מעורבות ישראל ברצח העם ברואנדה נחשפת
כמעט עשרים שנה אחרי טבח ההמונים, יותר ויותר עדויות מספרות כי גורמים ישראליים לקחו חלק ברצח בתפקידי מפתח. בישראל מכחישים
פ' מעולם לא הייתה באפריקה. את ההזמנות היא קיבלה בישראל והעבירה את הנשק באמצעות חברת משלוחים ישראלית. היא לא מרגישה אשמה. "כשלא היה להם נשק, הם הרגו אחד את השני במצ'טות", היא אומרת. היא התגלגלה למסחר בנשק במקרה.
"גם כשעבדתי בתחום הרגשתי רע. הרבה יותר נעים להתעסק עם בושם מאשר עם רובים". היום היא גרה באחת מערי היוקרה במרכז הארץ, גרושה, אם לשניים, מתנדבת בעמותות שונות ודורשת בכל תוקף ששמה לא יפורסם. היא לא רוצה שאיש ממכריה יידע שהאישה המבוגרת והמסורה לנושאים חברתיים הייתה בעבר סוחרת נשק.
בדיוק לפני 18 שנה, בין אפריל ליולי 1994, רצחו בני שבט ההוטו ברואנדה מאות אלפים מבני הטוטסי. במשך כמה שנים טוו ההוטו את הטבח, חילקו תפקידים לרוצחים ואגרו נשק. מדינות וסוחרי נשק בכל העולם סייעו לרשת המוות שהלכה ונרקמה ברואנדה. צרפת אימנה את המיליציה הרצחנית וסיפקה נשק לממשלת ההוטו (כמו גם לדרום אפריקה ומצרים).
סוחרי נשק רוסים, מזרח אירופים, בלגים וספרדים מכרו נשק להוטו, מטוסים בריטיים העבירו משלוחי נשק לרואנדה לפני הטבח ובמהלכו.
גם ישראל השתתפה בחגיגה. בתחילת שנות התשעים, כשהיה ברור שרואנדה גולשת במדרון חלקלק של מלחמת אזרחים קשה, ישראל הרשמית וסוחרי נשק ישראלים מכרו נשק למדינה המשוסעת. ההיתר האחרון שהוציא משרד הביטחון למכירת נשק לרואנדה היה באוקטובר 1993, כחצי שנה לפני תחילת הטבח. ההיתר ניתן באישור משרד החוץ, בטענה שהתחמושת נמכרת לצבא של ממשלה חוקית שנאבקה נגד תנועת המחתרת חזית השחרור הרואנדית.
בראש המחתרת עמד פול קגמה, היום נשיא רואנדה. משלוחי נשק יצאו מישראל גם במהלך הטבח, עברו דרך אלבניה וגומא שבזאיר (היום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו) ומשם לרואנדה. חברת שילוח ישראלית טיפלה בהעברת כלי הנשק מישראל לזאיר, ישראלי לשעבר סייע להעברת נשק לרואנדה בעזרת חברת הטיס שלו.
חלק מהמשלוחים שברו את האמברגו שהטיל האו"ם על העברת נשק לרואנדה בין מאי 1994 לאוגוסט 1995. ולא רק זאת, על פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו חיילים ואנשי מיליציה רואנדים במדינה ובזאיר השכנה לפני המלחמה.
שלמה אביטל, שהיה שגריר ישראל בזאיר במהלך הטבח ומונה לשגריר ברואנדה עם תום המלחמה, אומר שישראלים לא היו קשורים בשום צורה למסחר ביטחוני ברואנדה בשנים שלפני הטבח ובמהלכו. "הנשיא הרואנדי ביקש מאיתנו בקשות שונות לפני הטבח ולא נענינו להן מפני שחשבנו שזה לא נכון שישראל תהיה מעורבת במה שקורה באזור", הוא אומר. "אני לא מעלה על דעתי את האפשרות שישראלים היו מעורבים במה שקורה ברואנדה. לא היה דבר כזה".
ברנט בירדסלי, שהיה סגנו של רומיאו דלייר, מפקד כוח האו"ם ברואנדה בזמן הטבח, זוכר "תדריך במשרדי האו"ם בניו יורק לפני שיצאתי לרואנדה. אמרו לי שישראל מציידת את הרואנדים בנשק. כשהגעתי לרואנדה לא מצאתי לכך עדויות בשטח, אני לא ראיתי סוחרי נשק ישראלים מסתובבים ברואנדה, אבל סביר להניח שהם לא היו פונים אלי ומברכים דווקא אותי לשלום", הוא אומר בשיחת טלפון מקנדה.
ג'יימס גסנה היה שר הביטחון ברואנדה בין 1992 ל-1993. היום הוא גר בשווייץ ועוסק בנושאים של איכות הסביבה. הוא זוכר שישראלים מכרו נשק לרואנדה. "ישראל, פולין ויוון מכרו לנו נשק", הוא אומר בשיחת טלפון. בעדותו בפרלמנט הצרפתי כמה שנים אחרי הטבח הוא אמר שברואנדה היה כל כך הרבה נשק לפני מלחמת האזרחים עד שאפשר היה למצוא כלי נשק למכירה בדוכני ירקות בשווקים.
הסכסוך בין ההוטו לטוטסי ברואנדה ארוך ומתמשך. במשך שנים שלט המיעוט הטוטסי על בני ההוטו שהיוו את הרוב במדינה. ב-1961 הביאו ההוטו לסיום השלטון הקולוניאלי הבלגי ויצאו למסע טבח באנשי הטוטסי. בעשר השנים הראשונות לעצמאות רואנדה נרצחו 20 אלף בני טוטסי ו-300 אלף נאלצו לעזוב את המדינה.
עוד בחדשות:
פצוע בינוני מפגיעת רקטה במפעל בשדרות
ראיון בלעדי עם ח"כ אנסטסיה מיכאלי
הנשיא ג' ובנאל הביארימנה, שעלה לשלטון ב-1973 אחרי הפיכה צבאית, החריף את קו המאבק בטוטסי. בני ההוטו הועדפו בקבלה לעבודות ממשלתיות ונאסר על פליטים מבני הטוטסי לשוב לרואנדה בטענה שהמדינה אינה גדולה דיה כדי לקלוט אותם.
הפליטים הטוטסים ברחבי העולם עקבו בדאגה אחרי החלטותיו של הנשיא וניסו להתאגד. ב-1988 הוקמה מחוץ לרואנדה החזית הפטריוטית הרואנדית. שנתיים אחר כך החלו לוחמי החזית לתקוף את חיילי צבא רואנדה. בארבע השנים שקדמו לטבח התארגנה ברואנדה מיליציה של אנשי ההוטו שתכננה לבצע טבח בטוטסי.
ב-6 באפריל 1994 יורט מטוסו של הנשיא הביארימנה סמוך לשדה התעופה בקיגאלי. הנשיא נהרג. עד היום לא ברור מי אחראי לרצח. על פי דוח של השופט הצרפתי ז'אן לואי ברוגואייר מ-2006, פול קגמה, מנהיג החזית הפטריוטית, הורה על הפלת המטוס. קגמה הכחיש בתוקף. שעות אחדות אחרי הפלת המטוס פרץ ברואנדה גל אלימות רצחנית. אנשי מיליציה ואזרחים חמושים במצ'טות משבט ההוטו התנפלו על שכניהם מבני הטוטסי וטבחו בהם ללא רחם. על פי דוח של משרד הנוער, התרבות והספורט הרואנדי, 937 אלף בני טוטסי והוטו מתונים נרצחו במהלך מאה ימי הטבח.
18 שנים אחרי הטבח ברואנדה, "השואה האפריקאית" לא נשכחה. תיירים מגיעים למוזיאון קטן שעוסק בטבח ונמצא בפאתי קיגאלי, בירת רואנדה. בסוף הסיור הם עומדים דקת דומייה לצד המדריך המקומי. עשרות ספרים ואתרי אינטרנט עוסקים בזיכרונותיהם של הניצולים,
ישראל הרשמית מיהרה להסתייג מהרצח. ממשלת ישראל הביעה, בהודעה מיוחדת ב-22 במאי 1994, זעזוע מרצח העם ברואנדה וממותם של מאות אלפי בני אדם חפים מפשע. "העם היהודי, אשר התנסה באירוע המר ביותר, השואה הנאצית, ומדינתו ישראל, אינם יכולים להישאר אדישים נוכח הזוועות ברואנדה", נאמר בהודעה. יצחק מרדכי, שר הביטחון ב-1996, אומר שישראל לא מכרה נשק לרואנדה אחרי הטלת האמברגו.
משלחות ישראליות יצאו למדינה המדממת כדי להגיש סיוע לפליטים. סמוך לגבול בין רואנדה לזאיר הוקם בית חולים שדה עם 90 עובדים, רופאים, אחיות ואנשי מנהלה. המבצע זכה לשם "ניצני תקווה" ועורר תשומת לב בינלאומית. אלפי פצועים הגיעו למחנה הישראלי, ביניהם גם בני שבט ההוטו. אחות מחיל הרפואה שעבדה בבית החולים בזאיר אף ביקשה לאמץ את אחד הילדים הרואנדים.
אולם מאחורי הקלעים ישראלים היו מעורבים במשלוחי נשק לרואנדה ולמורדים מהחזית הפטריוטית הרואנדית שהתקבצו בזאיר, ובראשה פול קגמה. אמנם קגמה הוא משבט הטוטסי, אבל גם החזית הפטריוטית ביצעה שורה ארוכה של מעשי רצח. אליסון דה פורג'ס מ"יומן רייטס ווטץ'" כותבת בדוח החשוב ביותר שפורסם על רצח העם ברואנדה שהחזית הפטריוטית רצחה אלפי בני אדם במאה ימי הטבח, כדי לתפוס שליטה בכל רחבי המדינה השסועה.
בספרו "שותפים דוממים - הסיפור שלא סופר על תפקידה של צרפת ברצח העם ברואנדה", כותב אנדרו וואליס שחברת הנשק הממשלתית הצרפתית "סופרמאס" הייתה מעורבת במשלוחי נשק לרואנדה בזמן הטבח, למרות הכחשותיה הנמרצות. החברה העבירה לרואנדה נשק שיוצר בישראל כשהיא משתמשת בגומא שבזאיר כיעד המשתמש הסופי.
קופסאות קרטון מלאות בכדורים של רובה גליל נמצאו על גבול רואנדה-זאיר ביולי 1994. יוסי שריד, השר לאיכות הסביבה בממשלת רבין באותן שנים, הגיע לגבול בשליחות מדינת ישראל ואמר אז ל"מעריב" ש"אין לנו שליטה לאן הנשק שלנו מגיע".
בספר "אדריכלי המלחמה" מתארים בריאן ווד וג'ון פלמן שורה ארוכה של משלוחי נשק שהגיעו מישראל לרואנדה במהלך הטבח. על פי רישומי משרד הביטחון ברואנדה, בין אפריל למחצית יולי 1994 הועברו שבעה משלוחים של נשק קל בשווי של 6.5 מיליון דולר מטיראנה שבאלבניה ומישראל למיליציות שביצעו את הרצח.
לפי הספר, ב-17 וב-18 באפריל , עשרה ימים אחרי תחילת הטבח וחודש לפני הטלת האמברגו של האו"ם, הועברו מתל אביב לגומא שבזאיר 560 אלף כדורים רגילים וכדורים נותבים בקוטר של 5.56 מ"מ בסכום של 853,731 דולר. שבוע אחר כך הועברו רימונים ותחמושת נוספת מתל אביב לגומא בסכום של 681 אלף דולר.
דוח של אמנסטי אינטרנשיונל מיוני 1995 חשף עובדות נוספות. על פי הדוח, מקלעי עוזי ונשק שנתפסו כשלל מצרי במלחמת יום הכיפורים ותחמושת סינית שנרכשה באלבניה היו בתוך הארגזים שהועברו באפריל 1994 מישראל לגומא שבזאיר. אחד הטייסים אמר לתחקירני אמנסטי שהוא הוטעה לחשוב שהתחמושת מיועדת לממשלת זאיר, אולם למעשה הנשק והתחמושת הגיעו לצבא הרואנדי הגולה.
את המשלוחים ארגנה החברה הבריטית "מילטק קורפוריישן". מילטק , על פי ספרם של ווד ופלמן, עבדה בשיתוף פעולה עם חברת השילוחים הישראלית "טרייד אנד מריטיים סרוויסז", שהייתה פעילה ברואנדה בעיקר בתקופה שלפני הטבח. בדצמבר 1994 תבעה מילטק ממשרד ההגנה של רואנדה חצי מיליון דולר על משלוח תחמושת ביוני 1993.
מילטק טענה במכתב למשרד ההגנה שכדי למנוע מעקב אחרי פעילותה העבירה החברה הישראלית "טרייד אנד מריטיים סרוויסז", את הנשק לממשלת רואנדה במטוס איירופלוט רוסי.
"לא ניסינו לטשטש עקבות", אומר מוטי פרידמן, שהיה הבעלים של "טרייד אנד מריטיים סרוויסז" ונחשף כאן לראשונה, "עשינו הרבה צ'ארטרים עם מטוסים רוסיים". פרידמן אומר שהוא אינו זוכר את חברת מילטק: "לא הכרתי את כל החברות איתן עבדנו". פרידמן, רואה חשבון במקצועו, ירש מאביו חברת שילוח חיפאית קטנה, "ש. פרידמן ושות' בע"מ". בעזרת כמה עסקאות מוצלחות הגדיל את החברה. אחרי סדרה של מיזוגים ורכישות הוא מכר את חלקו לפני כמה שנים לחברת שילוחים בינלאומית תמורת 35 מיליון דולר.
במשרד קטן ומהודר בשדרות רוטשילד בתל אביב אומר פרידמן שבשנים הטובות שלה טרייד אנד מריטיים סרוויסז ביצעה חצי מיליון משלוחים בשנה. "שלחתי הכל, גם נשק ותחמושת שיצאו מכל יצרניות הנשק הישראליות לכל חלקי העולם, גם לאפריקה. אנחנו לא בודקים מה יש בארגזים, אנחנו עובדים עם ניירת. אני רק חייב לאמת את הפרטים. אם משרד הביטחון נתן אישור לשלוח נשק לגומא שבזאיר, אני לא צריך לחשוב לאן זה עובר מגומא".
אבל אם אתה לא חושב, אתה מוצא את החברה שלך לשעבר כרוכה ברצח עם ברואנדה.
"כאדם הומני אני לא נכנס לשיקולים של המדינה. אם מדינת ישראל החליטה לשלוח נשק לרואנדה, אני לא מתערב בזה. בדרך כלל, נשק ישראלי מגיע למקומות שנויים במחלוקת. אם הייתי מניח שאני נותן יד לרצח לא הייתי עושה את זה. אף אחד לא הסב את תשומת לבי לזה. בסך הכל הזזתי משלוחים. גם כשאני מביא צעצועים מסין, ילד עלול להיהרג מזה. אני לא יכול עד כדי כך לשרשר את האחריות המוסרית שלי".
הטייסים הבריטים שהעבירו נשק לזאיר ולרואנדה הבינו את אחריותם המוסרית. אחד הטייסים סיפר לתחקירן הבריטי בריאן ג' ונסון תומאס שבמאי 1994 הוא טס משדה התעופה אוסטנד בבלגיה, הידוע כמרכז לסחר בינלאומי בנשק, לטיראנה באלבניה, שם הועמסו על המטוס ארגזים ובהם נשק קל, בפיקוחם של קצינים ישראלים.
משם המשיך לגומא שבזאיר ומגומא לקיגאלי. רק כשהגיעו לעיר הבירה הבין שהם מעבירים נשק לא חוקי. כל אחד מהטייסים, כותבים ווד ופלמן בספרם, הביע חרטה על המעשה. תומאס אומר ל"סופשבוע" שלפחות אחד הטייסים שהעביר נשק מישראל לרואנדה בזמן הטבח מגיע בטיסות אזרחיות מפעם לפעם לישראל וחושש לפרנסתו אם ייחשף.
מעורבותו של ישראלי נוסף, שמעון להב, הידוע גם בשם סיימון ספיץ, הביכה את ישראל במיוחד, למרות שלהב כבר לא התגורר בישראל כשהפרשה נחשפה. להב, שהחזיק באזרחות ישראלית וצ'כית, הגיע בסוף שנות השמונים לישראל מגרמניה, קנה בית מפואר באילת ופתח חברה למכירת מטוסים משומשים. די מהר הוא קרס תחת חובות עתק.
בפברואר 1989 ניסה להימלט מנושיו בספינה לקפריסין. ספינת חיל הים הישראלי לכדה אותו מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. להב אמר שיצא לדוג דגים, בדיקה מהירה גילתה שיש נגדו שלושה צווי עיכוב יציאה מהארץ. הוא הוחזר לישראל ונעצר, ביתו המפואר נמכר כדי להחזיר את החובות, ולהב המשיך במסעותיו העסקיים.
הוא פתח בשווייץ חברת תעופה קטנה, "מטרו קרגו איירליינס", שקרסה אחרי שנה עם חובות של כארבעה מיליוני דולרים. ב-1992 עבר לניו זילנד, הקים את חברת התעופה "פסיפיק אקספרס" ואחרי שנה, עם חוב של מיליון דולר וצו מעצר, עבר לבריסטול שבבריטניה, שם הקים את "אושן איירווייז", חברה שתיווכה בין חברות תעופה לבין אנשי עסקים שחיפשו מטוסי מטען. המוניטין של להב באותה תקופה היו כה גרועים עד שמנהל השיווק של נמל התעופה בבריסטול סירב להשכיר לו משרדים בשטח הנמל.
זה לא הפריע ללהב להמשיך לעבוד. ב-1995, כשהאמברגו של האו"ם על העברת נשק לרואנדה עדיין היה תקף, להב העביר לזאיר נשק שעשה דרכו לרואנדה. בראיון ל"בריסטול איוונינג פוסט", במאי 1998, אישר להב שהעביר נשק לזאיר, אבל אמר שהיה בטוח שהוא מעביר נשק ממדינה למדינה ולא למורדים ברואנדה. הוא הכחיש שהוא חב כספים בכל רחבי העולם וטען שלא ידע שהוצא נגדו צו מעצר בניו זילנד.
כשעיתונאים של ה"ווסטרן דיילי פרס" בבריסטול הראו לו את צו המעצר הוא משך בכתפיו. "כנראה שבכל זאת יש צו", אמר להם. התקשורת הבריטית הדגישה את העובדה שלהב, שהעביר נשק למורדים בזמן הטבח, מחזיק באזרחות ישראלית.
גורמים ממשלתיים ברואנדה זוכרים עד היום את סוחר הנשק א. פ., תושב עיר בשרון, כמי שהיה פעיל במיוחד במכירת נשק ותחמושת להוטו לפני הטבח וגם במהלכו. א' מכחיש בכל תוקף. לטענתו, הוא מעולם לא מכר נשק לרואנדה, הוא אפילו לא ביקר במדינה והוא אינו מבין מדוע עיתונאים מטרידים אותו מעת לעת בפרשה הזאת.
"זאת לא פעם ראשונה שעיתונאים מתקשרים אלי", הוא אומר, "אבל אין לי קשר לזה". בשנים האחרונות הוא פרש לגמלאות ואת מכירת הנשק החליף בתחביב עדכני. א' עסוק בכתיבת טוקבקים. הוא מקפיד לחתום עליהם בשמו ומגיב על אירועים מיוחדים. הוא כתב ש"מוחמד בכרי הוא אויב", וש"זו בושה וחרפה שפועלים סינים לא מקבלים את שכרם". באתר אחר החמיא בהתרגשות לסוחר נשק שהפיק סרט על חיי משפחתו. בזמנו החופשי הוא דירקטור בכמה חברות, ביניהן חברה המעניקה שירותי שיקום לנכים.
הסיוע לאנשי המיליציה של ההוטו התבטא בדרכים נוספות. על פי עדויות שונות, קצינים ישראלים אימנו את חיילי המיליציות לפני הטבח. אחד העדים המרכזיים הוא ג'נבייר אפריקה, בנו של דיפלומט רואנדי, עיתונאי ועורך בעיתון "אומורבה", שאף עבד כסוכן בשירות הביון המרכזי ברואנדה, שלל עיסוקים שחשפו אותו למידע רב. שנתיים לפני הטבח הוא התריע על קיומן של יחידות מוות ברואנדה וסיפר שגורמים ממשלתיים מתכננים מסע הרג של אנשי הטוטסי.
בדצמבר 1992 פרסם ב"אומורבה" ידיעה קצרה הקושרת את הישראלים לאימונים של אנשי המיליציה של ההוטו. לטענתו, חיילי המיליציה הרואנדית התאמנו בקוטאקולי שבזאיר במחנה אימונים של הקומנדו. לאימונים היו אחראים ישראלים והם עסקו בעיקר בחטיפות ובטכניקות של הוצאות מזורזות להורג. ראשוני המתאמנים היו אמורים לשוב לרואנדה בדצמבר 1992.
העיתונאית הבריטית לינדה מלברן, שמביאה את דבריו בספרה "מזימה להרוג - רצח העם ברואנדה", כותבת שאפריקה לא סיפק פרטים נוספים לגבי מעורבות של ישראלים באימונים. "אני מזהיר אתכם", כתב, "אל תהיו מופתעים מההתקפות. אני ממלא את חובתי כשאני מודיע לכם עליהן". אפריקה נעצר בקיגאלי ב-1993, שוחרר אחרי מחאה של ארגוני זכויות אדם ועבר לקמרון.
בפברואר 1994, כך דווח חמש שנים מאוחר יותר בעיתון הקנדי "נשיונל פוסט", שלח הגנרל רומיאו דלייר, אז מפקד כוח האו"ם ברואנדה והיום סנטור בפרלמנט הקנדי, מברק סודי למטה האו"ם בניו יורק שבו הוא מספר על פגישה חשאית עם מודיע רואנדי שהציע מידע על פעילותה של המיליציה הרואנדית, האינטרהאמוואה.
כשנשאל על האימונים של חברי המיליציה סיפר ש-122 חבריה אומנו על ידי ישראלים ביערות ברואנדה. עם זאת, המברק של דלייר לא פירט מיהם הישראלים, אם הם עובדי מדינה או סוחרים פרטיים.
דלייר לא חשף את המודיע במברקו למטה האו"ם אולם בספרו, "ללחוץ ידיים עם השטן", הוא כותב שאנשיו קיבלו מידע ממודיע שנקרא ז'אן פייר. שמו המלא היה ז'אן פייר אבובאקאר טוראצינזה, הוא היה מדריך ראשי של המיליציה ואת מגעיו ,ניהל עם הקולונל הבלגי לוק מרשל, שהיה מפקד אזור קיגאלי מטעם האו"ם.
במייל ל"סופשבוע" כותב מרשל שאינו יודע דבר על המעורבות הישראלית ברואנדה. "לא ראיתי, אני לא יודע, זה הזוי לחלוטין". גונן פרנקו, שעמד בראש המשלחת הצבאית של ישראל לזאיר, זוכר את האימונים. "אימנו את הדיוויזיה הנשיאותית בזאיר ואת המשמר האזרחי, יכול להיות שבין המתאמנים היו גם אנשים מרואנדה".
סוחר נשק ישראלי גדול שעובד באפריקה שנים רבות זוכר היטב את המיליציה של ההוטו. הוא עבד בזאיר והיה מקורב לנשיא, מובוטו ססה-סקו, ולאחד מבניו. מי שחיפש נשק או מדריך צבאי בקינשאסה בתחילת שנות התשעים, מצא את דרכו אליו.
הישראלים שעבדו בזאיר זוכרים אותו כדמות אגדית, כמי שיכול למכור נשק למורדים במקומות הנידחים ביותר באותה קלות שבה סוחר בשוק מחנה יהודה מוכר עגבניות. הוא הכיר את כולם, לבנים ושחורים, ידו הייתה בכל, הוא אימן מורדים, שמר על נשיאים והצטרף למשלחות הישראליות שביקרו באפריקה כאורח של כבוד.
כשנה וחצי לפני הטבח הגיעה אליו חבורה של בני ההוטו. "הם ביקשו שאאמן אותם בשימוש בסיסי בנשק, אף אחד לא ידע שיהיה כזה טבח, לא היה ברור לשם מה הם רוצים אימונים. הם לא אמרו מה הכוונה שלהם, הם נראו כמו חבורה של קרטל סמים. הם רצו להתאמן מהר, מעכשיו לעכשיו, כמו חאפרים", הוא נזכר.
הוא ניהל איתם משא ומתן קשוח. "לא נעים לעבוד עם אנשים כאלה, הם לא יודעים להשתמש בנשק, בשבילם רובה הוא כמו פותחן בקבוקים, צריך להתחיל איתם מאפס, אל"ף-בי"ת של קלעות. הם יורים מיליון כדורים ומצליחים לפגוע רק בשניים. סכום הכסף שהם הציעו לא היה גבוה במיוחד, כמה מאות אלפי דולר. אנשי עסקים משבט ההוטו תרמו להם את הכסף, כמו המגבית היהודית. ישבתי איתם בבית מלון בקינשאסה, ניסיתי לבדוק מיהם, אבל ראיתי שזה לא רציני, רק אדם רעב יעבוד תמורת סכום כזה, ואף פעם לא הייתי רעב".
הוא נשאר באזור ועקב מקינשאסה אחרי הטבח ברואנדה. זמן קצר אחרי הטבח הוא הגיע לרואנדה, מחפש הזדמנויות חדשות. "הכל הסריח מנבלות. עד היום אני לא מצליח להירדם בלילה כשאני נזכר בגופות שנערמו בכל פינה. אז הבנתי שאני בעצם דוקטור ולא סוחר נשק. כל אדם סביר היה רוצה למות מכדור בראש ולא מפגיעה של מצ'טה. אני מספק את הכדור הזה שגורם לאנשים למות בצורה נעימה יותר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם