מסיבת פרידה: הדרום- סודנים נערכים לגירוש
עצוב היה אמש במועדון נוער לפליטים בת"א. חבריהם באו להיפרד ממי שמחרתיים כבר לא יהיה כאן. "מי ששרד את דרום ת"א, ישרוד את סודן"
זה החל בטפטוף של נערים נבוכים ומפוחדים שהגיעו כדי להיפרד מחבריהם אך במהרה זה הפך לזרם. המועדון התמלא בעשרות נערים, בגילאי 13-20, חלקם חי שנים לא מעטות בישראל. רבים מהם לבשו חולצות שהכינו מבעוד מועד עם מתנדבי א.ס.ף, חולצות ועליהם הדפסי תמונות של חברי מועדון הנוער בימים שמחים יותר.
אחת המתנדבות כתבה על כתף חולצתו של אחד הנערים "I will never forget you"- והוסיפה סמיילי קטן. כשהמקום התמלא מפה לפה, אלאדין מבקש להגיד כמה מילים. ניכר עליו שהוא מתרגש. "אנחנו רוצים להיפרד היום מאנשים יקרים וחשובים לנו. כל מי שהיה פליט מכיר את ההרגשה הזו שהוא צריך לעבור ממקום למקום".
"גם אני אישית חי כבר ארבע שנים בחוסר ודאות, אבל מה לעשות, זה מה שקרה בחיים שלנו, והיינו צריכים ללכת, אבל לפחות באתי לכאן והכרתי אנשים מדהימים, שזה משהו טוב שיש לפליט... אתם יודעים", הוא מפנה מבטו לכמה מהנערים שעלולים להיעצר בכל רגע נתון ולהישלח עם הוריהם למתקני הכליאה עד לגירושם מישראל, "לפחות נגמרה אצלכם החוסר וודאות. גם זה משהו".
רגע לפני שהוא מעביר את רשות הדיבור, הוא אומר ש"אנשים חיו כאן חיים מעניינים.. מי ששרד את דרום תל אביב, בטח יכול לשרוד בדרום סודן". חיוך ראשון, מהוסס ועצוב, עולה על פניהם של כמה מהמשתתפים במפגש.
אבל החיוך הזה לא נשאר לזמן רב. אחרי ששרו יחדיו את "אני ואתה נשנה את העולם", החלו הנערים לומר כמה מילות פרידה, יותר נכון לנסות ולומר אותן, עד שגרונם נחנק מדמעות. כשרומן, תלמיד הגימנסיה הרצליה שמקווה מאד שבכל זאת מישהו ייתן לו להשלים את כיתה יב' ואת הבגרויות שעוד נותרו לו, מתחיל לומר ש'לא משנה מה יהיה, תמיד נישאר ביחד ונאהב אחד את השני כל הזמן", הדמעות מתחילות לזלוג מעיני הנוכחים בחדר הצפוף.
מיקי, אחד המתנדבים שליווה מקרוב את רומן ומאמציו להדביק את הפערים מהכיתה, מנסה לשדר אופטימיות לנוכח בעיניהם הכבויות של הנערים. "אתם אולי חוזרים למקום שצריך להתחיל בו הכל מחדש, אבל אתם בעצמכם למדתם בבית ספר כאן שגם לכאן הגיעו לפני 60 שנה אנשים בלי כלום, היו באוהלים, במעברות, והיום
אורית מרום, רכזת פעילות ציבורית, אפילו לא מנסה לשדר אופטימיות. "אלאדין לא מרשה שנבכה הערב, אז אני אדבר בלי לבכות", היא אומרת ותוך כדי המילה הראשונה 'לנערים', היא לא יכולה לעצור את הדמעות.
"לנערים, אני רוצה להגיד - אני מצטערת, אני רוצה לבקש מכם סליחה בשם החברה הישראלית שעשתה את זה ועל הצורה שהיא עשתה את זה... עשינו מה שיכולנו כדי שזה לא יקרה, אבל אנחנו מעטים, זה לא הספיק".
לקראת סוף המפגש מגיע משלוח הפיצה שהוזמן מראש, "לפחות מעכשיו לא תאכלו את הג'אנק פוד הזה של הישראלים", אומר מישהו ומצליח לגרום לעוד רגע נדיר של צחוק בערב עצוב. בין הנוכחים עוברות מחברות עם תמונות מחיי המועדון, כל אחד כותב מילות פרידה, כל אחד בשפה אחרת.
סמוך לחצות המפגש מסתיים, הנערים נפרדים בעוד חיבוק, בעוד צילום משותף בסלולרי, ופונים כל אחד לדרכו, לרחובות החשוכים של דרום תל אביב. למפגש הבא במועדון רבים מהם כבר לא יגיעו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם