מחר במוספשבת: עד המדינה בפרשת הולילנד שלא הכרתם

הסבל במחנה הריכוז באוקראינה, האח הקטן שהרעיב עצמו למוות מול עיניו והעולם הדמיוני שיצר לעצמו כדי להתמודד עם הבדידות בארץ. חשיפה ראשונה של האוטוביוגרפיה שכתב עד המדינה ש"ד: האם מדובר בדמות קרה ומחושבת - או באדם מבולבל ומפוחד?

שלום ירושלמי | 5/7/2012 8:10 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
למעלה מ-16 שעות כיכב השבוע ש"ד על דוכן העדים. עד המדינה בפרשת הולילנד הוא הקלף הראשי של הפרקליטות נגד לא פחות מ-16 נאשמים וחברות, שעומדים לדין בפרשה שהוגדרה זה מכבר כפרשת השוחד הגדולה בתולדות המדינה, ובראשם ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מזכירתו שולה זקן וצמרת עיריית ירושלים לשעבר.

כתבות נוספות:
- מה מסתתר בקופת השרצים של עד המדינה, ש"ד?
- עדותו של ש"ד: ידענו שביושר לא נשיג את השטח
- אולמרט על עד המדינה: מפוקפק ושקרן
עד המדינה בפרשת הולילנד
עד המדינה בפרשת הולילנד צילום: יוסי אלוני

בימים הסוערים ההם, שבהם שיחד ש"ד על פי עדותו את הנאשמים והעניק מתנות וסיגרים לאולמרט ותכשיטים לזקן, הוא מצא גם זמן לכתוב ספר מרשים ולשלב בו שירים ודקלומים מרגשים.

קטעים מהאוטוביוגרפיה, שנחשפת כאן לראשונה, מגלים צדדים חדשים באישיותו הרבגונית של איש הכספים הממולח בן ה-75, שזכה לכינויים "התמנון" ו"התמהוני", אבל יחרוץ במידה רבה את גורלם של בכירי המדינה.

כך למשל פותח ש"ד את הספר בשיר שחיבר בשנת 1997, השנה שבה על פי עדותו העביר, בין היתר, מאות אלפי דולרים ליו"ר הוועדה המחוזית בעיריית ירושלים דאז, תמורת הגדלת זכויות הבנייה בפרויקט הולילנד: "חלפו עברו שנות נעוריי/ שנים אשר היו רעותיי/ חלפו שנות אביביי/ מאחורי חלוני הן/ ביתי נבנה/ גדלו בנותיי/ על דלתי כבר מתדפק הסתיו/ שיבה הפכו שערותיי/ אך הנפש רוויה כי נולדו נכדיי/ ותפילה לחורף בא - אל יהיה קשה ואל תהא בו קרה, ונשארו זיכרונותיי, אותם אנצור בתוך סיפוריי".

בשיר אחר כותב ש"ד: "לאיש לא אכפת כיצד אני קם בבוקר ואיך אני באמת מרגיש/ לאיש לא אכפת אם טוב לי או רע לי, אם חולה אני או גוסס, אם יש לי אגורה או סרטן/ אז מדוע/ כל פעם שהם פוגשים בי/ מבקשים שאומר להם 'מה נשמע' ו'מה שלומי'".
בזכות הגופות בשלג

ש"ד נולד ב-1937 בעיר מחוז באוקראינה על גבול פולין. בנובמבר 1941 גורשה המשפחה למחנה הריכוז בציבולובקה, שם שהו כשלוש שנים. במחנה איבד את אמו ואת אחיו. "כל אלה שהכירוה בחייה אמרו כי הייתה אדם נפלא", כתב , "גם אחי הבכור כנראה חשב כך כי הוא סירב להמשיך לחיות בלעדיה, ובמודע הרעיב את עצמו למוות אחר מותה, והוא בן תשע שנים בלבד".

ומוסיף ש"ד: "בעת כתיבת שורות אלו אני בן שישים/ ועדיין חסר לי חיבוק אם/ ועדיין חסר לי חיבוק אח./ הרברט , הרברט, כלום אבא ואני לא יכולנו למלא את החלל הריק?".

עד המדינה מספר כי במחנה שרדו הוא ואביו, בין השאר, אחרי שהתחקו בשלגים אחרי גופותיהם של חבריהם היהודים שקפאו למוות בקור העז. השניים חלצו את נעליהם וחיטטו במזוודותיהם, ואת החפצים שמצאו מכרו לאיכרים תמורת פרוסת לחם. "אוכל להצטרף לאמי ולאח בשמיים, ואז לא יציק לי יותר עוד הגשם", חשב ש"ד, אבל מיד התעשת. "אך עם מי יישאר אבי? מחשבה זו המריצה אותי להמשיך".

במהלך

השהות בציבולובקה התגלגלו ש"ד, אביו ודודו למחנה ריכוז קטן בעיר קרובה. גם שם ראה ש"ד שוב את המוות מול העיניים וביצע עוד מעשה גבורה בלתי נתפס. זה קרה אחרי שחייל רומני, שמכונה בספר "צוואר הפר", תפס את אחד הילדים באמצע משחק בכדור והרג אותו באכזריות ללא סיבה. ש"ד הקטן יצא מדעתו. "זעם וייאוש מתפוצצים בתוכי. אינני יכול לחשוב עוד", הוא מתאר.

"'הרוג אותו, הרוג אותו', אני צורח בתוך עצמי, ואני יכול לראות את זרועו של 'צוואר הפר' מעליי ואת פניו המעוותים בחיוך של שביעות רצון. בידיים מורמות אני מנתר לגובה, אני לופת את הזרוע החשופה, פותח את לסתותיי רחב ככל האפשר ונושך בכל כוחי... אני תלוי בזרועו בשיניים בלבד, והזרוע מושכת אותי מעלה בכוח אלים, והיא יורדת, ושוב נושאת אותי מעלה בשאגות ובצרחות מחרישות אוזניים. דם ורוק זורמים ממני, וקיבתי מתחילה לגאות. זיכרוני נפסק ברגע שבו הוטח גבי בכוח נגד עץ או גדר או דבר דומה. איך יצאתי מזה, אינני יודע...".

אוצר מוסלק בחצר הבית

במקצועו הוא רואה חשבון. בספר הוא מספר כי בשנות לימודיו באוניברסיטה הוא עבד לפרנסתו כשומר לילה בבית חולים פסיכיאטרי, שם זכה לפגוש ניצולים שהגיעו מהמחנה ביאמפול במצב נפשי רעוע במיוחד.

אהוד אולמרט 
אהוד אולמרט  צילום: באדיבות וואלה
בהמשך שימש ש"ד בתפקידים בכירים בקונצרנים גדולים, במהלך שנות ה-80 הסתבך בעסקים פרטיים, הפסיד כסף רב והסתבך עם השוק האפור. הוא נסע ללונדון, שם ניהל את עסקיו של מיליונר, וב-1993 שב ארצה, חידש את הקשרים עם פוליטיקאים בכירים וטווה עם הנאשמים האחרים את רשת השוחד בפרשת הולילנד.

אחד הסיפורים המרגשים באוטוביוגרפיה מלמד שגם לאביו של ש"ד הייתה תושייה פיננסית. השנה היא 1944, והאב מתעקש לעשות את כל הדרך חזרה לבית שנטשה המשפחה, אחרי שגורשה ממנו בתחילת המלחמה. הבית מפויח ומט לנפול, אבל אביו לא שועה לאזהרות קציני הצבא והשכנים, חודר פנימה ויוצא בקושי רב עם ארבעה שקים.

"עם פרוץ המלחמה, בשנת 1939", סיפר האב לבנו, "החלטנו לממש חלק מנכסינו. כאשר העבירו אותנו לגטו, הסתרנו את היהלומים, הזהב והכסף במקום מחבוא בחצר ביתנו, ורק חלק קטן לקחנו איתנו. לא העלינו על דעתנו שנגורש".

ילד בודד ומנותק

בספר שפרסם ש"ד יש שירים רבים נוספים שבהם הוא מבקש תשובות לאירועים שחווה. לפעמים הוא מציג אישיות מבולבלת ומפוחדת, שלא תשתחרר לעולם מאירועי השואה, ניגוד בולט למדי לדמות האיש הקר והמנוכר שתכנן בקפידה את מעשיו הנכלוליים ורשם כל פרט.

המוטיב הבולט ביותר הוא העצב והבדידות הנוראה שחווה לאורך כל חייו הבוגרים. תמיד הוא נחשב זר ומוזר במדינה החדשה שאליה הגיע, לא התחבר עם הילדים האחרים. את ימי נערותו העגומים מסכם ש"ד בשיר ארוך שנקרא "בית הספר".

הנה הבתים האחרונים "עד גיל 17 הסתובב הילד ברחובות/ שיחק שח/ כי גם הוריו לא ידעו שהילד הבודד סיים לימודיו בבית הספר השנוא עליו./ הבדידות והניתוק שנכפו עליו פיתחו בו נטייה ברורה לחיות בעולם דמיוני שיצר לעצמו/ עולם שבו שכנו רוחות רפאים שלווים ושכלתניים/ חברים אמיצים בני מינו/ ומעט בנות שהכיר היכרות רופפה./ וגם בעולמו זה נשאר הוא בודד, בודד, בודד...".

קטעים נוספים מספרו של עד המדינה: מחר ב"מוספשבת"

בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים