הכבוד של האלוף אשל
אפשר ואף מומלץ לאמץ את גישתו של מפקד חיל האוויר, שסירב לקבל רכב גרמני. רוב הישראלים חושבים שהגרמנים של היום הם "אחרים"
בהקשר הזה אפשר לומר על אשל שהוא חלק מזן נכחד. היחסים שלנו עם הגרמנים הם תמונת ראי של היחס שלנו לניצולי השואה ולשואה. על פי נתונים שפורסמו, רוב מוחלט של האוכלוסייה בארץ סבור שהגרמנים של היום הם "אחרים". "גרמניה האחרת": ביטוי שטבע, אגב, בן-גוריון בזמנו. רק חמישה אחוזים מהישראלים, ואשל כנראה ביניהם, ממשיכים לא לקנות מוצרים גרמניים או לדרוך על אדמת גרמניה.
ההודעה על החלטת אשל עוררה ויכוח ישן. כן או לא לקחת מגרמניה? זאת מלחמה שהתנהלה כאן כבר בראשית שנות ה-50 סביב הסכם השילומים. אז נחלקה הארץ בין המתנגדים והתומכים בהסכם. הוויכוח פילג גם בין ניצולי שואה. אלא שהם היו אלה שבאו "משם". הם חוו את מחנות הריכוז והתופת. להם הייתה הזכות לבחור. גם להתנגד.
מהירות האור שבה נעה מדינת ישראל ביחסה לגרמניה ב-60 השנים שעברו מאז היא נטולת פרופורציות וכבוד. מריכרד וגנר, דרך חופשות בברלין ועד פרסומת שהופיעה לא מזמן על ישבני האוטובוסים, בלי טיפת ציניות, על "תרבות גרמנית". אימצנו את גרמניה האחרת באינטנסיביות ובחנפנות של מי שמבקש למחוק את עברו.
הישראלי היפה
אמיר אשל עמד בראש המטס שטס מעל אושוויץ לפני כעשור. אין מפגש שבו הוא לא מזכיר את המטס הזה, ובצדק. עכשיו הוא עומד בראש חיל האוויר הישראלי. צה"ל לא קונה מגרמניה רק מכוניות לאלופים. כך, למשל, חיל הים שט כבר שנים בצוללות גרמניות. המקטרגים על החלטתו של הטייס אשל דיברו על "איך זה נראה ציבורית" ועל "לוקחים צוללות, אבל לא לוקחים אוטו".
אשל הוא סמל לישראלי היפה. הוא משלב בסיפור המשפחתי האישי את השואה והתקומה. כך גם בהחלטה שלו לא לנסוע ברכב מתוצרת גרמניה. ההבחנה בין צוללות לרכב פרטי היא לגיטימית. יש לה אפילו נימוקים הגיוניים. כאלה שבגרמניה האחרת יוכלו להבין בקלות. לא בטוח שבישראל.
זה בדיוק כמו ההבדל בין לקיים יחסי חוץ עם גרמניה
לבין לקיים סופשבוע של שופינג בברלין. אשל סיפר כי ההחלטה שקיבל נולדה "מהראש, אבל גם מהבטן". אמו עדנה סיפרה שמעולם לא קנו מוצרים גרמניים. הם לא דיברו על זה בבית, אבל זה "משהו שכנראה חלחל".
קציני צה"ל אמורים להיות במידה מסוימת חלון הראווה שלנו. במעשה שעשה אשל יש אמירה על אופי הזיכרון ההיסטורי שלנו כעם. נכון היה אם עוד קצינים ופוליטיקאים היו מוותרים על נהיגה ברכב מתוצרת גרמניה, ולו בשביל הסימבוליות.
אשל לא עשה פרובוקציה. הוא לא קיבל את ההחלטה שלו לרגל עוד טקס, ביום השואה הבינלאומי או ביום השואה הישראלי. הדברים נעשו בתוך חיי היומיום והשגרה, באצילות ובאומץ. אשל עשה את מה שמזמן היה צריך לעשות. למי יש כבוד? לאשל יש כבוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם