"אהבתי את ישראל": תחנות בחיי יצחק שמיר
רה"מ השביעי הקדיש את חייו למאבק להקמת המדינה, החל מפעולותיו בארגון הלח"י, דרך שירותו במוסד, ועד לכהונתו בממשלת האחדות עם פרס
- פרס ספד: "שמיר היה לוחם אמיץ ופטריוט גדול"
שמיר קיבל פרס ישראל על מפעל חיים ותרומה מיוחדת לחברה ולמדינה לשנת 2001 ותואר בידי שופטי הפרס כמי ש"מגלם בדמותו תקופה היסטורית הירואית, שראשיתה בחינוכו העברי בגולה, בעלייתו ארצה ובהצטרפותו למחתרת האצ"ל ואחר-כך למחתרת הלח"י.
"יצחק שמיר הקדיש את חייו למאבק בלתי-נלאה למען הקמת מדינת ישראל. לא פעם סיכן את חייו בפעולות נועזות, אף כאלה שלא היו מקובלות על כלל היישוב היהודי בארץ ישראל. כל חייו הוא האמין אמונה עזה בציונות אקטיביסטית ונרתם להבטחת ארץ-ישראל לעם ישראל, תפיסה שהייתה במוקד חייו. במשך כל חייו ופעילותו עמדו המדינה, שלומה, ביטחונה ושלמותה במרכז שאיפותיו ועשייתו. את מלאכתו עשה בקנאות, באהבה ובמסירות אין-קץ לעמו ולמולדתו".
שמיר נבחר לראשונה לתפקיד ראש הממשלה, כשהתמודד במרכז תנועת החירות מול דוד לוי על התפקיד שהתפנה עם פרישת ראש הממשלה מנחם בגין מכהונתו באוגוסט 1983. הוא כיהן כראש ממשלה שש וחצי שנים, וגיבש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.
בקדנציה הראשונה שלו שלו כראש הממשלה, שנמשכה 11 חודשים, התמודד שמיר עם משבר מניות הבנקים ותוכנית הדולריזציה שהגה שר האוצר אז, יורם ארידור. בקדנציות הבאות שלו היו מלחמת המפרץ הראשונה, מבצע שלמה להעלאת יהודי אתיופיה והמבצע להעלת יהודי ברית המועצות.
שמיר נולד כיצחק יזרניציקי, ב-1915, בעיירה רוז'ינוי שבפולין. כבר בגיל צעיר רכש שליטה מלאה בשפה העברית, הודות ללימודיו בבית הספר עברי בביאליסטוק של רשת מוסדות "תרבות". שמיר סיפר: "ראיתי עצמי כתושב ארעי בפולין, כמי שנמצא בה לחניית ביניים בדרכו למקום אחר. שיבת היהודים לארץ ישראל נעשתה לצידוק הקיום שלי".
מבית הוריו ברוז'ינוי עקב אחר המתרחש בארץ
לאחר לימודי משפטים באוניברסיטת ורשה, שאותם לא סיים, עלה ארצה בשנת 1935. "הרגשתי כאן מהרגע הראשון כמו בביתי ממש. זה נבע מכך שהכרתי מראש כל פרט הקשור באורח החיים בארץ. סגנון הלבוש, סוגי המזונות, אפילו שמות הרחובות, לא היו זרים לי", סיפר.
בארץ חידש את לימודיו באוניברסיטה העברית, אך תוך שבועות אחדים החליט כי היו אז "משימות
חשובות יותר", עקב המאורעות והמיתקפות כלפי הישוב היהודי. שמיר הצטרף ל"ארגון ב'", שהתנגד להבלגה הצבאית שהכריזה ההגנה, ועם התפרקות הארגון ב-1937 התפזרו חבריו בין ההגנה וארגון האצ"ל המחתרתי שהוקם אז. שמיר, שעבד אז לפרנסתו במשרד של רואי חשבון בתל אביב, הצטרף לאצ"ל ויצא לפעילויות בשמו כמעט מידי ערב.
לאחר שלוש שנות פעילות באצ"ל החליט לפרוש מהארגוו בשח אכזבתו מפעילות הארגון אל מול אירועי מלחמת העולם השנייה. שמיר גרס כי על האצ"ל להמשיך ולהילחם בבריטים על אף מלחמתם בגרמנים. הוא הצטרף לאברהם שטרן (יאיר), שהקים את ארגון הלח"י ("לוחמי חירות ישראל"). לאחר ששטרן נרצח ב-1942, התמנה שמיר לאחד משלושת מנהיגי הארגון. הבריטים הבטיחו למי שיביא ללכידתו פרס בסך 200 לירות ארץ ישראליות, סכום עתק באותם ימים.
לבסוף נתפס, בשלהי 1941, ונכלא בכלא מזרע. כעבור תשעה חודשים הצליח להימלט יחד עם אליהו גלעדי, גם הוא מפעילי המחתרת העברית, לאחר שהסתתרו במחסן מזרנים. על המעצר סיפר שמיר: "כעל גחלים ישבתי במחנה הריכוז במזרע בשנת תש"ב. מכות קשות ניתכו על המחתרת בזו אחר זו: הרצח בדיזנגוף 30, רצח יאיר, חטיפות, עינויים, מאסרים בלי סוף. ללא נשוא היה הסבל של ישיבה מאחורי התיל באפס מעשה.
"יום יום היינו נוטלים את העיתון בידיים רועדות והעיניים מחפשות אינסטינקטיבית ידיעות על אסונות חדשים, וכשידיעות אלה היו באות, נקפצו האגרופים, התרתח הדם, ואחרי יום-יומיים היה הכל חוזר לשיווי המשקל של חיי מחנה משעממים ואפורים. זה היה זעם אין אונים. וידענו: המוצא היחיד מן הזעם הוא בריחה. זהו תנאי קודם לחידוש הפעולה, לתחיית המחתרת".
בהיותו חופשי התרכז בשיקום תנועת הלח"י, ונעשה לאחד משלושת חברי המרכז של הארגון, שהיה ממונה גם על הפעילות המבצעית, לצידם של נתן פרידמן-ילין-מור וד"ר ישראל אלדד. שמיר היה אחראי על ריכוז הפעילות הארגונית והמבצעית של הלח"י.
בתפקיד זה היה אחראי להוצאתו להורג של אליהו גלעדי, בחשד של שיתוף פעולה עם הבריטים, ולהתנקשות בלורד מוין הבריטי ב-1944. פעולות אלה בוצעו לאחר שנטל לעצמו את השם המחתרתי "מיכאל", על שם מייקל קולינס, מפקד המחתרת האירית שלחמה בבריטים בתחילת המאה. כדי להסוות עצמו התחפש ליהודי חרדי: "הסוויתי את עצמי כאיש דת מובהק. גידלתי זקן והתהלכתי לבוש בקפוטה", סיפר.
בשנת 1946 חשפו אותו הבריטים, חרף תחפושותו. הוא נעצר והוגלה למעצר באריתריאה שבמזרח אפריקה. הבריטים הקצו מטוס מיוחד להטסתו לשם. אך גם הריחוק והבדידות באריתריאה לא עצרו בעדו והוא הצליח, זמן קצר לאחר הגיעו לאריתריאה, להימלט מן הכלא בתוך משאית דלק. יחד עימו נמלטו יעקב מרידור ואריה בן אליעזר. שמיר הגיע למושבה הצרפתית ג'יבוטי, משם התגלגל לצרפת. באותה עת רכש שליטה טובה בשפה הצרפתית, שנזקק לה מאוחר יותר כששימש נציג חשאי בכיר של "המוסד" באירופה וקבע את מקום מושבו בפריס, תחת שם ההסוואה - מר ברזילי.
שמיר חזר הביתה רק לאחר קום המדינה. אך בעקבות רצח ברנדוט בספטמבר 1948, שוב ירד למחתרת. אחר כך ניסה להיבחר לכנסת מטעם "מפלגת הלוחמים", אך רשימתו כשלה. הוא פתח עסק פרטי בתל אביב, עד שגויס בשנת 1955 על ידי ראש המוסד המיתולוגי, איסר הראל.
במשך עשר שנים עמד בראש יחידה סודית של המוסד. שאנשיה עסקו בין היתר במעקב אחרי המדענים הגרמנים שעסקו בפיתוח מערכות נשק חדישות במצרים. מרבית פעולותיה של היחידה הסודית נותרו עדיין חסויות.
בין היתר הוצב כאמור בתחנת "המוסד" בפריס, שם נאלץ להתמודד עם מה שכינה "המרד של ילדיי יאיר וגלעדה, אשר נתקפו געגועים עזים הביתה, לשמש ולשמים של ישראל ולרחובות תל אביב" שמיר סיפר: "חשתי לעומת זאת כי הרומן שלי עם צרפת מגיע למלוא פריחתו: הנוף, האוכל, היין, שירי אדית פיאף - כל אלה דיברו אלי וקנו את לבי".
בשנת 1965 פרש מהמוסד. "עשר שנים אלה הטביעו בי חותם עמוק. אעז ואומר שאני גאה לא רק בהיותי הראשון מבין בכירי מחתרות 'הפורשים' שחצה את המפתן ונכנס בהזמנה מפורשת לקודש הקודשים הממלכתי של המדינה, אלא גם בכך שהייתי הראשון מעובדי 'המוסד' שזכה לעמוד בראש הדרג האזרחי הממונה עליו", סיפר.
עם פרישתו מהמוסד פנה לעסקים פרטיים, תוך ניהול פעילות ציבורית מקבילה למען יהודי ברית המועצות. כעבור ארבע שנים, ב-1969, הצטרף מי שהיה ממפקדי הלח"י לתנועת החירות, שבראשה עמד מי שהיה מפקד האצ"ל, מנחם בגין. ב-1972 נתמנה חבר הנהלת התנועה ויו"ר מחלקת הארגון, וב-1975 היה ליו"ר הנהלת הארגון.
ארבע שנים לאחר שהצטרף לחירות נבחר לכנסת השמינית, ובכך החלה דרכו הפוליטית. הוא כיהן מאז עד לתום כהונת הכנסת ה-13. במהלך של 1977, לאחר שנבחר מנחם בגין לראשות הממשלה, מינה בגין את שמיר לכהונת יו"ר הכנסת. הוא היה האיש שקידם בכנסת ישראל את פניו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בביקורו ההיסטורי בישראל. כעבור שלוש שנים, כשהתפטר משה דיין מתפקיד שר החוץ, מינה בגין את שמיר במקומו.
מכאן נסללה דרכו לראשות הליכוד ולראשות הממשלה. בשנת 1983, כאשר פרש בגין מראשות הממשלה, התמודדו על התפקיד יצחק שמיר ודוד לוי. שמיר נבחר, וכיהן אחד עשר חודשים כראש ממשלה ושר החוץ, עד לבחירות שנערכו שנה לאחר מכן.
לאחר הבחירות לכנסת האחת-עשרה ב-1984, שהסתיימו בתיקו בין גושי הימין והשמאל (60 ח"כים לכל גוש), הציע שמיר מוצא מהמשבר - רוטציה בראשות פרס ושמיר לסירוגין. תחילה כיהן שמעון פרס כראש ממשלה ואילו שמיר שימש ממלא-מקומו ושר החוץ.
באוקטובר 1986 התחלפו השניים בתפקידיהם על פי הסכם הרוטציה, ושמיר חזר לכהן כראש ממשלה. ועדת פרס ישראל קבעה כי "למרות דעותיו הנחרצות בשאלות הנוגעות לשלמות הארץ הוא ידע לשתף פעולה עם שותפיו לממשלת האחדות הלאומית ביושר ובהגינות שקנו את לב יריביו".
לאחר הבחירות לכנסת ה-12, ב-1988, ויתר שמיר על אפשרות הקמת ממשלת ליכוד שתישען על מפלגות הימין, וכונן ממשלת אחדות נוספת. בתחילת 1989 עיבד יחד עם שר הביטחון יצחק רבין יוזמת שלום בת ארבעה פרקים, שבין היתר קראה לקיום בחירות בשטחים.
אולם לאור התנגדות גוברת בליכוד ליוזמה, מצידם של אריאל שרון, דוד לוי ויצחק מודעי, הקשיח את עמדתו, וב-15 במרס הופלה ממשלתו בהצבעה על הצעת אי-אמון, בתמיכת שותפתו לקואליציה מפלגת העבודה ומפלגת ש"ס בראשות דרעי. האירוע ייזכר בתולדות הפוליטיקה הישראלית כ"תרגיל המסריח".
פרס ניסה להקים ממשלה, אך החרדים בראשות הרב שך היפנו לו עורף, ואפשרו לשמיר להקים ממשלה צרה בראשותו. ממשלה זו גזרה על עצמה, בהנחיית שמיר, את מדיניות האיפוק בימי מלחמת המפרץ, אשר זכתה להערכה רבה מצד ארצות הברית. החלטתו של שמיר להשתתף בוועידת מדריד, ותחילת השיחות הדו-צדדיות עם סוריה, לבנון ומשלחת ירדנית-פלסטינית, עוררה ביקורת נגדו במפלגות הימין - התחיה, צומת ומולדת - והן פרשו מהקואלציה והובילו להקדמת הבחירות.
בבחירות לכנסת ה-13 בשנת 1992, רץ שמיר שוב בראשות הליכוד, אך הובס. לראשונה מאז 1977 הקימה העבודה בראשות יצחק רבין את הממשלה הבאה. התבוסה עוררה ביקורת חריפה נגדו בליכוד, ובפריימריס הפנימיים בליכוד ב-1993 נבחר בנימין נתניהו כיו"ר הליכוד. שמיר המשיך לכהן כחבר כנסת, תוך הבעת התנגדות נמרצת להסכם הצהרת העקרונות שנחתם עם אש"ף. הוא גם הביע מורת רוח ממהלכיו המדיניים של נתניהו באשר להסכם חברון והסכם וואיי, ואף כינה אותו "מלאך חבלה".
בערב בחירות 1996 החליט שלא להתמודד לכנסת, אך עדיין נטר טינה לנתניהו ובמארס 1999 נקט בצעד הפגנתי של פרישה מהליכוד והצטרפות פורמלית למפלגת "חירות" בראשות מיכאל קליינר. משהצטרפה "חירות" לאיחוד הלאומי, כובד בהצבת מועמדותו במקום ה-120 של מועמדי האיחוד הלאומי לכנסת.
בקיץ 1999 שב שמיר לליכוד, לאחר שהסביר שעם פרישת נתניהו פקע הנימוק לפרישתו. באותה עת הודיע על תמיכתו בבחירת אולמרט לראשות הליכוד והממשלה, ומשנבחר שרון פרש מן החיים הפוליטיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם