו, החוקר האחראי על התיק באף-בי-איי, ונציג משטרת ישראל בארצות הברית, יהושע כספי.
סטן התקשה להסתיר את תסכולו נוכח כיוון החקירה המופרך, לטענתו. "טיסה לישראל בגלל שתמונה של איתן הופיעה במגזין ישראלי?", שאל בכעס. "זאת תמונה שצילמתי והפצתי לאלוהים יודע כמה אנשים. בסוף היא הופיעה במגזין ישראלי תחת השם'איתן בן-חיים', אז מה? אז רק בגלל זה גרובוואה רץ לישראל בלי שום סיבה נורמלית".
ראפו מהאף-בי-איי ראה את הדברים אחרת. "אני חושב שהנסיעה לישראל הכעיסה את סטן בגלל שמכל המגזינים שהתמונה יכלה להתגלגל אליהם היא נפלה בסופו של דבר למגזין ישראלי והוא חשב שאנחנו מייחסים חשיבות גדולה מדי לעניין הזה כי סטן היה יהודי ואחיו ביקר בישראל שבועיים בלבד לאחר החטיפה", הוא מסביר. לטענתו, היה מקום לבדוק את מקור התמונה. "זו הייתה תמונה שמעולם לא הופיעה בפוסטרים, התמונה הכי פחות מוכרת מהתמונות שסטן העביר לידי המשטרה".
הנסיעה לישראל לא העלתה דבר. "הישראלים טענו בפנינו שנערכה חקירה מקיפה בנוגע לאנשים שהיו מעורבים בתמונה של איתן בן-חיים", נזכר ראפו, "אבל כשדיברנו עם אותם אנשים שישראל טענה שנבדקו, הם לא ידעו על מה אנחנו מדברים. בנוסף, אחרי שחזרנו כתב פלילי בשם ג'וש מילר טס לישראל והגיע לאישה שטענה שהיא מכירה את הילד שבתמונה ואת בני המשפחה שלו, אבל בישראל סירבו להתייחס אליה ברצינות וטענו שהיא משוגעת".
באפריל 2012 החליטה משטרת ניו יורק לחדש את החקירה, צעד שזכה לתהודה גדולה בכל ארצות הברית. במרכז החקירה הפעם עמד מרתף בבניין הסמוך לבניין מגוריה של משפחת פץ, שם עבד כלבויניק בשם עותניאל מילר, גבר שחור שהיה בן 42 ביום החטיפה. מילר נהג לארח שם את ילדי השכונה, כולל איתן פץ, שלפי החשד עבר דרך הבניין בדרכו לתחנת ההסעה בבוקר שבו נעלם. העילה לבדיקה המחודשת של מילר, שתושאל בימים הראשונים שלאחר ההיעלמות, הייתה עדות חדשה לפיה ברצפת המרתף נערכו שינויים זמן קצר לאחר החטיפה, מה שהעלה את החשד שמילר קבר במקום את גופתו של איתן.
לאחר חמישה ימים של חיפושים מתוקשרים, שבמהלכם נעקרה הרצפה, הקירות נהרסו, ציוד טכנולוגי חדיש הופעל וכלבי גישוש הריחו כל פינה, נאלצו החוקרים להודות כי העלו חרס. שום גופה לא התגלתה מתחת לרצפת המרתף. אלא שבאופן עקיף, דווקא כיוון החקירה העקר - שהחזיר את איתן פץ לתודעת הציבורית אחרי שנים שנעדר ממנה - הביא בסופו של דבר לפיצוח הפרשה.
לפני שבועיים, כחודש לאחר החיפושים במרתף, כינס מפקד משטרת ניו יורק, ריימונד קלי, מסיבת עיתונאים שבה מסר כי נעצר חשוד שקשר את עצמו לרצח של איתן. התברר כי בעקבות הסיקור התקשורתי שקיבל המקרה, התעורר מצפונו של אזרח שהתקשר למשטרה והעביר את שמו של האיש שלטענתו אחראי לרצח של איתן פץ - פדרו הרננדז.
הרננדז, בן 51 היום, תושב העיירה קמדן בניו ג'רזי, עבד ביום שבו נעלם איתן בחנות מכולת ששכנה בפינת הרחוב שבה היה אמור לעלות על ההסעה לבית הספר. איתן, כך נודע, ביקש מהוריו דולר כדי לקנות משקה בארוחת הצהריים. אלא שהוא לא התאפק ונכנס לחנות כבר בדרך לבית הספר.
הרננדז, כך הוא הודה בחקירתו, פיתה את איתן לרדת איתו למרתף החנות כשהוא מבטיח להביא לו לשם את המשקה שבו חפץ. רגע אחרי שירדו במדרגות למרתף הוא נתקף אמוק, התנפל על איתן ורצח אותו בחניקה. הוא ביתר את גופתו, ארז את איבריו בקופסת קרטון ויצא להניח אותה על ערימת אשפה בפינת רחוב סמוכה.
הרננדז, שהיה בן 18 ביום ההיעלמות, הופיע ברשימת החשודים האפשריים של המשטרה, אבל בניגוד לשאר עובדי החנות שהתבקשו למסור עדות, הוא מעולם לא תושאל. מדהימה עוד יותר העובדה כי במהלך השנים התוודה הרננדז, נשוי בשנית ואב לבת בראשית שנות העשרים לחייה, כי בעבר רצח ילד קטן. אחד הווידויים האלה התרחש ב-1981 במפגש בכנסייה שאליה השתייך.
"הוא התוודה בפני הקבוצה", סיפר תומאס ריברה, שנכח באותו מפגש. בהוראת המשטרה, ריברה מנוע מלספר פרטים נוספים על המפגש ההוא. בחקירה התברר כי הכנסייה שאליה השתייך הרננדז התגאתה בתפיסה דתית מרחיקת לכת של "וידויים מכל סוג הפטורים מאשמה", מנהג שמן הסתם גרם להרננדז לחוש נוח מספיק להודות ברצח מבלי שהדבר ישמש נגדו.
"הוא הקיף את עצמו בחומה של בדידות ולא נתן לאף אחד לחדור אליו", אומר ל"סופשבוע" הכומר ג' ורג' בוון, שעומד בראש הכנסייה שאליה השתייכו בני משפחת הרננדז בשבע השנים האחרונות. "הוא לא דיבר עם אף אחד, הגיע לתפילות יום ראשון, ישב בשקט ונעלם. באחת התפילות אני זוכר שהוא ישב בשורה הראשונה ולא הפסיק לבכות כל התפילה, אבל הסיבה היחידה ששמתי לב לכך הייתה שהוא ישב ממש מולי".
מתי נודע לך שהוא הודה ברצח?
"ביום חמישי בבוקר, יום אחרי שנעצר, אשתו רוזמרי ובתו בטי הגיעו אלי בבוקר נסערות. אחרי כל כך הרבה שנים אתה לומד לדעת שמשהו לא בסדר כששני חברים בקהילה באים אליך ללא כל הודעה מוקדמת כשהם במצב נפשי כזה. הן בקושי היו מסוגלות לדבר, פשוט ישבו מולי ולא הפסיקו למרר בבכי. הן היו במצב של הלם מוחלט ורוזמרי טענה בפני שוב ושוב שלא היה לה מושג משום דבר.
בשלב מסוים כל מה שנותר לעשות זה להתפלל יחד. כשהן הלכו שלחתי מייל לכל חברי הקהילה וביקשתי מהם להתפלל לשלומן של רוזמרי ובתה, להתפלל למען בני משפחת פץ ולקוות שהצדק ייעשה. זה נכון שבנצרות אנחנו מאמינים בחסד וברחמים, אבל גם באמת ובצדק שצריכים להיעשות. ואם הרננדז הוא הרוצח אז יש למצות עמו את הדין".
אם הוא היה מתוודה בפניך, היית מפר את האמון שלו והולך למשטרה?
"אין בכלל ספק. אם מישהו יתוודה על עבירה, מיד אדווח למשטרה. גם אם למישהו יש מידע חשוב על דבר עבירה, אני אעביר את הפרטים שלו למשטרה. צריך להבדיל בין עבירה מוסרית - בגידה, משבר ביחסים - שעליהם אני לא מדווח, לעבירה פלילית".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם