מיכאל שלה: סוכנת המוסד של יצחק שמיר
רגע אחרי שעלתה מאורוגוואי לישראל, הצטרפה איזבל פדרו לארגון הביון והחלה בקריירת ריגול במצרים, שבה הופעלה ע"י שמיר
"בתחילה זה לא מצא חן בעיניי. חשדתי", היא מספרת ונזכרת בתקופה שבה הגיעה לארץ, התמקמה בתל אביב והחלה בחיפוש אחר עבודה. "לא חסרים מקרים של גיוס צעירות לעבודה בזנות. זה משהו שקורה עד היום. ביקשתי מהם שיחזרו אליי עוד יומיים ומיד פניתי למשטרת יפו".
פדרו ביקשה לדבר עם שוטרת ושאלה אותה אם הסיפור נכון או שמדובר במזימה להפילה בפח. התשובה שקיבלה הרגיעה אותה. "היא אמרה לי שלא מדובר בבלוף, שהאנשים רציניים ושזה נכון שרוצים שאעבוד למען מדינת ישראל. הודיתי לשוטרת, וכשהשניים חזרו אליי למחרת אמרתי להם 'בסדר, עכשיו אני רוצה לדבר עם הבוסים שלכם ואז אחליט'".
הפגישה נקבעה בבית הקפה ורד בתל אביב, ונראה שהיא מצאה חן בעיני המפעילים העתידיים שלה. באותו יום הוחלט לשלוח אותה לאחת ממדינות ערב: מצרים, סוריה או לבנון. "הם אמרו לי שכל מה שעליי לעשות זה להפעיל את הראש, את העיניים, את האוזניים ואת המצלמה שלי. לנצל את עצמי לטובת מדינת ישראל. באותו רגע ידעתי שאני עומדת להיות מרגלת, למרות שאני מאוד לא אוהבת את המילה הזאת".
בשלב זה של שירותה במוסד נסעה פדרו לצרפת, שם פגשה את יצחק שמיר, ששירת באותה תקופה בתפקיד בכיר בארגון והפך למפעילה. "הוא מסר לי את הכינוי שלו, 'מיכאל', ומרגע זה ואילך הייתי צריכה לפנות אליו רק בשם הזה", נזכרת פדרו. "דיברתי איתו שלוש פעמים, הוא שאל אותי שאלות ולפי התשובות שלי כנראה מצאתי חן בעיניו מאוד. אחרי הפעם השלישית, כשהוחלט שאצא למצרים, הוא אמר לי: 'בבקשה קומי, לכי תעשי מה שבא לך, איפה שבא לך ומתי שבא לך'. לדעתי אין מחמאה גדולה מזו. זו הבעת אמון מלאה שהוא נתן בי".
את שמיר היא מתארת במילים ששמורות רק לאנשים שעליהם אומרים את הדברים הטובים ביותר. "היה לו אופי חזק והוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה", היא מתארת. "כשנתן אמון במשהו היה לו בסיס מובהק לדעת שזו קביעה נכונה. היה לו חוש אבחנה מצוין לאנשים. כשפגש מישהו ידע אם אפשר לסמוך עליו או לא. אם הוא קלט אותי אחרי שלוש פגישות, זה הסימן הטוב ביותר לכך שהוא ידע טוב מאוד מה הוא עושה".
בפגישתה האחרונה עם שמיר הסבירה לו פדרו איך היא יכולה לסייע במשימתה למצרים ואיך יתנהל סדר יומה שם. "אני אדריכלית וציירת, ונכנסתי למצרים בעזרת דרכון אורגוואי כדי ללמוד ולעבוד שם. הייתי במדינה שלוש שנים לבדי עד 1965, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים. העברתי משם מידע מגוון בעיקר בנושאים צבאיים כמו תנועת המטוסים. במהלך שהותי ראיתי
במהלך עבודתה הצליחה פדרו בדרך מסוימת לשים את ידיה על התוכניות של סכר אסואן. "זה נראה לי הדבר הכי חשוב, כי במקום לפוצץ מאות פצצות ולשלוח טנקים, אפשר להטמין פצצה אחת והסכר נפרץ".
לפדרו היה קשר הדוק עם יצחק שמיר לאורך השנים, פוליטי ואישי. בעלה היה פעיל בליכוד, ונציג העיר ראשון לציון במרכז המפלגה. כך, בכל פעם שהוזמן למפגשים פוליטיים, היא היתה מתלווה אליו ופוגשת את שמיר. נוסף על כך, בתו של שמיר גרה בשכנות לפדרו, וכלתו היתה המורה של בנה. "נפגשנו הרבה, הוא זכר אותי ונהנה לשוחח על הימים שבהם היה במוסד והפעיל אותי", היא נזכרת. "הוא תמיד היה מאוד חברותי. הוא היה איש נעים סבר, חייכן וסימפטי ותמיד שמח לראות אותי".
פדרו ראתה את שמיר בפעם האחרונה לפני שהתאשפז ומאז לא נפגשו. עם רעייתו לא שמרה על קשר דומה וכך גם עם ילדיו של ראש הממשלה לשעבר ומפעילה במוסד. "הוא היה ראש הממשלה הטוב ביותר שהיה לנו, והתפקוד שלו היה מושלם. היתה לו אישיות חזקה, בהירות מחשבה ודעות ברורות, והכי חשוב - כושר עמידה מול הלחצים הבינלאומיים. לדעתי הוא עשה את המקסימום לטובת מדינת ישראל. אין היום מישהו בשיעור קומתו של שמיר, שידע להתמודד עם המערבולות של העולם".
במהלך שנותיה במצרים פדרו מספרת שלא נחה לרגע. היא ציירה, למדה ארכיאולוגיה, ביקרה באתרי עתיקות ובמוזיאון של קהיר ואפילו נכנסה אל תוך הפירמידות, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה, על אחת כמה וכמה כשמדובר באישה. נוסף על כל הדברים האלה, כמובן, היא הפעילה גם את הראש, את העיניים, את האוזניים ואת המצלמה כדברי מפעיליה. כיום, בגיל 78, כשהיא בביתה בתל אביב, היא נזכרת בתקופה מרתקת שבמהלכה למדה להסתדר, ובעיקר היא לא שוכחת את החום.
היו רגעים שחשת בסכנה?
"הייתי בסכנה בכל רגע, אבל לא פחדתי. זה לא קיים אצלי".
את החומרים שאספה: תצלומים, מסמכים ומכתבים, נהגה לשלוח בדואר, אבל לא ישירות ממצרים אלא דרך אנשים שהכירה. "היה לי קשר עם אנשים מספרד והם היו מעבירים את החומרים שלי לשם, ואז שולחים לישראל. אחד מהם היה קצין באונייה ספרדית. הם כמובן לא ידעו מה יש במעטפות", היא מודה.
אחד מהבלדרים שפעלו איתה היה קרוב משפחה של איש מצוות האונייה הספרדית, מהנדס בתוכנית של הגרמנים לפיתוח נשק עבור המצרים. חברות גרמניות, אנגליות וספרדיות עבדו אז בשיתוף פעולה לפתח נשק במדינה, ופדרו "התחברה לשם מבפנים".
היא יצרה קשרים הדוקים גם עם עיתונאים מצרים וישבה עמם בשיחות של בית קפה. אלה לא רק יודעים הרבה, אלא גם מדברים הרבה. בדרך אף ביקרה בקזינו של קהיר. "לא שיחקתי שם אף פעם, אבל התחברתי לנציגי ממשל ולאנשי עסקים שהיה להם עם מה להמר. אפילו קציני צבא הגיעו לשם וגם איתם שוחחתי".
אחרי שלוש שנים רצתה לחזור לישראל כדי להקים משפחה. "הספיק לי. הסכמתי לעבוד במוסד, אבל הם רצו שאהיה פקחית בנמל התעופה ואני רציתי להיות בחיל הים, כך שהדבר לא הסתדר. כשחזרתי לארץ שבתי גם למקצוע שלי ועזבתי את הארגון. הם כמובן הצטערו, ואמרו לי שהתחושה שלהם היא שהם הפסידו סוכנת מעולה".
לבסוף התחתנה עם איש האצ"ל, שעל חזהו "עשרות מדליות על פעילות למען ארץ ישראל", כדבריה , ולשניים שני ילדים. "זה בכלל היה בגלל אמא שלו, היא התאהבה בי, תפסה אותי ואמרה לי'את שלי'. בעלי אפילו לא ראה אותי לפני שאמו החליטה עבורו. אחרי החתונה התברר שחלק מקרובי המשפחה שלו והחברים היו קרובים מאוד למוסד, כך שנכנסתי לאותה משפחה מורחבת. אלמלא העבר שלי, אולי לא הייתי נדבקת דווקא לשם".
מה הילדים אומרים על האמא המרגלת שלהם?
"הרבה שנים הם כלל לא ידעו. לא סיפרתי להם. אחר כך, כשלמדו על הפרק הזה בעברי הם ראו את זה כמובן מאליו. זו אמא שלהם. היא כזאת ג'דה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם