שקיעתו של הפרעה האחרון חוסני מובארק
טייס הקרב המהולל הפך בעל כורחו לנשיא מצרים ושלט ביד רמה במדינה במשך 30 שנה. אחרי שנגזר עליו מאסר עולם, חלה ושקע בתרדמת. פרופיל
מוחמד חוסני מובארק נולד ב-4 במאי 1928 בכפר אל-מסלחה שבמחוז מנופיה ליד קהיר, בנו של פקיד זוטר במשרד המשפטים המצרי. אחרי שסיים את לימודי התיכון, הוא הצטרף לאקדמיה הצבאית, ולאחר מכן עבר לאקדמיה של חיל האוויר והשלים את התמחותו בתור טייס קרב ב-1950.
בשנים הבאות הוא שירת בטייסות קרב, הדריך באקדמיה של חיל האוויר ועבר הכשרה בקורסים בברית המועצות, ספקית הנשק של מצרים באותה תקופה. בשנת 1966 הוא מונה למפקד בסיס קהיר מערב ובמלחמת ששת הימים ביוני 1967 הוא היה מפקדו של בסיס באני סואף, דרומית לקהיר.
בנובמבר 1967, קיבל מובארק את הפיקוד על האקדמיה של חיל האוויר, כאשר משימתו העיקרית הייתה לסייע בבנייתו מחדש של הכוח האווירי של מצרים בעקבות השמדתם של מרבית המטוסים במלחמה ולנוכח פרוץ מלחמת ההתשה בתעלת סואץ.
לאחר מכן הוא המשיך לטפס בסולם הדרגות, כאשר מונה לראש מטה חיל האוויר ביוני 1969, ושלוש שנים לאחר מכן הוא הגיע לתפקיד מפקד חיל האוויר וסגן שר ההגנה. במסגרת תפקידו, הוא היה אחד המתכננים הבכירים של מתקפת הפתע שביצע הצבא המצרי ב-6 באוקטובר 1973 ואשר הביאה לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.
הישגיו של חיל האוויר המצרי במלחמה לא נעלמו מעיניו של הנשיא אנואר סאדאת, אשר החליט באפריל 1975 למנות לסגנו את מובארק, שכבר זכה למעמד של גיבור לאומי. מובארק היה אחראי לניהול השוטף של הממשלה ולקידום מדיניותו של הנשיא, וגם שימש שליח מיוחד למדינות ערביות בניסיון לשכנע אותן להצטרף לתהליך השלום עם ישראל.
ב-6 באוקטובר 1981 ישב מובארק לצדו של סאדאת במצעד לציון יום השנה למלחמת יום הכיפורים, כאשר מחבלים איסלאמים תקפו את יציע הכבוד ורצחו את סאדאת. מובארק, שנפצע קל בידו, הושבע 12 יום לאחר מכן לנשיא הרביעי של הרפובליקה המצרית, תפקיד שבו החזיק במשך קרוב לשלושים שנה.
מיד לאחר עלייתו לשלטון, הכריז מובארק על מצב חירום (אשר נשאר בתוקף עד יוני 2012), במסגרתו נאסר על התאספות בלתי חוקית, הוגבל חופש הדיבור ולשירותי הביטחון ניתנה סמכות לעצור תושבים ללא הגבלת זמן ולהעמיד אותם לדין
המשטר טען כי מצב החירום דרוש כדי להתמודד עם הטרור האיסלאמי, אשר איים על יציבות המדינה. במהלך שנות השמונים והתשעים פעלו במצרים שני ארגוני טרור מרכזיים – הג'יהאד המצרי בהנהגת איימן א-זוואהירי (כיום מנהיג אל-קאעידה) ואל-גמאעה אל-איסלאמיה – שהיו אחראים לשורה של פיגועים שגרמו לפגיעה קשה בתיירות, אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של מצרים.
מובארק עצמו ניצל לפחות שש פעמים מניסיונות התנקשות. התקרית הידועה ביותר התרחשה ביוני 1995, כאשר מחבלים תקפו את השיירה של מובארק בעת שעשתה את דרכה למפגש מנהיגי הארגון לאחדות אפריקה באדיס אבבה, בירת אתיופיה. ברגע האחרון הצליחה מכוניתו של מובארק להסתובב לאחור והנשיא שב לשדה התעופה ומשם המריא לקהיר, בריא ושלם.
הסכם השלום עם ישראל הכניס את מצרים לבידוד במזרח התיכון, אבל מובארק הצליח לשפר את המעמד הבינלאומי והפך מחדש את המדינה למנהיגת העולם הערבי, בין השאר כאשר היה הרוח החיה מאחורי גיוס התמיכה הערבית לקואליציה הבינלאומית נגד סדאם חוסיין בעקבות פלישת עיראק לכוויית ב-1990 ואף שלח כוחות צבא שנלחמו במסגרתה.
על אף חוסר התמיכה הציבורית בהסכם עם ישראל, מובארק שמר בקנאות על השלום גם בתקופות מתוחות כמו מבצעים צבאיים בלבנון ובשתי האינתיפאדות הפלסטיניות ואף פעל לקידום הסכם ייצוא הגז הטבעי לישראל. מובארק זכה להערכה בקרב המנהיגות הישראלית והוא יצר יחסים קרובים עם השר לשעבר, חבר הכנסת בנימין (פואד) בן אליעזר.
עם זאת, לכל אורך שנות שלטונו סירב מובארק להגיע לביקור רשמי בישראל, כאשר הוא הבהיר כי יעשה זאת רק לאחר שתיפתר הסוגיה הפלסטינית. הפעם היחידה שבה הגיע לישראל הייתה בנובמבר 1995, כאשר השתתף בהלווייתו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל בהר הרצל שבירושלים.
המנהיג המצרי ניצל את מעמדו כדי לתווך בין ישראל לבין הפלסטינים, ובין השאר הוא אירח את החתימה על ההסכם להעברת השליטה ביריחו וברצועת עזה וסיפק חסות לכמה פגישות רמות דרג בין מנהיגי ישראל והרשות. הוא גם תיווך במאמצים להפסקת אש בין ישראל לבין החמאס ששלט בעזה.
מבחינה כלכלית, קידם מובארק בשנות התשעים והאלפיים את פתיחתו של השוק המצרי לעידן של כלכלה חופשית, שבין השאר כללה הפרטה של חברות ממשלתיות. גם השיפור במצב הביטחוני סייע להעלות את מספר התיירים, וזאת לצד המשך הסיוע האמריקאי בעקבות הסכם השלום. עם זאת, הצמיחה המוגברת גם הובילה לאינפלציה שוברת שיאים, אשר הביאה לפיחות בערך הלירה המצרית ושיתקה את יכולת הצרכנים לקנות מוצרים מיובאים.
מובארק זכה בשלוש מערכות בחירות לנשיאות שבהן הוא היה המועמד היחיד, ורק בשנת 2005 נערכו בחירות שבהן התמודדו כמה מועמדים, אולם גם הפעם ניצח מובארק ללא כל בעיה. במשך שנים דווח כי מובארק מכין את בנו גמאל כדי שיירש אותו בבוא היום, ולמרות הכחשות נמרצות של המשטר, המשיך הבן לעלות בסולם הדרגות של המפלגה הדמוקרטית הלאומית (NDP).
גם בבחירות לפרלמנט זכתה מפלגתו של מובארק לרוב מוחלט, אם כי בבחירות 2005 הצליחו האחים המוסלמים לזכות ברבע מהמושבים. בבחירות בסוף 2010 זכתה מפלגתו של מובארק לרוב מוחץ, כאשר מפלגות האופוזיציה החרימו את ההצבעה בשל טענות לזיופים ולרדיפה מצד הרשויות.
ההתנהלות בבחירות הכלליות, שגם עוררה ביקורת בינלאומית, ליבתה יותר את הזעם העממי כלפי המשטר. כאשר פרצה המהפכה העממית בתוניסיה בינואר 2011, אשר היוותה את הסנונית של "האביב הערבי", היא סיפקה לתושבי מצרים את ההזדמנות לצאת לרחובות.
ב-25 בינואר 2011, החלו הפגנות בכיכר תחריר שבלב קהיר ובערים נוספות בקריאה להתפטרותו של מובארק. בימים הבאים המשיכו מאות אלפים תושבים לשהות ברחובות והתעמתו עם כוחות הביטחון שניסו לפזר את המחאה בכוח, בעקבות זאת נהרגו יותר מ-800 בני אדם.
ארבעה ימים לאחר פרוץ המחאה, הודיע מובארק על פיזור הממשלה ועל מינוי ראש המודיעין, עומר סולימאן, לסגן הנשיא הראשון מאז עלייתו לשלטון. אולם ההפגנות המשיכו ביתר שאת, ולא נעצרו גם כאשר מובארק הכריז ב-1 בפברואר כי הוא לא יתמודד שוב לנשיאות.
לנוכח המשך חוסר היציבות, הודיע סולימאן ב-11 בפברואר כי מובארק התפטר מתפקידו, ואת מקומו תפסה מועצה צבאית עליונה בהנהגת שר ההגנה מוחמד חוסיין טנטאווי. מובארק עזב את ארמון הנשיאות בקהיר והחל להסתגר למעונו בשארם א-שיח' שבחצי האי סיני.
מובארק נהג לשמור על אורח חיים ספורטיבי, אך בשנים האחרונות החמירו בעיות הבריאות שלו והוא אף נאלץ לעבור ניתוח בבטנו בבית חולים בגרמניה והיו דיווחים כי הוא סובל מסרטן סופני. בעקבות ההתפטרות, חלה החרפה במצבו וחודשיים לאחר שפרש הוא אושפז בעקבות התקף לב קשה.
במאי 2011 החליטה התביעה להגיש כתב אישום נגד מובארק ונגד שישה מבכירי משרד הפנים בגין אחריות להרג המפגינים עם פרוץ המחאה, וכתב אישום נגד מובארק ובניו עלא וגמאל על עבירות שחיתות. למשפט שהחל ב-3 באוגוסט הובא מובארק על גבי אלונקה והכריז כי הוא כופר בכל ההאשמות.
ב-2 ביוני 2012, בתום המשפט המתוקשר, קבע בית המשפט המיוחד כי מובארק אשם בכך שלא פעל לעצור את השימוש באש חיה לעבר המפגינים וגזר עליו מאסר עולם, על אף שהתביעה דרשה עונש מוות. הוא ובניו זוכו מעבירות השחיתות. הפסיקה עוררה מחדש גל מחאה במצרים, בדרישה להחמיר את הדין עם הנאשמים.
בעקבות ההרשעה, הועבר מובארק לכלא טורה שבקהיר כדי לרצות את עונשו. בתוך זמן קצר החמיר מצבו הנפשי והבריאותי, ונמסר כי הוא סבל מהתקף לב חמור וחובר למכשירי הנשמה. בהמשך, בעקבות החרפה במצבו הבריאותי, שקע בתרדמת מלאה.
מובארק הכיר את סוזן צאלח תאבת בת ה-16, בתם של רופא מצרי ושל אחות ילידת ווילס, בשנת 1957 והשניים נישאו שנה מאוחר יותר. בנם הראשון עלא נולד ב-1961 והפך לאיש עסקים שהקפיד להישאר מחוץ לזרקורים, ובשנת 1963 נולד הבן גמאל (ג'ימי) שבמשך שנים נחשב ליורש המיועד. סוזן מובארק, בעלת תואר שני מהאוניברסיטה האמריקאית בקהיר, פעלה רבות למען זכויות נשים במהלך שלטונו של בעלה והמשיכה לעמוד לצדו עד יומו האחרון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם