איך בונים עתיד ירוק?
הדרך לשינוי מבוססת על השלטון המקומי והמגזר העסקי. הסכם משמעותי לא היה בריו, הייתה הבנה שצריך להשקיע בבנייה ירוקה
◄בואו להיות חברים של nrg ירוק גם בפייסבוק
הגענו לריו עם הבשורה והציפייה של לפני עשרים שנה. דאז, הועידה סימנה התווית דרך- תחילת מסע תוך גיבוש השפה הנלווית לו. שם, בפעם הראשונה הוגדר המונח "פיתוח בר קיימא" וההתייחסות אליו במימדים שאינם רק סביבתיים, אלא גם אנושיים-חברתיים, מתוך הסתכלות ארוכת טווח שפורצת את ראיית הדור הנוכחי.
20 שנה אחרי המציאות השתנתה, והפכה למאתגרת יותר. מדוע? היום ישנה ההבנה לגבי מהי המשמעות של מושג הקיימות ומה דורש יישומו בפועל. בינתיים, במשך 20 השנים הללו, לא רק שלא צעדנו את הדרך לקיימות אלא ההיפך. צרכי הוועידה הנוכחית, אם כן, היו לא עוד ברמה של התווית דרך והשראה כי אם יצירת והפעלת מנגנונים עמוקים, אפקטיביים, אופרטיביים, שמטרתם להביא לשינוי במימד הגלובלי.
פרויקט מיוחד - nrg ירוק מסכם את ועידת ריו:
◄המזון נגמר? עולם כמנהגו נוהג
◄ריו פלוס מינוס: זרעי המחאה הבאה
◄ירוק בכיס? טמבל, זו לא הכלכלה - זה החינוך
אם מסתכלים על המגמות השוררות בעולם (לא רק בהקשרים של קיימות) וניסיון ועידות קודמות, כגון- ועידת האקלים בקופנהגן, התוצאה לא אמורה להפתיע אותנו. מתי לאחרונה מנהיגים גילו אומץ לשינוי פרדיגמה וקבלו על עצמם מחויבות מהותית בנושאים שמהותם שינוי הסטאטוס הקיים (ואינם נושאים של בטחון)? הוועידה סימלה נרפות תחת איצטלה של אמירה מחויבת וחדשנית. דיברו רבות על "צמיחה ירוקה" אבל מאחורי זה אין יותר מאשר קוסמטיקה.
העולם נדרש כעת לאמירה שמאחוריה - שינוי "עסקים כרגיל". המנהיגים יכלו לבחור להתמקד בהזדמנויות הגלומות בשינוי החשיבתי ובמקום זאת בחרו להתמקד באיומים. ובתוך גל אי ההסכמות, כשכל מדינה מתבצרת בלהשיג עבור עצמה כמה
חלק מהותי מדיוני הוועידה נגע בסוגיית המרחב האורבאני- עולם שהולך יותר ויותר למחייה במרחבים אורבאניים ונדרש לייצר פתרונות להפיכת המרחב לבר קיימא. בניה ירוקה היא חלק מרכזי מהחתירה לעיר בת קיימא. היציאה לריו לוותה בדרישה מממשלת ישראל ליישם תכנון אורבאני ארוך טווח הכולל עירוב שימושים, צפיפות, דיור בר השגה ותחבורה ציבורית נאותה. דרישה מרכזית הייתה הפיכת הבניה הירוקה ליעד אסטרטגי ממשלתי שמטרתו הפיכת הפרקטיקות בעתיד למיינסטרים של עולם הבניה.
קריאה מחודדת יותר הייתה לאופן שבו יש להטמיע את פרקטיקות הבניה הירוקה. וזאת- באמצעים של תמריצים, ובראשם- הטבות מס, הקמת קרן ייעודית לתמיכה בשדרוג מבנים קיימים, תמיכה בסקרי אנרגיה ויצירת מדבקה אנרגטית למבנים. בנוסף- התמודדות עם האתגר המשמעותי של ישראל של שדרוג מלאי המבנים הקיים (שיש להשקיע בו אף יותר מאשר בבניה החדשה) באמצעות כתיבת תוכנית לאומית לשדרוג retrofitting)) המרחב הבנוי. זאת לצד- אימוץ חלקים מתוך תקן 5281 כמחייב וקידומן של פרקטיות מקומיות לייצור אנרגיות מתחדשות.
בדיונים בריו בולט היה שבניה ירוקה הוא יעד מרכזי, כי כלל המדינות מתמודדות עם אתגרים דומים וכי שדרוג המרחב הקיים הוא אחד מהאתגרים המשמעותיים. זוהה הצורך לשותפות ושילוב כלל הסקטורים- הממשלתי, עסקי- פרטי ואזרחי, בשביל להגיע לשוק אפקטיבי. זאת בנוסף לצורך בהפעלתם של מגוון אמצעים באופן משולב על מנת לגעת בקהלי יעד רבים וצרכי שוק רחבים. המסקנה הברורה הייתה כי מדינות אשר קיבלו מחויבות ממשלתית אסטרטגית לקידום בנייה בת קיימא הצליחו להשיג יעדים אלו ברמה משמעותית בהרבה מאשר אלו שלא.
ואם חוזרים למטרות העל של הועידה- בתחושתי אין להתמקד בהשוואה שבין מה שהשגנו דאז לבין מה השגנו כיום, 20 שנה שאחרי. אלא לבחון- האם יצאנו מהוועידה כשבידינו מחויבות גלובלית לדרך משמעותית שבסופה חזון פיתוח בר קיימא, אשר מאחוריה עומדת המנהיגות העולמית, או לא?
בעוד הסכם הועידה במידה לא מבוטלת מייצג ריו 20- ברור כי הדרך לשינוי מבוססת על הובלתם של השלטון המקומי, ביחד עם מנגנונים בילטראליים ומקומיים של המגזר העסקי- פרטי לצד המגזר אזרחי.
הכותבת: מיכל ביטרמן, יועצת קיימות, מסיידת וחברת הנהלה המועצה הישראלית לבניה ירוקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם