עו"ד פלדמן חושף מה מתרחש בהיכלי הצדק
בראיון בלעדי עו"ד אביגדור פלדמן תוקף בחריפות חסרת תקדים את מערכת המשפט הישראלית שלדבריו: "עולם המשפט הוא הונאה"
ומה הביטוי המעשי של המחשבה הזו?
"מערכת היחסים שמנהל שופט מול הנאשם ועורכי הדין היא פיאודלית, אנכרוניסטית. הכפיפות מוחלטת, לפעמים אפילו הביטוי החיצוני המובהק שלה הוא החובה לקרוא לשופט 'אדוני' ו'כבודו'. 40 שנה אני מכהן כסנגור ועדיין כל שופט צעיר יכול להתפרץ עלי, להעליב אותי ולפגוע גם בוותיקים ממני באופן שלא יעלה על הדעת במחוזי וגם בעליון.
"נאמר לי שבארצות סקנדינביה שופט, תובע, נאשם וסנגור יושבים כולם סביב שולחן עגול ומנהלים את המשפט באופן הוגן ושוויוני. אצלנו המשפט מתנהל בדרך של חנופה והשתחוויות. ישבתי פעם באולם הדיונים מאחורי שני עורכי דין מאוד נכבדים, וממש ראיתי שהם עסוקים כל הזמן בקידות והשתחוויות. האחד לשופט, האחד לשני. הכל מתנהל כמו בחצר של המלך אחשוורוש".
השופט אשם בזה?
"השופט אמור להיות המנצח של התזמורת הקקופונית הזו, אבל בפועל יש מעט מאוד שופטים שמצליחים להביא את המשפט לאיזו מערכת אינטלקטואלית תבונית ולהשתלט באמת על מה שקורה באולם. המשפט הפך להיות דבר בזוי, מסריח מזיעה, מדם ומחוסר אונים. כמובן שאי אפשר להכליל את כל השופטים, אבל יש שופטים ותיקים, שריד לתקופה הממוסדת, משרתת המשטר, שחושבים בציניות שכבר ראו ושמעו הכל, יודעים הכל, יודעים מראש אם הנאשם אשם או חף מפשע, והמשפט הוא רק בזבוז זמן עבורם, ניסיון נואל של עורך הדין לדחות את הקץ ואפשר לסיים איתו הרבה קודם.
"תיכנסי לכל אולם משפטים שמתנהל בו הליך פלילי כבד, ותמצאי חילופי דברים תגרניים בין עורכי הדין והשופט, בין עורכי הדין לבין עצמם, כשתפקיד השופט הופך לגננת במקרה הטוב, או לשוטר שמנסה לארגן את האולם שלא יגלוש על גדותיו מרוב אמוציות וכעס. תיכנסי לאולם משפטים באנגליה ותמצאי אווירה אחרת לגמרי. סיפרה לי עורכת דין שמונתה לשופטת, שכדי להכשיר אותה לשיפוט הנשיאה הציעה לה לשבת שבועיים ליד כיסא השופט.
"עורכת הדין הכירה היטב את האולם, הרי הופיעה בו כמעט כל יום כסנגורית ציבורית. אבל הנשיאה אמרה לה, מה שאת רואה מהאולם שונה לחלוטין ממה שהשופט רואה על הדוכן. כשנשיא העליון משה לנדוי התמנה לתפקיד שופט שלום בגיל צעיר, הוא שאל את משה זמורה, 'איך אדע להיות שופט?'. וזמורה, נשיא העליון הראשון, הנכבד, אמר לו, ברגע שתשב על הכיסא, תדע".
והיום?
"יש שופטים, לא כולם, שלא שולטים באולמם. אתה רואה אותם ונזכר בכיתת בית ספר, כשהמורה פוחדת מהתלמידים ועומדת בפינה מבוהלת ממה שמתרחש. יש אולמות משפטים שאתה נכנס לתוכם ורואה שופט חסר כריזמה וחסר את הכבוד שהצדדים אמורים לרחוש לו. הוא פשוט נראה מבוהל ממה שקורה לפניו, דבר שגורם באופן מיידי לאובדן האמון של הנאשמים בבית המשפט.
"המשפט בישראל הפך למשחק של רמאות. אין לו שום קשר למה שלומדים באוניברסיטה, לסדר הדין הפלילי, לדיני ראיות. במיוחד המשפט הפלילי הידרדר לתהום תחתיות. אין שום קשר בין זכויות הנאשם להתנהגות הסנגורים, התובעים ובמידה רבה גם השופטים. יש שופטים רבים שאוחזים בדעה שמטרתו של המשפט היא לתפוס את העבריין, מהסוג שכולם יודעים שאם הוא לא ביצע את העבירה הזו, ככל הנראה ביצע או יבצע עבירה אחרת, ואז השופטים מתנהגים בהתאם והמטרה מקדשת את האמצעים".
איפה אתם, הפרקליטים, במשחק הזה?
"המצב גורם לכמה עורכי דין להרגיש כאילו השופט הוא המורה והם התלמידים שתפקידם להפריע למורה. ממש אפשר לראות בבירור שבגלל ששופט מורם, יש כל הזמן ניסיון לאתגר את המרחק מולו. לכבוש את הפער. להוציא אותו מהכלים. או להפך, להתייחס אליו בחנופה ובילדותיות שהן תולדת המאזוכיזם. המצב הזה ממאיס עלי את המקצוע בצורה קיצונית.
"אפילו שקלתי לעזוב אותו ודי. יותר מדי זמן עבר מאז האמנתי שהמשפט הוא סוג
העבריינים מבינים את זה כמוכם?
"עורכי הדין הם פי עשרה יותר ציניים מהעבריינים כלפי בית המשפט. רק אתמול ישבתי עם לקוח שהואשם בעבירה חמורה והוצע לו הסדר טיעון קל יחסית. הלקוח חף מפשע. לכן אמר לי, למה שאסכים? נכון שהציעו לו חמש שנות מאסר במקום עשרים הצפויות לו אם יפנה למשפט ויורשע, אבל עדיין, חמש שנות מאסר הן חמש שנות מאסר. אמרתי לו, אם אתה רוצה לסמוך על בתי המשפט, בבקשה. חשוב רק שתדע שבתי הסוהר מלאים באנשים שסמכו על בתי המשפט שיזהו את חפותם ויובילו אותם לזיכוי. לכן שמע לעצתי, קח את מה שמוצע לך, תחרוק שיניים, תעבור את זה, תחזור למשפחתך אחרי שלוש-ארבע שנים ואל תסמוך על בתי המשפט שייתנו ביטוי שלם לאמונה שאינך אשם".
זו האשמה חריפה. משמעה שלנאשם אין כמעט סיכוי להשיג משפט צדק.
"בכל שנותי בעולם המשפט זכורים לי מעט ימים שניתן בהם פסק דין ואני אמרתי לעצמי, נעשה צדק, נעשה משפט. ולא משנה אם מדובר בהרשעה או בזיכוי. חמור יותר, היו לא מעט מקרים שבהם בית המשפט זיכה נאשמים שהיו לי ספקות גדולים מאוד ביחס לעובדת היותם חפים מפשע, למרות שמספר הרשעות השווא גבוה יותר. יש מקרים בהם אני יודע בוודאות שבית המשפט הולך שולל. אני יודע מי ביצע את העבירה ויודע שהשופט מרשיע חף מפשע ואיני יכול לעשות דבר בקשר לזה. לפחות בעשרה מקרים בקריירה שלי אני יודע על מישהו שיושב בכלא למרות שלא עשה דבר ואחרים שעשו את מה שעשו מסתובבים חופשי".
תן דוגמה.
"היה לי תיק רצח של שני אחים, אחד בחור טוב, עובד, מתפרנס, והשני עבריין. בגלל תאורה עמומה זיהו בטעות את האח הטוב כמי שירה ולא את הרוצח האמיתי. בית המשפט האמין לזיהוי השגוי ושלח חף מפשע לשנים רבות בכלא. כמובן שלא יכולתי להעלות לדוכן העדים את אחיו ולרמוז לבית המשפט שיש בסיפור הזה אח עבריין שמאוד דומה לנאשם".
אתה יודע בוודאות שהרוצח מתהליך חופשי, האח החף מפשע נמק בכלא ואתה שותק?
"מה יכולתי לעשות? רק להוסיף לתחושת המיאוס כלפי המערכת המשפטית שחסרה צניעות, שצריכה להגיד, אנחנו לא יודעים הכל, וכשיש לנו ספק, לא מחפשים הרשעה בכל מחיר".
אפשר ליידע את הפרקליטות, אפשר לשלוח מכתב בעילום שם.
"חס וחלילה. אני לא יכול לגלות דברים שנודעו לי בגלל חסיון עורך דין-לקוח וגם כי הרוצח יהרוג אותי".
אז מה אתה עושה עם המידע?
"כלום. מפסיד עוד שעת שינה. מוסיף עוד שערה לבנה".
מהנהלת בתי המשפט נמסר: "הדברים אינם ראויים לתגובה". הפרקליטות סירבה להגיב.
גם אם הפרקליט הוותיק מתקשה להודות בכך, זו הייתה ללא ספק אחת השנים הקשות ביותר בקריירה של אביגדור פלדמן. פעיל זכויות האדם שרשם על לוח הצפחה שלו ניצחונות מתוקשרים בזה אחר זה, חבר לצוות ההגנה על נשיא המדינה משה קצב והפך בן לילה לשק החבטות של ארגוני הנשים. נייר הלקמוס שלו נותר אדום גם כשנחל בתיק הזה כישלון חרוץ. אפילו ההחלטה לייצג את ענת קם בפרשה שהסעירה את המדינה לא צחצחה אותו בפני הממסד והשמאל. ולבסוף נחל מפלה גם שם. "התאווה להיות מוקע הממסד לא זרה לי", מעיד פלדמן על עצמו בקלילות לא לגמרי משכנעת. "כבר הותקפתי לא אחת בשנים קודמות".
מה שונה הפעם?
"הפעם הותקפתי גם על ידי אנשי שלומי. בעבר כהניסטים ואנשי ימין קיצונים כינו אותי בוגד, ועכשיו השמאלנים אומרים עלי דברים דומים. השנה הזו זכיתי באהדת שוק הכרמל. פעם הייתי הולך בו ושומע קריאות בוגד, החבר של ואנונו. היום הפכתי ליקיר השוק. כולם שם תומכים במשה קצב".
ואתה מוכן להחליף את אהדת השמאל באהדת השוק?
"גם כשהייתי חביב השמאל אהדתו הייתה מסויגת, ספקנית. כל אחד הרשה לעצמו לשאול, מה המניעים העומדים מאחורי ההחלטה שלי להגן על מרדכי ואנונו או להילחם נגד חיסולים ממוקדים. היו תקופות לא ארוכות שזה הפריע לי קצת. אחר כך כבר לא. היום אומרים לי, קיבלת מיליונים תמורת ההגנה על משה קצב, ובגללם מכרת את הנאמנות והאידאולוגיה שלך? ואני רוצה להגיד שלא התעשרתי מהתיק הזה, ממש לא קיבלתי מיליונים, ואתם שיוצאים היום נגדי שילמתם לי כשהגנתי על ואנונו, או כשהופעתי בעתירה נגד אלון מורה? אתם לא שילמתם לי את שכרי אז, בשביל להגיד לי 'היום בגדת בנו כשאתה מייצג את משה קצב'".
התגובות החריפות הפתיעו אותך?
"כן, בגלל הנחיתות המחשבתית. אנשים מאוד רציניים באו אלי ואמרו, איך אתה יכול להגן על אדם כמו משה קצב? ואני השבתי שמובן מאליו שאני יכול מהטעם שהרציתי עליו בכיתה א' של הבן שלי, שכל אדם, גם אם אתה חושב שהוא אשם, זכאי להגנה משפטית. אמרתי, דווקא על אדם כמו קצב אני מגן, ואפילו הילדים הסכימו איתי מיד, לעומת אנשים ברי דעת שבאו אלי עם הטענה הפרימיטיבית הזאת, והוכיחו לי באותות ובמופתים שהגנה על קצב נתפסת בעיני הציבור כבגידה בעבר או בהווה השמאלני שלי.
"כאילו איך אדם שהגן על פלסטינים יכול להגן על משה קצב. צריך להוציא אותו מתוך המחנה ולהכניס אותו למחנות הסדר במושבות מצורעים. האמת היא שאני לא מסתובב עם מדחום לבדוק אם השמאל אוהב אותי או שונא אותי. חברים שלי, ואין לי הרבה, לא שינו את יחסם אלי בגלל קצב או בגלל ענת קם. אפילו ביקשו ממני כמה פעמים לייצג את מחאת האוהלים שאני מתגורר ממש מעליה, והפלסטינים עדיין מעריכים אותי. יש לי שם טוב אצל פלסטינים מרכזיים בשטחים. הם לא שמעו על משה קצב".
לא פשוט להפסיד בשני תיקים מתוקשרים.
"עורכי דין פליליים נועדו מראש לכישלון. היכולת היחידה שלהם היא לצמצם את הנזק ככל האפשר. הכישלונות הגדולים באמת שלי היו בתיק סולימאן אל-עביד והרוצחים של דני כץ. קצב וענת קם מתגמדים לעומתם. בסדר. נכשלתי. אני לא יכול להגיד שזה קרע קרע בלבי. אני לומד לחיות עם כישלונות. יכול להיות שאני אפילו מתמכר לכישלונות. הכישלון הופך להיות סוג של גאווה, של איזה קול שאומר, אני יותר חכם מהם, אני יותר טוב מהם.
"אני גם לא חושב שנכשלתי אצל ענת קם. האישום שלה התחיל במדרגה הרבה יותר גבוהה של ריגול חמור, עבירה שדינה 15 שנה, ואנחנו הורדנו אותה לאישום הרבה יותר מתון. לא יכולתי לעשות שום דבר כדי להפחית את העונש. השופטים היו תלויים במערכת מיתולוגית של מה יקרה אם כל חיילת תחליט לקחת מסמכים מסווגים מהמחשב הצבאי. אני מכיר את הטיעון הזה מהתיק של ואנונו. אין לי כוח כעורך דין לשנות את המערכת. אין לי כוח לשנות את האידאולוגיה המשפטית והפוליטית שלה. כל המערכות הרי ניזונות זו מזו ומתבססות על ערכים יסודיים מוטעים לגמרי".
ובתיק קצב?
"יכול להיות שגישה הרבה יותר אגרסיבית כלפי המתלוננות הייתה מסייעת לקצב. אולי הייתי צריך לצרוח על המתלוננת. להעליב אותה. אבל אני לא תקפתי את המתלוננת ולא הכפשתי אותה למרות שהופעלו עלי לחצים להגיד עליה שהיא מטורפת ולא נורמלית. חשבתי בנאיביות שהראיות כל כך פגומות שלא יובילו להרשעה ולכן אין סיבה לרמוס את העדות. כשאני חושב היום לאחור, ייתכן שהשופטים כל כך התרגלו למלאכת הגנה אגרסיבית בעבירות מין, שהם הניחו שאם אני לא עושה את זה, כנראה היא בכל זאת אומרת את האמת".
פלדמן לא מכה על חטא ולא עסוק בחרטות. "עשיתי כל מה שיכולתי בתיק קצב", הוא אומר. "למדתי אותו באופן שלא דמה לשום תיק לפניו. שכנעתי פרקליטים מאוד נכבדים, ביניהם היועץ המשפטי לשעבר מני מזוז, שאין מקום להאשים את קצב באונס, והם הסכימו לזה אחרי שהגישו כתב אישום, שזה נדיר ביותר. כמעט ולא קרה שפרקליטות מגישה כתב אישום בעבירות חמורות ואחרי שימוע נסוגה ממנו. עכשיו אני שואל את עצמי, איפה הייתה הטעות, כיצד אותם טיעונים שהצליחו לשכנע פרקליטים בכירים שכל אחד מהם יכול היה בקלות לכהן כשופט מחוזי ועליון - נכשלו מול בית המשפט? והתשובה לכך היא שייתכן שהמופע המשפטי שלי היה פחות מדי קיצוני, יותר מדי הסתמך על ההיגיון, הצדק, התמונה המלאה. כנראה שהדברים האלה כבר לא עובדים בבית משפט. כנראה צריך להטביע את הידיים בדם ובסחי ולהפשיל שרוולים".
קצב ביקש ממך להיות אגרסיבי?
"כן. יכול להיות שהוא צדק ואני טעיתי. הוא והמשפחה שלו ביקשו ממני לכתוש את המתלוננות עד דק. ואני אמרתי, זה לא באופי שלי ולא נמנה עם כישורי. ייתכן שאם היה עומד במקומי עורך דין אחר, אלים יותר, אולי היה מוציא תוצאה אחרת".
לכן קצב החליף אותך ביורם שפטל?
"שפטל שונא כל דבר שקשור לפרקליטות ולמשטרה. הוא מתעב את הממסד ותוקף אותו. אני הצעתי לקצב לקחת אותו. שפטל מנתץ כל מוסכמה עלובה שחלה על עורך דין. אמרתי לקצב, מה שלא עשיתי, אולי שפטל יוכל לעשות".
העדות במשפט קצב דווקא טענו שהתייחסת אליהן באגרסיביות.
"אני חושב שהן לא חוו אף פעם חקירה בתיק אונס על ידי עורכי דין אחרים. ועדיין א' ממשרד התחבורה עוררה אצלי תחושה קשה מאוד. אי אפשר להגיד את זה על א' השנייה. הבנתי את הקושי שלה ואיך הכאב שלה הפך לאישום באונס".
איך התרשמת מאישיותו של קצב?
"כשמשה הגיע אלי הוא כבר היה קצב, שר וחבר כנסת וראש עיר מגיל צעיר שנבחר לנשיא על פני שמעון פרס. לא מישהו שיכולתי להשפיע עליו ולעצב אותו אלא לפעול על פי הרצונות והעדפות שלו. היכולת להבקיע את החומה שיצר סביבו הייתה כמעט בלתי אפשרית. הוא לא מישהו שיכולתי להשפיע עליו באופן ממשי.
"קצב התנהל כאדם שחש שהכל פועל נגדו ומנסה בכוח לאזן את עמדתו מול עמדת התקשורת. כמובן שזה היה חסר סיכוי. אמרתי לו, ככל שתשתף עם התקשורת פעולה, כך היא תפגע בך יותר. אבל קצב הוא אדם שסומך בעיקר על עצמו ועל מקורבים לו שהם לא בהכרח עורכי דין ולא בהכרח קוראים נכון את התמונה. ההתנהלות הזו שלו באה, להערכתי, מחיים ארוכים בבועה תקשורתית שבה הוא מוקף באנשי שלומו, שעוסקים בחנופה ובהדגשה של עד כמה הפעולות והמעשים שלו נכונים. פוליטיקאים חיים בתוך בועות של חנפנים, ומשה קצב לא היה יוצא דופן בעניין הזה".
איך הוא התנהג?
"התרשמתי שהוא פגוע מאוד, שהוא מתנהל בתחושה שנעשה לו עוול קיצוני. לא אחת הוא ישב במשרד שלי ובכה. לא אחת ביקש חיזוק, ושיתמכו בו. לעתים בכה על האישומים נגדו. בדיוק קראנו את העדויות שנמסרו נגדו במשטרה ואת התיאורים שתיארו המתלוננות. הוא היה עוצר ואומר, זה לא נכון, זה לא היה כך. כושר הניחום שלי לא גבוה במיוחד, אז חיבקתי אותו".
וגילה קצב?
"גילה לא הייתה מגיעה אל המשרד. דיברתי איתה לעתים אקראיות, אבל היא אמרה וחזרה ואמרה שהיא תומכת בהסדר הטיעון וגם בבעלה. היא הייתה בטוחה שקצב לא עשה כלום, ועדיין ישבה עם עצמה ועשתה שיקול פרגמטי, רציונלי, להעדיף את עסקת הטיעון ולשים את הפרשה מאחוריה. היא אפילו לא חשבה על התוצאה המשפטית. היא הייתה משוכנעת כמונו, שכדאי לוותר על ההליך האכזרי של משפט. גילה אמרה,'לא מעניין אותי מה תהיה התוצאה של המשפט אלא העובדה שהמשפחה שלנו עומדת לסבול שנתיים ושלוש בהליך משפטי קשה ומשפיל שבו יגיעו כל מיני עדות ויספרו כל מיני סיפורים שכולם כאחד יפגעו בי, בבעלי ובילדי בצורה קשה מאוד'. גילה אמרה,'אני רוצה לחסוך לנו את כל הכאב הזה'. אבל קצב לא קיבל את דעתה".
אז הוא בעצם פעל בניגוד לרצונה?
"קצב פעל נגד רוב העולם. נגד עורכי הדין, נגד אשתו, נגד ההיגיון. להערכתי, הבנים שלו ייעצו לו לא לקבל את עסקת הטיעון".
כנפגעת הראשית בפרשה, אולי היה אפשר לצפות שלפחות בעניין הזה היה מכבד את רצון אשתו.
"כאן נכנס לתמונה הטיפוס הפוליטי. טיפוס מאוד ייחודי, מאוד אגוצנטרי, מאוד מנותק מהמשפחה. מאוד מרוחק מהתחושות האמיתיות של בן אנוש. פוליטיקאים מייצרים לעצמם אישיות מלאכותית והיא זו שמוצגת לציבור. לפחות כך אני ראיתי את הדברים. ואת גילה אני מכיר עוד לפניו. היינו שכנים. היא גרה בהרצל ואני בפלורנטין, מרחק 50 מטר. היינו ביחד בצופים. אני זוכר נערה מאוד לבבית וחביבה. רק שנים רבות אחר כך הסתבר לי שנישאה לקצב, לא יודע באיזה נסיבות. היא בהחלט זכורה לי בנוסטלגיה משנות הילדות.
"קצב ואני לא שייכים לאותה קטגוריה בשום צורה ואופן, פוליטית או אישית. לכן היכולת שלי לייצג אותו הייתה טובה יותר מאחרים. דווקא בגלל שהייתי מנוטרל מכל חיבה או זיקה אליו - ואין חולק שאני לא מאוהדיו הקודמים ולא מישהו שרוצה בכל מחיר לזכותו כי אני מעריך את האישיות שלו, אלא אני פועל על פי התיק - דווקא בגלל זה השימוע עבד. אפילו מזוז שישב בשימוע אמר לי,'התעסקת בתיק עצמו, לא פיזרת שום אבקת קסמים על קצב בגלל שהיה נשיא'. חלקתי על הגישה שכמה מעורכי הדין אחזו בה, שעליו לקבל יחס מיוחד. אמרתי, תתייחסו אליו כמו לכל בוזגלו שעומד לדין. וכל בוזגלו שהיה עומד לדין היה מזוכה. קצב הורשע גם בגלל מעמדו".
מה דעתך על הנורמות המיניות שלו?
"אני ודאי מתנגד לכל יחס של ביזוי נשים, של ניצול יחסי מרות, של הטרדת נשים שפועלות תחת מרותך. זה חמור כשלעצמו. הסדר הטיעון האשים אותו בסוג כזה של התנהגות וקבע שהעונש הראוי לו הוא מאסר על תנאי. אבל המרחק בין זה לבין אונס וניסיון לכפות את עצמך ולקיים מעשה מין בכוח, באלימות, הוא רב".
למה בעצם קצב התנגד לעסקת הטיעון?
"אני רואה בהתעקשות של קצב לוותר על עסקת הטיעון צעד אמיץ מאוד. העובדה שהחליט להילחם על חפותו בתנאים לא פשוטים - כשנשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש פורשת עליו כנפיים אפלות מראש, ובאופן ברור הייתה עוינת בצורה משמעותית ביותר - מעידה על תחושת החפות שלו. נשיאת העליון אמרה בפירוש שהסדר הטיעון פסול מבחינתה. לא קשה להבין מה אמירה כזו עושה לשופטים שמייחלים להתקדמות. ובכל זאת קצב הולך נגד הדרקון יורק האש, אחרי שניצח את היועץ המשפטי מזוז, כשביניש היא הדמות הכי משמעותית במערכת המשפט ואומר,'אני הולך להילחם בדרקון יורק האש הזה', ונכשל בכך. ברור שנכשל. אף אחד עוד לא ניצח את הדרקון".
אתה רומז שנשיאת העליון כיוונה אל התוצאה עוד לפני שהמשפט החל?
"יש חשש כזה, אם כי אני לא מכיר את האופן שבו המערכת פועלת. למשל, טענו שהמקום הנכון מבחינה משפטית להאשים את קצב היה בית משפט בירושלים. תל אביב רחשה התנגדויות והפגנות רבות משתתפים בכיכר. אבל הנשיאה ביניש מדדה בסרגל את המרחק בין קריית מלאכי לירושלים ולתל אביב וקבעה שהדרך לתל אביב קצרה יותר. זה היה ניסיון לשים את קצב במרכז ההפגנות. חשבנו גם שההרכב שהוחלט עבורו לא היה נכון. הייתה תחושה שהורכב הרכב ייחודי שיביא לתוצאה שהמערכת ביקשה".
ובכל זאת, מי שקבע את התוצאה הסופית היו השופטים, לא נשיאת העליון.
"אי אפשר לחלוק על כך שדעת קהל מחלחלת לתוך ההליך השיפוטי שהוא כמעט מיסטי. השופטים הם לא שמאנים, לא קוראים בקפה ולא בעלי תה. שופטים מושפעים כמו כל בן אנוש. הייתה תחושה, לא אכחיש. ביניש כתבה פסק דין מאוד חריף נגד עסקת הטיעון ובעד הצורך להמשיך במשפט, והדבר יצר תחושה שיש לה השקפה, דעה, בעניין הזה, לעומת הרוב בעתירה שחשב שעסקת הטיעון סבירה ומתקבלת על הדעת והיועץ מזוז ודאי יודע מה הוא עושה. העמדה הזו יצרה לאורך כל הדרך תחושה לא נעימה. האורה של ביניש כנשיאה, ההשפעה שלה על התיק, לא פסקה ואפשר היה לחשוב ששופטי בית המשפט המחוזי שרוצים להתקדם לבית המשפט העליון יכוונו דווקא לדעתה".
בהנהלת בתי המשפט, בשמה של נשיאת העליון בדימוס דורית ביניש, סירבו להגיב לדברים.
לאור החשדות האלה, סביר שההחלטה של בית המשפט העליון, להשאיר את פסק הדין על כנו, לא הפתיעה את פלדמן. "התחושה שלי הייתה שבית המשפט העליון לא התמודד באמת ובצורה רצינית עם השאלות שעלו במשפט קצב. בית המשפט הסתפק במה שבית משפט עושה כשהוא עצל מדי או כשהוא רוצה להגיע לתוצאה שהציבור רוצה שהוא יגיע אליה. גם אם שופט לא יכול להגיד בוודאות שהדברים שאחת העדות אמרה הם נכונים, עדיין קיים חשש אצל שופטים שאם יפקפקו בעדות המתלוננת, מיד כל ארגוני הנשים ייעמדו על רגליהם האחוריות.
"האופן שבו מתעצבת החלטה אצל שופט דומה פחות או יותר לאופן שבו אנחנו, בשר ודם, היושבים חצי מטר מתחתם, מעצבים את ההחלטות שלנו. חלק קטן קשור לאינטואיציה, חלק לתהליך ההגיוני, וחלק גדול ונכבד, אין מה לעשות, קשור בדעת הקהל. במה חושבים כולם. התנהגות העדר פועלת גם על שופטים. שופטים הם חלק מעדר שאמור לפעול יחד בהרמוניה, כי אם ירוץ לצד השני, יבוא הדוב הגדול ויטרוף אותו".
שופטי העליון לא אמורים לפחד מדעת הקהל.
"לא מדובר בפחד. פחד זה פשטני. מה אכפת לו, הוא כבר שופט עליון, אי אפשר לעשות לו שום דבר. אין גם צורך לתת משקל רב למה שכותבים עליו. אני מדבר על האינסטינקט. על מה שמתחת לסף ההכרה היוצר את הקרקע להחלטות. ובמשפט קצב הכיכר רעדה משמעותית. המשפט נראה כמו בימי הביניים. ישבנו באולם ושמענו את הפגנות הנשים בחוץ ואת התופים שמכים. קראנו את הכתבות הקיצוניות והכותרות לפני כל פסק דין שנבעו מאיזו היסטריה של חברה מפוחדת וגם מהעדר מוחלט של דיון אינטלקטואלי ומחשבתי".
בלי קשר לכיכר, העובדה שמגיעות במקביל כמה מתלוננות נגד קצב על מעשים נפרדים מדברת בעד עצמה.
"לא הייתה אף תלונה על אונס. היו אמירות על התנהגויות מיניות לא ראויות בתחום של יחסי עובד ומעביד. חלקן היו יותר טריוויאליות כמו חיבוק, וחלקן חיזור תוקפני מדי או נגיעה כזו או אחרת. בין ההתנהגויות הלא מקובלות הללו לאונס יש הבדל תהומי. עובדה, אף אחת לא התלוננה במשטרה. אף אחת לא חשבה שזה מספיק רציני עד כדי אונס. כולן חשבו שהאירועים לא נעימים ומציקים, למשל כשהציע למישהי ללכת לבית מלון, או כשנתן נשיקה למישהי, דברים שהם חלק מהנוף המגונה של יחסי עובד-מעביד".
קו ההגנה שהצגתם בשם קצב הכחיש גם את זה. קצב טען שלא קרה כלום.
"הנאשם כפה עלינו מסיבותיו שלו קו הגנה שמרחיק את עצמו מכל דבר שקשור לאירועים מיניים בינו ובין המתלוננות".
וכשראה שכלתה אליו הרעה הסכים לקו החדש?
"לא, זה היה הקו של עורכי הדין. קצב העיד שלא היה שום דבר, אבל אני אמרתי, ואני חושב שאני צודק, שלא משנה מה אמר הנאשם, בסופו של דבר צריך להסתכל על הראיות. והיו המון ראיות שהצביעו על מערכת יחסים קרובה בין קצב למתלוננת. שיחות של שעה ושלושת רבעי השעה באמצע הלילה בין שניהם, למשל, שאי אפשר להגיד שנכפו עליה כי פשוט אפשר לסגור את הטלפון, עדויות מהמשרד שהיא בודדה את קצב ולא הרשתה לאף אחד להיכנס אליו".
אתה בכנות מאמין שקצב לא אשם באונס?
"אני יכול להגיד שלדעתי אדם חף מפשע יושב בבית הסוהר".
שלוש ערכאות פסקו שהוא אנס.
"יש נגע במערכת המשפט, שאם השופט מאמין לעדה, בית המשפט העליון לא מתערב בזה. אבל מה זה מאמין למתלוננת? אנשים לא אומרים אמת בבית משפט. אנשים חושבים שהם אומרים אמת. התלונות שם נאמרו שנים אחרי המעשים. יש מחקרים שאומרים שזיכרונות מעצבים את עצמם, שלא לדבר על מישהי שהתלוננה ואחר כך רצתה לעבוד בבית הנשיא. הכל היה נזיל ורופס ומובנה על מערכות פסיכולוגיות מאוד מעורפלות. ככל שאני מתרחק ממשפט קצב, אני אומר שבאחד הימים הוא ייבדק ויתגלה כעיוות דין נוראי, כמשפט שבו שופטים סירבו לקבל כל פירוש אלטרנטיבי אחר לראיות, אלא רק כאונס".
איזו מערכת יחסים יש בינכם היום?
"היחסים שלי עם קצב לא מן המשופרים. אני נושא על גבי מספיק זיכרונות מרים ממשפט סולימאן אל-עביד ונאשמי דני כץ. אני כבר לא מעוניין ואפילו לא יכול להעמיס על גבי עוד חטוטרת ולייסר את עצמי על התוצאה. יש מקרים שמכורח הצורך בהישרדות עצמית אתה מותח קו. אחרת אי אפשר".
עורך הדין ציון אמיר טען שקצב עלול להתאבד בכלא.
"זו לא הייתה דעתי. אני חושב שקצב אדם חזק שירצה את עונש המאסר, ייצא מן הכלא וימשיך להילחם על חפותו".
אולי ההחלטה שלך לקחת את ההגנה על ענת קם הייתה גם ניסיון לאזן את הדימוי שנוצר לך ולהחליש את המתקפה שספגת בגלל ייצוג קצב?
"ראיתי בענת קם חוליה חלשה בתוך מערכת מושחתת שבה אלוף הפיקוד שומר על מעידה לכאורה סודית, שלא לומר רשלנות מוחלטת, ובסופו של דבר הוא מקודם והופך לסגן הרמטכ"ל. האלוף יאיר נווה לא מסוגל לקרוא מסמכים מתוך מחשב, הוא רוצה שידפיסו לו אותם, ובגלל שהם שמורים במחשב מוגן במיוחד, אז מעבירים אותם לצורך הדפסה למחשב מוגן פחות. קם, מתוך מחשבה טיפשית, רואה במסמכים האלו אינדיקציה לפשעי מלחמה, מעתיקה אותם ומוסרת לעיתונאי אורי בלאו כדי שיעשה בהם שימוש. היא רואה בו עיתונאי אחראי והוא מפרסם שלושה מאמרים שעל כולם קיבל את אישור הצנזורה. ללכת אחר כך ולשלוח אותה לארבע וחצי שנות מאסר, כשאלוף הפיקוד עולה בדרגה, כשאף אחד לא ניזוק חוץ ממנה, ולהגיד שהיא פגעה בביטחון המדינה, זו שטות גמורה.
"בכל הלשכות הצבאיות מהסוג הזה עובדות פקידות מטומטמות, סליחה על הביטוי, שהיו מתאימות ל' היפה והחנון', שאין להן מושג במה הן מתעסקות, והצבא סומך עליהן שמכוח התפיסה המוגבלת שלהן לא יעשו שימוש בחומרים. והנה נופלת לתוך החבילה הזו ענת קם, שמבינה דבר וחצי דבר, ואומרת לעצמה, בואו נראה מה המסמכים האלה אומרים ומעבירה לעיתונאי. בית המשפט רואה את הנתונים, מתיישר עם מיתולוגיה ביטחונית עלובה ולא מבוססת, ושולח אותה לארבע וחצי שנים בנווה תרצה. זו אכזריות לשמה".
סיפור יפה וטוב, ובכל זאת אין להתעלם מהעובדה שהבחורה גנבה מסמכים מסווגים.
"אף פעם לא אמרנו שהיא לא עברה עבירה, אלא שהעבירה מתגמדת לעומת הרשלנות הטוטאלית בהעדר שמירה על חומר לא מוגן".
במבט לאחור, אתה מתחרט שלקחת על עצמך את ההגנה בשני התיקים הללו?
"אני מנסה להפוך את העבודה המשפטית לחוויית חיים. במשפט קצב וקם נוספו לי יכולות ותובנות שלא היו לי קודם. האם יבואו אלי יותר או פחות לקוחות כתוצאה מכך? זה לא מעניין אותי. גם הפסדים צורבים איזו תובנה בתודעה".
פלדמן (64), בן לניצולי שואה, נשוי ואב לשלושה, קנה את פרסומו כמומחה לתיקים פלילים בעלי זיקה פוליטית-רדיקלית ונגיעה לזכויות האזרח כשייצג את ראשי הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית, המרגל מרקוס קלינגברג, מרדכי ואנונו וטלי פחימה. הפרקליט הוותיק נמנה עם מקימי ארגון "בצלם", הוועד להתדיינות באגודה לזכויות האזרח והוועד הציבורי נגד עינויים בישראל.
ב-91' קיבל את פרס רוברט קנדי לשלום. לאורך השנים עתר לבג"ץ בתחומי זכויות אזרח שונים, שהמפורסמים בהם: בג"ץ סברה ושתילה, בג"ץ הסיכולים הממוקדים, בג"ץ מוחמד בכרי (נגד פסילת הסרט "ג'נין ג'נין") ובג"ץ העינויים (שביקש לאסור שימוש בכוח פיזי בחקירות).
בשנים האחרונות החל פלדמן לקחת על עצמו תיקים רגילים כפרקליט פלילי מוביל. העובדה שייצג את קצב לא מונעת ממנו להביט בסלידה על מצעד הנאשמים והמורשעים במערכת הפוליטית שהנשיא עומד בראשה.
"התחושה שלי היא שהכל מושחת, שלמערכת אין קודים אתיים, שהשאלה היחידה המעניינת אישי ציבור וראשי עירייה היא האם יתפסו אותנו. גם האזרחים וגם הפוליטיקאים התרגלו להסתכל אל המערכת המשפטית כאל המורים הגדולים. המנטורים. הם יגידו לנו מה לעשות ואם נצליח להעביר פתק בלי שיתפסו אותנו, אז ניצלנו. נוצרה תלות איומה, חולנית, בין העם, החברה ומערכת המשפט
" השופטים האכילו אותנו במנות זעירות של חופש הביטוי, חופש ההפגנה, ואנחנו הסתפקנו בהקצבה והפכנו לשבויים של אנשים שנתפסים כשופטים מאוד חשובים, אבל בפועל מייצגים את השלטון. רק בשנים האחרונות, כשברק, אחרון המוהיקנים, אחרון האלים הגדולים, סיים את כהונתו, התפזרה הסמכות במידת מה. אנחנו פחות נושאים עיניים אל בית המשפט העליון. רק לאחרונה העם לקח לעצמו קצת מתפקיד השופט".
ודורית ביניש?
"לביניש לא הייתה אותה כריזמה מזיקה, חולנית כמעט, שהייתה לברק. היא כבר נעה בין העולמות שזו התקדמות בפני עצמה. וגרוניס שופט מקצועי שלא מתיימר להלך בספירות העליונות ופוסק לפי מה שמונח בפניו. גרוניס לא מתיימר להיות נביא ולא בן בנו של נביא".
ועדיין , הוא אומר, מאחורי גלימתו של גרוניס, המצב רחוק מאוד משלמות. "איך עובד המשפט הפלילי? עד שלא מוגש כתב אישום אתה לא יודע כלום", מאשים פלדמן. "מתנהלים מעצרים, לפעמים ל-30 וגם ל-60 יום , והפרקליט לא מקבל שביב של ראיה, הכל מתנהל בין השוטר והשופט שהופך להיות מין שוטר גדול. השופט והמשטרה מנהלים ביניהם דיאלוג חשאי. שופט אפילו מציע לשוטר קווי חקירה. הסנגור בשלב הזה מוקצה מחמת מיאוס.
"פעם היו סנגורים שהצליחו במשפטים בזכות היכרותם המוחלטת של התיק, לשונם הצחה ויכולתם לחקור חקירה נגדית משובחת. היום הם זוכים בתיק בשל היכולת להתיש את הפרקליטות והשופטים ולהגיע להסדר טיעון. הסדרי טיעון הפכו להיות המטרה המרכזית והעיקרית של ניהול המשפט. לעתים מוגשים כתבי אישום שמראש מועדים להסדרי טיעון ועל כן מגביהים בהם את רף העבירה, כדי להשאיר שוליים מספיק רחבים להגיע להסדרי טיעון.
"לשופטים יש חלק ברור ומודע במשחק הזה. הם בהחלט מעודדים את הצדדים לא להגיע לפסק דין אלא להסדרי טיעון. ברגע שהמשפט כולו מתנהל בצל הסדר הטיעון, וכולם שותפים למהתלה הזו ויודעים שהכל מראית עין בדרך לעסקת הטיעון, הדבר פועל באופן משחית על כל המשתתפים, והמשפט מאבד את האינטגריטי שלו והופך להצגה. אני יכול להעלות מחשבה עוד יותר זדונית ולומר שלפעמים יש תחושה שפסק הדין מעניש את הנאשם על שלא הגיע להסדר טיעון".
איזו עייפות מכמירה, מעורפלת, נושבת מפלדמן. ההליכה האיטית, ההיעדר המוחלט של ולו גם שביב הומור. בשעות שבהן ישבנו לראיון, הציניות שלטה בכיפה והוא אפילו לא טרח להסתיר או להסוות זאת. "עולם המשפט הוא שקר, הונאה גדולה. הונאה עצמית והונאת האחר, הלקוח, התובע, השופט. המערכת לא נותנת סיכוי לאיש, מי שמזוכה, זה במזל, אפשר פשוט לערוך הגרלה", הוא אומר בשוויון נפש, בהשלמה. "אני לוקח שקר ומוסיף לו את האסתטיקה שלי, אחרת אין ללקוח שלי סיכוי".
אתה חי, אם כך, בהונאה עצמית מתמדת.
"זו לא הייתה ההתחלה שלי. קל מאוד לחיות בהונאה עצמית עד שאתה הופך להיות מודע לה. הונאה עצמית היא חלק מהקיום שלך, כמו שאמר סארטר. אבל כשאתה מודע לכך שאתה לא נמצא במערכת אמיתית שיש בה תרומה לאיזה עקרונות או ערכים אמיתיים, אלא מתעסק בשולי המפה, בתרגילים ותחבולות ומלחמת גרילה, הדבר הזה הופך להיות יותר ויותר מאוס. אני מתעורר בבוקר ואומר לעצמי, לאן אני הולך עכשיו, לעוד תיק שבו אנסה לחבל תחבולה כזו או אחרת? לנסות לעבוד על מישהו שבאופן כזה או אחר עובד גם עלי? הרי אני הולך למאורת נוכלים שבה אני מקווה להיות הנוכל הכי מוצלח. אם יש בי שמץ אינטגריטי לחפש משהו פנימי בתוך כל הדבר הזה, התוצאה שאני מעלה היא מיאוס מוחלט".
אז למה אתה שם?
"כי כשאני זוכה ומצליח אני חש בעונג שאני לא בודק את מקורו. אדם לא בודק למה הצליח והאם תחושת העונג שמתפשטת בגופו ובנפשו אמיתית או נכונה. הדבר דומה לעונג של מהמר שהצליח לזכות במשחק פוקר או שניים. החלום שלי היה להיות סנדלר. כנראה שכבר לא יתגשם".
אתה מפחד לפרוש?
"אני לא פורש מתוך פחד ובעיקר מתוך התמכרות. כמו המכורים לקוקאין ולהרואין אני מכור להעמדת הפנים של המשפט. אני אדם מאוד מאוד ביישן, מאוד לא איש רעים להתרועע, והמשפט הפך אותי פתאום לדמות. לסלבריטי. הנה אני יושב פה בשדרות רוטשילד וכל אדם שני שעובר לפני מכיר אותי ונד לי בראשו בגלל שהופעתי בטלוויזיה, בגלל שהוא קרא עלי משהו. זה סוג של התמכרות. האם הייתי מעדיף להיות בלתי מוכר, בלתי ידוע, מרצה קטן באוניברסיטה לספרות כמו בסיפור של סטונר, כמו שחשבתי שאהיה כשמלאו לי 27, או שהייתי מעדיף לשמר את העובדה שהפכתי לסלבריטי בעל כורחי?
"אנשים מעדיפים חיים שמשאירים טביעת אצבע. יכול להיות שזה מה שמחזיק אותי. מצד שני, אני לא בטוח שהשארתי סימן בעולם. אני לא בטוח שבעוד עשר-עשרים שנה, אחרי שאסתלק מכאן, יידעו שהיה עורך דין אביגדור פלדמן שעשה כך או אחרת. התחושה הקשה היא שלמרות הכל, לא הבאתי גאולה לעולם".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם