דובוני אכפת לי: הישראלים למען החיות
מה גורם ליותר ויותר צעירים ישראלים לעזוב הכל כדי לשמש כבייבסיטר צמוד לדובי פנדה חייכנים באוסטרליה, טיגריסים מפונקים בדרום אפריקה או גור קרקל שובב מאוד
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק בפייסבוק
כשהתפנה פלוטניק למשך חודש בין המבחנים, הוא נזכר בעלון והתקשר ל"GoEco", החברה היחידה בישראל שעוסקת בהתנדבות הומניטרית מאורגנת לחו"ל. "הישראלי מרגיש פראייר לצאת להתנדבות וגם לשלם על טיסה, לינה ואוכל", מספר פלוטניק.
"אבל מהניסיון שלי, היה שווה כל גרוש. רציתי לעבוד עם פנדות. בזמן החיסונים הבנתי שבג'ונגלים האלה אפשר לחטוף כל מיני דברים, נכנסתי ללחץ וכמעט ביטלתי, הרגיעו אותי והחלטתי מעכשיו לעכשיו שאני נוסע. הגעתי לסין, הכל תקתק. קיבלו אותי בשדה התעופה, משם נסעתי באוטובוסים ומוניות, עד שהגעתי לשמורה. מקבלים לוקר, אוברול, מגורים וסיוע ממקומיים שרובם לא מבינים מילה באנגלית. ההכשרה התנהלה עם הרבה שפת גוף ותרגום של שני וטרינרים שיודעים אנגלית".
◄מדוע חוקרים סיניים התחפשו לפנדות?
◄חיבוק דוב: בסין מנסים להציל את הפנדות
◄לעבוד עם חברים: להתפרנס מעבודה עם בע"ח
◄מחויבות אישית: שבוע התנדבות למען הסביבה
פלוטניק מעיד שעבר חוויית חיים מכוננת. הוא בחר לעבוד עם בעל חיים שרק מעטים ממנו נותרו בכדור הארץ: דוב הפנדה הענק, חיה שגובהה כ-1.60 מטר ומשקלה כ-160 קילו. זוהי חיה צמחונית, יפהפייה ואהובה בעולם כולו ועל הסינים בפרט. דובי הפנדה נהנתנים, עצלנים ולא מתלהבים מחברה.
בטבע הם חיים לבד, במערות ובעצים חלולים, ורק בעונת הייחום והרבייה הם באים במגע עם פנדות אחרות. הם לא הרפתקנים, ותחום המחיה שלהם קטן- 2.5 קמ"ר. הפנדה אוהב לבלות את רוב זמנו על הקרקע, אף על פי שיש לו יכולת טובה לטפס על עצים. הם ערים בשעות הערב והלילה, זמן שבו הם אוכלים בנחת,
היום יש כ-1,500 פנדות בעולם כולו. בעבר הרחוק חיו הדובים ללא הפרעה בהמוניהם ברחבי דרום מזרח אסיה. מה שגרם לפנדה להיעלם הוא צמצום יערות הבמבוק בשנים האחרונות, תהליך שהואץ על ידי כריתה מאסיבית של יערות בסין. מאחר שהתפריט של הפנדה הוא בעיקר במבוק - כשהבמבוק נעלם, איתו מת הפנדה. הסינים התעוררו לטפל בבעיה ונרתמו להציל את הדוב, שהוא היום מותג לאומי שלהם.
יוזמה מקומית של איכרים סינים הביאה להקמת חווה קטנה להצלת פנדות ליד העיר צ'נגדו. בהמשך הפכה החווה למרכז גדול לשימור הפנדה הענק בשמורת טבע יפהפייה של מחוז סצ'ואן. המרכז מרוחק 16 ק"מ מהעיר יאן ו-120 ק"מ מצ'נגדו. בנוסף, הקימה ממשלת סין עוד עשרה מרכזים לרביית פנדות ואסרה על ציד הדובים. המרכז בצ'נגדו נחשב למוצלח ביותר מבין המוסדות שנפתחו ב-20 השנים האחרונות.
פלוטניק: "בשמורה של מרכז צ'נגדו דובי הפנדות זוכים לתנאי לוקסוס, כל אחד מקבל חדר לבד עם חצר. הם רוב הזמן לבד. מפגישים בין זכר לנקבה רק בעונות הרבייה. לא כמו בגן החיות בניו יורק, שם יש לפנדה כלוב קטן וכולם מביטים בו ומכניסים אותו ללחץ. פה יש להם את השקט שהם אוהבים".
איך היה המפגש איתם?
"טיפלנו רק בפנדות הבוגרים - עשרה מתנדבים על 20 פנדות. יש שם גם גן ילדים ותינוקייה, שם עובדים רק צוות של השמורה ורופאים וטרינרים. המתנדבים עובדים בזוגות, לכל פנדה יש חדר גדול עם חצר מרווחת שבה סלעים לטיפוס ובית מעץ לסתלבט. הם רק אוכלים, עושים צרכים וישנים. כשהם ערים, הם בוהים בחלל בעיניים פתוחות או משחקים קצת באוכל. לגן הילדים שלהם אפשרו לנו להיכנס רק לדקות בודדות. חשבנו שנראה תינוקות קטנים אבל התברר לנו שתינוק פנדה הוא בגודל של כלב סן ברנרד בוגר".
מה עושה מתנדב?
"קמים בשבע בבוקר, הולכים עשר דקות בג'ונגל, מגיעים לבקתות של הפנדות ומאכילים אותם בארוחת בוקר. יש להם שלוש ארוחות ביום שכוללות בעיקר 'Panda cake ' - עוגה קשיחה כמו חטיף גרנולה, עשויה מתערובת של הרבה במבוק עם גזר ותפוחים. כצ'ופר, נותנים להם מדי פעם גם גזר חי, תפוח עץ ובמבוק. בחדר שלהם יוצרים להם אווירת טבע מבמבוק עם הרבה עלים. הם מתכסים בזה, ישנים מתחת לבמבוק וגם אוכלים את זה. במבוק זה המצרך הכי זמין בשמורה, יש הרבה ממנו בכל מקום. גם אנחנו אכלנו במבוק מבושל בארוחות.
"כל בוקר פיתינו אותם לצאת לחצר. שם, מחוץ לחדר שלהם, הם אכלו ובזמן הזה עשינו עבודות ניקיון בחדר. פינינו את הבמבוק מהיום הקודם שמעורבב עם קילוגרמים של צואה וליטרים של שתן. כל הצואה מעורבבת עם במבוק שדוקר, לכן היינו עם אוברול וכפפות בעבודה. נעליים לא קיבלנו - הקרבתי זוג שלי".
הכרתם כל פנדה באופן אישי?
"לגמרי. גם הם הכירו אותנו. לפנדה יש חוש ריח מטורף. הם מריחים נקבה מיוחמת ממרחק של עשרות קילומטרים. יש להם חוש ריח הרבה יותר מפותח מזה של כלב. הם זיהו אותנו לפי הריח של הידיים כשהיינו בלי כפפות. בהתחלה פחדנו להאכיל אותם מקרוב, כי יש להם לוע ענק עם שיניים חדות. אחר כך התרגלנו והם אכלו כמעט מתוך היד, לא לגמרי - הייתה תאונה כשמתנדבת חדשה נתנה אוכל מהיד וקיבלה ביס, מאז נזהרים עם זה. כל פנדה אוכל בצורה שונה. יש שאוהבים לאכול בידיים, יש שאוכלים בשכיבה, יש שמלקקים את הפירורים מהבטן שלהם ואחרים שלא. למדנו אחרי זמן מסוים מי אוהב את האוכל מפורר ומי אוהב אותו בחתיכה גדולה.
"את ארבעת דובי הפנדה שהאכלתי עם בת הזוג, מתנדבת אמריקאית, הכרתי מצוין. בבקתה אחת בחדר הראשון גרה נקבה בשם שנגצ'ו, מבוגרת גדולה וביצ'ית, שנראתה אכזרית. בחדר השני גר באיאן, צעיר שאכל בשכיבה והיה נרדם לפעמים בזמן האכילה, בבקתה השנייה בחדר אחד גר הוקאן, זכר ביישן מאוד ובחדר השני נקבה בשם ששה שהיו לה בעיות אכילה. כמעט אנורקסיה".
ומעבר להאכלה וניקוי החדרים?
"סתלבט, כמו הפנדות. חוץ מכמה כלי רכב קטנים כמו במגרש גולף, אין מכוניות בכלל. השמורה ענקית, יש שבילים והמון עצים ושיחים. הכל ירוק ירוק ירוק. כשמטיילים רואים רק ירוק בעיניים, שומעים עשרות סוגים של חרקים, עכביש טווה חוטים, הרוח מביאה מרחוק קולות של צרצרים וקולות של אריות משמורה אחרת. החרקים בצבעים חזקים כמו שילוב של צהוב ושחור, והציפורים מדהימות - זו המנגינה כל הזמן. בבוקר זה הכי חזק, כי אין מטיילים, ואז החיות לא מפחדות. צילמתי מאות תמונות של חרקים ופרחים. לא משנה כמה סרטים וטלוויזיה ראיתי על המקומות האלה - כשהייתי שם וזה היה במציאות, קיבלתי הלם.
"בבקתות שגרנו בהן יש חשמל, והמתנדבים הביאו לפטופים. יש אינטרנט במרכז התיירים בשמורה וגם חנות מזכרות. נהגנו לראות די-וי-די ולשבת במועדון. מוכרים שם חטיפי סניקרס ויש משחק מה-ז'ונג. כל היום אכלנו סניקרס ושיחקנו מה-ז'ונג, שהוא יותר מגניב מהמה-ז'ונג שיש במחשב. בערב אין תאורה בחוץ, ואם אין אור ירח זה חושך מוחלט, בלי ללכת עם פנסים אפשר ליפול. בלילה, בבקתות, היינו שומעים מוזיקה מהמחשב או משוטטים בפייסבוק".
איך הייתה החזרה לציוויליזציה?
"הייתי בשמורה עשרה ימים נטו. נסעתי אחר כך לפגוש ידידה בצ' נגדו. זה היה לאכול כאפה, כמו נבוט בראש. הרגשתי כאילו הייתי שנתיים באי בודד. לקח לי זמן להתאושש, כשהגעתי לאכסניה התיישבתי על המיטה ובהיתי כמו הפנדות".
היית עושה את זה שוב?
"אני חושב על זה. הייתי באחד האירועים של GoEco והראו שם סרט של טיפול בטיגריסים. כשהתנדבנו עם הפנדות לא נגענו בהם. עם הטיגריסים משחקים וגם מחזיקים אותם. באפריקה זה חודש עם הכשרה אינטנסיבית. עשה לי חשק, נשמע מגניב".
גם חן רזניק, סטודנטית למשפטים בת 23 מרעננה, העדיפה לוותר על הטיול הגדול לטובת טיפול בגורי פנדה. "אחד החברים שלי התנדב עם אריות באפריקה, אבל הפחיד אותי לנסוע לשם לבד. נראה לי יותר חביב להתנדב עם הפנדות בסין, יותר רגוע מאריות. תפרתי טיול בסין לשלושה חודשים ושילבתי את ההתנדבות עם הפנדות. הגעתי קודם לצ'נגדו, עיר ענקית של מיליוני תושבים, ומשם נסענו לפארק. זה מקום פראי למרות שהוא נחשב לשמורת טבע. כמו פארק היורה, מין יער גשם אותנטי, לא מלוקק. בתוך השמורה הענקית יש את הפארק, שמאפשר מפגש בלתי אמצעי עם המקומיים, כולל ילדים".
יצרת איתם קשר?
"הם כל הזמן רצו אחרינו וקראו לנו 'פנג'ו', שזה חברים. הבאתי מישראל במבה ושוקולד, ומאותו רגע שחילקתי להם הם כל השבוע היו סביב החדר שלי".
אילו תנאים היו לכם?
"חדר שהוא קצת כמו חדר בבסיס צבאי. יש שירותים מערביים עם מים פושרים, מקבלים סרבל עבודה ולוגו של הפארק וכרטיס עובד. מחלקים את המתנדבים למתחמי עבודה. יש יותר מתנדבים בקיץ מאשר בחורף, כי בדרך כלל אלה סטודנטים בחופשה. בחורף יש פחות אנשים, אז אפשר להגיע לטפל בבייבי פנדות או לקבל דוב לבד".
איפה התנדבת?
"הייתי עם עוד מתנדבת במתחם הרבייה. לפני כמה שנים הייתה רעידת אדמה באזור ומתו מאות דובים. אספו פנדות והביאו למרכז הרבייה. קיבלתי פנדה בשם ששה, קראתי לה שישי, היה לה הריון מדומה, וזה יצר אצלה בעיות אכילה. רוב הנקבות שם בהריון, כי זה מתחם רבייה, ולכן גם היא חשבה שהיא בהריון, ופיתחה מניירות של אישה בהריון, כולל חוסר תיאבון".
מי שנשבתה בקסמי הטיגריסים, האריות וחתולים טורפים אחרים, היא אור לזמי מנהריה. לזמי, 25, התאהבה באריות כבר בביקור הראשון באפריקה, בטיול שלאחר השחרור מהצבא, והתמכרה אליהם כשהתנדבה לראשונה בפארק סי-וויו בפורת אליזבת שבדרום אפריקה. זה התחיל כמתנת שחרור, נמשך בביקורים חוזרים והגיע לוויתור על לימודי מינהל עסקים לטובת החתולים הטורפים. מהרגע הראשון היה לה קשר מיידי טבעי עם האריות.
"לקחו אותנו להכיר את התינוקות הכי גדולים בפארק, בני שבעה-שמונה חודשים", היא מספרת. "ניגשנו אליהם ולביאה לא כל כך חברותית בשם פרל, עם עיניים בהירות שנראות כמו פנינים, באה והתיישבה בחיקי. אמרו לי שזה משהו מיוחד, כי היא לא אוהבת אנשים. נוצר בינינו קשר קרוב. היום היא כבר בוגרת, בת ארבע וחצי, ועדיין, כשאני באה, היא נותנת לי נשיקות".
לזמי התנדבה לראשונה בתוכנית לגידול חתולי בר מזנים שונים: אריות, טיגריסים, קרקלים ועוד, במרכז שהוקם לפני כ-13 שנה על ידי ג'ניס וראסטי גיב, שעם יציאתם לפנסיה החליטו להקדיש את חייהם לשימור חיות הבר של אפריקה.
מאז שנות השבעים של המאה שעברה חלה ירידה של 80 עד 90 אחוז במספר האריות באפריקה בשל ציד לא חוקי, צמצום בשטחי מחיה ומחלות כגון שחפת ואיידס חתולים (מחלה אוטואימונית הנגרמת אצל חתולים טורפים כתוצאה מווירוס הדומה לזה של וירוס האיידס האנושי, ומידבק במגע מיני ומגע של דם בדם בין חתולים טורפים לבין עצמם. הווירוס החתולי אינו פוגע בבני אדם - א"א).
תוכנית רביית האריות שבפורט אליזבת תומכת ברביית אריות בשבי, תוך צמצום פגמים גנטיים על מנת ליצור אריות חזקים ובריאים שיוכלו בעתיד, הם או צאצאיהם, לשוב לטבע. הדבר מכונה בשפה המקצועית "קווי דם שונים ונקיים". הכוונה היא שכשיש המלטה, לא משתמשים באח ואחות לרבייה אלא מחליפים גורים עם כאלה שבפרויקטים אחרים, כדי למנוע רבייה בתוך המשפחה שמביאה למומים גנטיים. לאחרונה הרחיב המרכז את פעילותו והוא מסייע גם להרבות זני חתולים נוספים שמקורם באפריקה על ידי רבייה מבוקרת למטרות השבה לטבע.
בפארק גם מגדלים טיגריסים סיביריים נדירים. ללא כל התערבות מצד המגדלים החלו הטיגריסים הללו ברבייה טבעית כנגד כל הסיכויים, ועד כה היו במקום כמה המלטות. כיום יש במרכז 40 אריות, עשרה טיגריסים סיביריים, שלושה נמרים (מתוכם אחד שחור), שלושה קרקלים ושני סרוואלים.
בשמורה ישנם כ-120 מתנדבים מישראל, ובסך הכל 250 איש מרחבי העולם בשנה. בנוסף לגידול וריבוי חתולים טורפים, מספק המקום מקלט הצלה לחיות כמו קרקלים, סמורים, דורבנים, נחשים, ינשופים וגם ארבע סוריקטות. את הסוריקטות מצאו מטיילים בטבע כשהיו גורים וגידלו אותם כחיות מחמד. הן הגיעו לבגרות מינית ואז התברר שהן נושכות והורסות מכל הבא ליד. המשפחות המאמצות התייאשו והביאו אותן לשיקום במקלט של השמורה. הסוריקטות, שחיו בתנאי שבי, לא ישרדו בטבע, לכן הושארו בשמורה במכלאות מרווחות.
אחד הקשרים הקרובים והמשמעותיים של לזמי היה עם קרקל, חתול טורף בגודל בינוני, בעל אוזניים מחודדות, שיש זנים שלו גם בישראל. הקרקל הוא חיה מוגנת שצדים אותה באופן לא חוקי.
"הייתי רק חודש בחווה. הגיע גור של קרקל שציידים צדו את אמא שלו. היית אמורה כבר לחזור לארץ, אבל הודעתי להורים שאני נשארת. הגור, שקראתי לו שי-לי, היה אחרי טראומה, הייתי צמודה אליו כל היום. בלילה הוא היה בא איתי לבקתה וישן איתי. גור כזה עוד אפילו לא יודע לעשות פיפי וקקי - הם לומדים את זה מהאמא שמלקקת להם מאחור. אנחנו נותנים שם שפשוף עדין וטופחים על הטוסיק באצבעות, כך הם לומדים לעשות את הצרכים. הייתי אמא שלו שלושה שבועות עד שהוא הפך עצמאי.
"הוא היה פרוע, נשך ושרט, ואף אחד בחווה לא אהב אותו, אני היחידה שהסכימה לטפל בו. המטפלים האחרים קראו לו 'התינוק של השטן'. הייתי מטפלת בו בבגדים ארוכים כדי לא להיפגע. כמו אמא-קרקל החזקתי אותו קרוב לגוף, בחיבוק חזק, כך הם מרגישים את פעימות הלב - זה הרגיע אותו. השקעתי בו מספיק זמן והוא התרגל אלי. בלי הטיפול האמהי שלי - הוא היה מת. כשעזבתי את החווה לתקופה, הוא כבר היה קרקל-בר, המשיכו לטפל בו, אבל מרחוק".
איך הוא הגיב כשעזבת?
"ביום שעזבתי הוא היה בכלוב, עליתי על הגשר שבחווה, הוא טיפס על הצד של הכלוב ונשאר תלוי שם. הוא בכה, גם אני. שנה אחרי זה חזרתי, אף אחד כבר לא נכנס אליו לכלוב, הוא נחשב מסוכן. עשיתי את הרעש שלנו שהוא מכיר - קול מיוחד ששנינו תקשרנו באמצעותו. הוא ניגש אלי. לקחתי את הסיכון, היססתי קצת, כי הם מאוד חזקים וטורפים חיות שהן פי ארבעה מהם בגודל, אבל נכנסתי לכלוב, והוא היה נהדר אלי. אחרי שנתיים בחווה החלטנו לשחרר אותו חזרה לטבע".
הוא שורד בטבע?
"זה לקח שלושה ימים. נסענו לאזור מרוחק בפארק, ששם אין תחרות על מזון ויש סבך של יער. הורדנו את הכלוב מהרכב, פתחנו. הוא יצא, התחיל לרחרח קצת ואז רץ לתוך הסבך. הצבנו שם מצלמות רגישות לתזוזה ובמשך שבועיים הבאנו מזון. הוא הגיע למזון ולא נגע בו. הקרקל היה שבע, סימן שהוא הצליח לצוד בעצמו. שנתיים מאז שהצלנו אותו, הוא חזר להיות חיית בר".
מה גרם לך להפוך ממתנדבת לעובדת בפארק?
"בסוף 2010 חזרתי לארץ מההתנדבות והתחלתי ללמוד משפטים ומינהל עסקים במרכז הבינתחומי בהרצליה. עד כמה שהתואר היה חשוב לי, במהלך כל שנת הלימודים הראש והלב שלי היו באפריקה. בחופשת הסמסטר חזרתי לביקור, כי התגעגעתי לטיגריסים ולאריות, שהם התינוקות שלי. בסוף אוגוסט 2011 חזרתי לביקור אחרון בפארק. יום לפני שעזבתי ביליתי עם גורי האריות. המנהל קרא לי, הוא דיבר ואני התחלתי לבכות.
"שאלתי אותו אם נולדו גורי טיגריסים. הוא היה בשוק מהתגובה שלי ואמר שכן. נולדו שתי בנות ובן. לאחת מהבנות הבעלים קראו אור על שמי. הודעתי להורים שאני חוזרת הביתה כדי לארוז ולשוב לפה. בסוף נובמבר 2011 חזרתי לפארק, וכיום אני מנהלת את המקום יחד עם המנהל המקומי, ובאחריותי תוכנית המתנדבים, תוכנית המתמחים, מקלט חיות הבר, התינוקייה, המסעדה והחנות וגם שיווק ופרסום הפארק. זה עמוס ומאתגר ואני נהנית מכל רגע".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם