בחזרה לקרב על "העיניים של המדינה"
39 שנים אחרי, נרגשים עד דמעות, שבו לוחמי גדוד 51 של גולני אל ההר שבו איבדו 56 מחבריהם במלחמת יום הכיפורים. הצלקות עוד איתם
- חוזרים אל ההר: גולני כובשים שוב את החרמון
- בה"ד 1 מי יודע: כך מכשיר צה"ל את קציניו
- ממגש הכסף אל באב אל-ואד: זיכרון דרך שירה
ממש באותו זמן סיימו טירוני החטיבה את מסע ההשבעה שלהם, והלוחמים הוותיקים לא התאפקו, רצו את המטרים האחרונים עם הטירונים ועודדו אותם.
כל אוטובוס חולק לפלוגה ולמחלקה המקוריות, עם המשפחות, הנשים, הילדים והנכדים.
לכל חייל ובני משפחה שכולה הוצמדה מדבקה עם הכיתוב "גדוד 51 כובש את החרמון" ועליה שם החייל.
אבי לוי, שלחם ב-73', הסביר לרעייתו מה היה תפקידו של אברג'ל: "הוא היה מאגיסט, כמוני". אברג'ל ניפח את החזה ואמר: "המאגיסטים היו עם פחות שכל, אבל עם הרבה יותר כוח".
לבסוף הסכים גולנצ'יק אחר, סגן הרמטכ"ל האלוף יאיר נווה, לתת 20 אלף שקל.
כבר באוטובוסים הייתה חגיגה. זיו נאם, חייליו שבספסלים האחוריים התלהבו והפריעו כמו אז. יגאל מור, שהיה רץ מ"פ, עבר עם מעטפה ואסף תרומות. 50 שקל מכל אחד. אחרי שהצליח להוציא גם ממני, סיפר בלחש שהכסף מיועד למשפחות מעוטות יכולת מהגדוד.
ככל שמתקרבים לחרמון האווירה כבדה יותר. "החיילים", סיפר איתן ברושי, אז סגן צעיר והיום יועץ שר הביטחון לענייני התיישבות, "לקחו דגלי גולני וישראל באפודים כדי להניף אותם על ההר. בסוף נאלצנו לעטוף את הגופות בדגלים האלה".
יעקב גרינוולד, סמל מחלקה בפלוגה המסייעת, מחבק את אמנון גרוס, היום חרדי. גרוס הבטיח לו שהם יילכו שוב על ההר יד ביד, כמו פעם, ושוב ייצאו חיים. אתמול זה קרה.
"המקום הזה בשבילנו הוא כמעט כמו הכותל המערבי", סיפר אבי רחמים. "כשמביטים מכאן למטה אפשר להבין למה בני מסאס קרא לחרמון 'העיניים של המדינה'".
רוב בני משפחתו של מסאס נמצאים בפעם הראשונה על ההר, ויש לכך משמעות מיוחדת. יהושע אלתתנני, שהיה צמוד למסאס כל הקרב, סיפר: "לפני שעלינו לחרמון ראיתי את מסאס לידי. אמרתי לו,'בוא תהיה צמוד אליי, נילחם ביחד'. הוא היה לוחם אדיר. ידענו רק שהולכים לקרב גורלי. היינו בפלוגה 60 כשעלינו, נשארו 19 כשירדנו. השאר היו הרוגים ופצועים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם