כך הפכה גבורתו של רס"ן רועי קליין למיתוס
שש שנים אחרי, האגדה על סיפור הגבורה של קליין ז"ל שזינק על רימון בקרב כדי להציל את חייליו, עדיין חיה. "אתה חי ככה, אתה מת ככה"
"קליין", השיב לפצוע ששכב על ידו ושאל אותו'מה עם הסמג"ד?', " קפץ על רימון וקרא'שמע ישראל'". בבית החולים סיפר למפקד החטיבה את שראו עיניו. אחרי המלחמה גם הלך להעיד בוועדת הצל"שים. אחר כך נעלם.
שש שנים עברו, ותורג'מן עדיין לא פגש איש מבני משפחת קליין או מחבריו של רועי. לא בשבעה. לא בהלוויה. לא בשנים שעברו מאז. מעולם לא דיבר עם האלמנה שרה או עם ההורים אהרון ושושנה. פעמיים עלה לקבר בהר הרצל להגיד לסמג"ד תודה. פעמיים ניצב מול האבן לבד. "בגלל שלא הספקתי להגיד לו תודה לפני שנהרג", הוא מסביר, "אפילו שאני לא בטוח ש'תודה' זה מספיק. אני גם לא בטוח שאם הייתי אומר לו תודה, זה היה גורם לי להרגיש יותר טוב.
"יש תחושה רעה שמלווה אותי. רועי הקריב הרבה. הוא בן אדם עם אישה בבית, ילדים. היה לו הרבה יותר להפסיד בחיים מאשר לי. זה לא שלי אין משפחה; אבל אני עדיין רווק. לפני שש שנים הייתי בסך הכל בן 20. על זה אני מתייסר כל יום. על זה שהוא קפץ והציל את החיים שלי".
"אין ספק שזה מעשה גבורה. מהסיפורים שגדלים עליהם. אני מתעסק בזה המון. אני לא מאמין שאני הייתי יכול להיות כזה גיבור. יכול להיות שגם אם היו עוד עשרה מקרים כאלה, של רימון, אני לא הייתי קופץ אף פעם".
שש שנים אחרי שהגן על חייליו בגופו, רס"ן רועי קליין הוא כבר מזמן לא רק הקצין יפה הבלורית מגולני, איש המשפחה והתלמיד החכם. קליין נתפס בזיכרון הלאומי כגיבור. מיתוס בסדר גודל של טרומפלדור. אמיץ, ערכי, כמעט על-אנושי. האיש שהטיל את גופו על רימון במלחמת לבנון השנייה כדי להציל את חייליו וזעק "שמע ישראל", המקבילה ל"טוב למות בעד ארצנו".
הסיפור על קליין חוצה מגזרים ומסרב לגווע. בשש השנים האחרונות ניתנו מאות הרצאות, סדנאות, שיעורים ומצגות שעסקו במורשתו של הסמג"ד ההרוג מגולני. מדובר במפעל חי ותוסס שמתקיים ברחבי הארץ בלי שום עידוד מצד המשפחה הקרובה, רק מכוח הסיפור.
קליין מונצח בבתי ספר (בין היתר: תיכון ברעננה ויסודי בנתניה), בכיכרות, בקרנות, בבתי כנסת. אין הרצאה צבאית על
בגולני הטירונים מתגאים בהשתייכותם ל"חטיבה של רועי קליין". הציבור הדתילאומי, שאליו השתייך, רואה בו מודל לחיקוי. בתיכונים חילוניים ברחבי הארץ, גם בתל אביב, מתקיימות "סדנאות שמע ישראל" על עולמו הערכי.
המיתוס התפרסם גם מעבר לים: בקהילות יהודיות בחו"ל קוראים לילדים על שמו של מי שנתפס כישראלי היפה, מלח הארץ. גיבור ראשי בלתי מעורער של מלחמה שנויה במחלוקת. הגבורה שלו מופלאה, על-זמנית. שייכת לדור אחר של סיפורים שכבר אינם. בבית משפחת קליין הצטברו עד היום מאות מכתבים מבני נוער וצעירים. חלקם מספרים שבחרו להתגייס לשירות קרבי בעקבותיו חיילת החליטה להתגייר אחרי ששמעה את הסיפור שלו.
כל אחד מוצא בסיפור הזה את מה שמתאים ונכון לו. שליחות וערכים, נתינה, אמונה ומסירות נפש. אולי משום שקליין היה מגוון כל כך. אדם ששילב בין קודש לחול, תלמיד מחונן שהיה גם קצין מצטיין. רחוק מלהיות רמבו - עדין, שקט, צנוע, אפילו ביישן, בעל צחוק מתגלגל ששום סדנה או מצגת לא מצליחים להעביר.
חייל אחד שברגע המכריע קפץ על רימון ונהרג. "על מנת שמוות ייתפס כהרואי, חייב להיות בו מרכיב יוצא דופן", מסביר הפסיכולוג ד"ר רוני סימונס מהמרכז הישראלי ל-EMDR, המתמחה בטיפול בטראומה.
"חייל, גם אחד אמיץ וגיבור שנהרג בקרב, הוא בסוף רק עוד סטטיסט במהלך ההיסטוריה שלנו, כי כמוהו היו אלפים. המרכיב ההרואי הוא הערך המוסף שנובע מהמעשה או הנסיבות. טרומפלדור נהרג כלוחם פשוט, ללא מעשה הרואי. אבל האמירה שלו, בין אם אמר אותה ובין או לא, הפכה אותו למיתוס".
קליין, באותו הקשר, גם השליך עצמו על רימון מול חייליו וגם זעק פסוק מהדהד. "הכוח של אמירת 'שמע ישראל' הוא עצום ורב", מסביר ד"ר סימונס, "זה חיבור ישיר לכל אותם רבים שמתו על קידוש השם והמילים האחרונות שלהם היו הבעת האמונה הבסיסית, היסודית והחזקה ביותר של היהודי. קליין מתחבר כאן לנרצחים בשואה, באינקוויזיציה, הרוגי המלכות ועוד אירועים מיתיים של עם ישראל".
את המיתוס ממשיכה לחיות מדי יום שרה קליין. בעקבות האסון, עם שני תארים ברזומה, החליטה האלמנה מאירת הפנים לשנות כיוון וללמוד פסיכולוגיה. עכשיו היא מסיימת את השנה השלישית. "הרגשתי בהתחלה לא נוח", היא מודה השבוע בראיון נדיר בביתה בעלי שבשומרון, כשהיא מתייחסת לעוצמת המיתוס ולממדיו.
"הייתי מופתעת. ידעתי מי בעלי, שהוא מעולה, עם מידות טובות, אבל לא חשבתי שהבעל הפרטי שלי יהפוך לציבורי, שכל עם ישראל יכיר אותו. שכולם יידעו מי הוא ומה הוא עשה". עבר זמן רב עד שהשתכנעה להתראיין.
"הרגשתי שהצניעות שלו מחייבת גם אותי", היא מסבירה. "'אשתו כגופו' כתוב", ציטטה . על המעשה אמרה שהיה "תמצית החיים של רועי". היא לא מתכוונת רק לקפיצה על הרימון, אלא לכל מהלך הקרב. "יש שם הכל", הסבירה, "נתינה, הקרבה, אהבת הארץ ואהבת ישראל - הכל מגולם בתוך הדבר הזה. המסר שרועי היה רוצה להעביר זה שיש עדיין ערכים. ערכים ששווה למות בשבילם? בעיקר ערכים ששווה בשבילם לחיות".
שרה קליין התוודעה לראשונה למרכיב המיתי בסיפור של בעלה כבר בעת שישבה עליו שבעה. "היינו אצל ההורים של רועי", היא נזכרת, "נתנו לי עיתון ביד ואמרו'תראי, כתוב ככה'". גרסה רשמית של הצבא, בשלב ההוא, עדיין לא הייתה. "אמרתי,'טוב, מה מפתיע פה? זה כל כך ברור', לא עשיתי מזה סיפור. זה היה בעיני המשך: אתה חי ככה, אתה מת ככה".
הם היו נשואים ארבע שנים וחצי. בנו את ביתם בשכונת היובל בעלי. שלושה בתים מהם מתגוררת המשפחה של אלירז פרץ ז"ל - מיתוס אחר שהתהווה מאז - כאשר נהרג לפני שנתיים בתקרית בכיסופים, 12 שנה אחרי שאחיו אוריאל נפל בלבנון.
כשרועי קליין נהרג, בנו הבכור גלעד היה בן שנתיים ועשרה חודשים. יואב הצעיר היה רק בן שנה וארבעה חודשים. היום יואב עולה לכיתה ב' וגלעד יתחיל כיתה ג'. "ליואב בשלב הראשון לא היה מה לספר", נזכרת שרה, "הוא היה קטן מדי. ולגלעד סיפרתי".
גם על הרימון?
"לא, לא מיד. זה לקח הרבה זמן. אני זוכרת ששמענו משהו ברדיו, סביב יום הזיכרון, הוא שמע 'רועי קליין', שמע 'רימון'. אחר כך הוא שאל אותי: 'אמא, על מה מדובר?', 'מה זה רימון?'. אז קודם כל היה צריך להסביר לו, 'רימון זה לא פרי', הסברתי. סיפרתי לו הכל. כשסיימתי הוא אמר 'עוד פעם'. ואז סיפרתי לו עוד פעם. כשסיימתי הוא אמר 'עוד פעם'. ככה שבע פעמים.
"אני לא חושבת שהחיים שלנו היו נראים אחרת אם רועי היה נהרג בצורה שונה. אני גם לא חושבת שהילדים מודעים לזה שרועי הוא כזה מיתוס". ובכל זאת, היה פעם טקס, מספרת האלמנה, שהבן גלעד לא רצה ללכת אליו. בכה: לא רוצה שכולם יידעו מי אני. "כאילו, הוא כן מודע לזה ש' אני הבן של הגיבור'. אבל הם לא משתמשים בזה אף פעם. הם לא רוצים יחס מועדף".
מעולם לא לקחה את הקטנים לבית העלמין. "אני מרגישה שהוא איתנו בבית", היא מסבירה. הבית רחוק מלהיות מקדש: הספרים שלו, ספרי קודש, אמנם ממלאים את המדפים בחדר האורחים, אבל יש רק תמונה אחת שלו, על המקרר. אחת לחודש מתכנסים חבריו של רועי יחד עם הרב קשתיאל, שהיה החברותא שלו בחייו, בבית הוריו של רועי ברעננה. לומדים תורה ומדברים על רועי. אלה מפגשים אישיים מאוד.
מעבר לזה, שרה קליין לא מרצה עליו ולא מספרת. "רועי כל כך מכיר אותי", היא מחייכת. "הוא כאילו אמר 'אני עושה מעשה, אחרים כבר יעבירו את המסר. יעשו מה שצריך. את לא צריכה לעשות כלום, רק תגדלי את הילדים בשמחה'. זאת המשימה שלי".
לילדים היא מספרת על רועי בעיקר "סיפורים קטנים שלא מעניינים את העיתון", כדי "להגיד שאבא לא היה גיבור רק בצבא. הם מכירים את הגבורה היומיומית, שהיא גבורה אחרת. מסירות כזאת. אבא שהיה קם בחמש בבוקר, ושהיה חוזר עייף מהצבא אבל מכין להם ארוחת ערב, או מקלח אותם. אבא שאהב לשבת ולאכול איתם זיתים. כל הדוגמאות הקטנות, להגיד להם 'אבא היה אבא'".
בכל הקשור לחינוך, היא בהחלט מנסה לחנך לאורו. "זה לא אומר שהם צריכים להיות כמוהו. הם דומים לו בהרבה דברים. מדי פעם אני אומרת לעצמי'בזה הם נורא דומים'. מצד שני, אני גם מאוד מחזקת את הדברים שהם שלהם. זאת לא אותה אישיות, הוא והם. הם מאוד דומים אבל גם מאוד שונים".
מה יקרה בעתיד, תהיתי, הרי ככל שיגדלו ויפגשו בחברה שבחוץ, בטח בעלי, יגלו איזה מטען ציפיות מונח להם על הכתפיים. "אני מקווה שהם יהיו אז מספיק חזקים", השיבה. "ממה שאני מנסה לשדר להם כל השנים האלה, להיות הם. לא רק'הילדים של הגיבור'".
נסי לדמיין אותם, למשל, מתגייסים לגולני.
"הם לא רוצים. ברור להם כרגע שהם 'לא מתגייסים'. כי 'בצבא מתים'. לי ברור שזה עוד שלב. הייתה תקופה שיואב אמר 'אני גם אקפוץ על רימון, כמו אבא'".
מה ענית לו?
"אמרתי שאני מקווה שהוא לא יהיה בסיטואציה כזאת".
יום רביעי, 26 ביולי 2006. אמצע השבוע השלישי למלחמה. בשעה שלוש לפנות בוקר ניתנה הפקודה להתקדם. בינת ג'בל עוד הייתה חשוכה. עיר רפאים, ואין כלב ברחוב. שלושה ימים קודם לכן נכנסו לוחמי גדוד 51 בפעם הראשונה אל תוך לבנון. עד אז היו בפעילות מבצעית בצפון רצועת עזה. לוחמי פלוגה ג', הפלוגה הרובאית של הגדוד, התכוונו לתפוס עמדות חדשות בבתים שהיו בעומק השטח. שלוש המחלקות של הפלוגה (החוד, הפטרול והחבלה) היו אמורות לתפוס כל אחת בית.
מחלקת החוד, בפיקודו של סגן עמיחי מרחביה ז"ל, לא הצליחה לפרוץ את דלת הבית שלה. זה הבית שמולו יתנהל אחר כך הקרב. קליין החליט להצטרף אליהם עם החפ"ק שלו ולנסות לעזור. השעה חמש בבוקר. השחר עולה. יורים על הדלת שני מטולים.
כשהיא לא נפרצת, מחליטים להביא לבנת חבלה. אחד הלוחמים מזהה מחבל. הוא פותח באש ומתקיל את הכוח. "באותו רגע קליין נותן פקודה למחלקת החוד לאגף מימין ולהסתער לעבר המחבלים", משחזר השבוע סמל יוחאי ריעאני, הקשר של קליין. "הוא צועק'המחלקה, איגוף מימין', והלוחמים חוזרים אחריו, מילה במילה".
מרחביה מסתער על המחבלים, אבל נתקל עם הכוח בחומה שלא ראו קודם. המחבלים והלוחמים מטילים רימונים ויורים אש מעבר לחומה אלה על אלה. לא עוברת דקה וכוח החוד נפגע. מרחביה מודיע בקשר ש"נתקלנו", ו"יש נפגעים".
זה הדבר האחרון ששומעים אותו אומר. קליין מנסה לפנות אליו. "מרחביה נפגע", הוא אומר לריעאני, ומחליט להיכנס בעצמו למטע הזיתים שהפך בתוך שניות לשדה קטל. "התחלנו לרוץ", מתאר ריעאני. "סביבנו רעש ובלגן. מלא ירי. אחד הלוחמים צועק לנו'רימון, רימון'. רימון מתגלגל ממש ליד הרגליים של קליין.
הוא מדלג מעליו. אני משליך את עצמי הצדה ואז הרימון מתפוצץ. אף אחד לא נפגע. אני מסתכל ורואה את קליין כורע ליד מרחביה. הוא ממשיך כל הזמן לפקד על הקרב. מרחביה שוכב, מחוסר הכרה. קליין ליד הרגליים שלו. אני מתיישב ליד הראש שלו, אוטומטית. מביאים לנו אלונקה. אנחנו מהר מעבירים אליה את מרחביה".
אז, בשלב ההתארגנות להרמת האלונקה, נזרק הרימון שעליו מזנק קליין. "ראיתי אותו מנסה להרים את האלונקה של מרחביה", נזכר תורג'מן, שהיה מ"כ במחלקת החוד כשנכנס למטע עם מרחביה. הוא עמד סמוך לחומה יחד עם סמל אסף נמר וסמל שמעון אדגה. כולם ירו לעבר המחבלים.
נמר נהרג שניות אחדות לפני שנזרק הרימון שגזר גורלות. אדגה נהרג אחר כך. תורג'מן היחיד שנשאר כדי לספר מה היה. אם הוא לא היה נשאר בחיים, הודתה השבוע שרה קליין, בעצם לא היה מי שיספר שרועי זינק על הרימון והציל את חייליו. "בזמן ששמעון אדגה ואני משיבים אש מעבר לחומה, נופל בינינו רימון", מספר תורג'מן.
"אני ואדגה מצד אחד, ומצד שני קליין. הוא ואני אולי חצי מטר אחד מהשני. והרימון בינינו. קליין פשוט מטה את הגוף קדימה, לרימון. הוא זורק את עצמו על הרימון בחלק התחתון של הגוף. לדעתי הרגל שלו עפה. אנחנו רואים את זה. שמעון אדגה צועק בהיסטריה שהוא 'קפץ על רימון', על הסמג"ד".
ריעאני, הקשר: "אני שומע את קליין צועק. זאת הייתה צעקה של פציעה נוראית. צרחה. לא יודע לתאר את זה. קליין היה בן אדם ששמר על קור רוח בכל מצב. ברגע ששמעתי אותו צועק, הבנתי שהוא כנראה פצוע ממש קשה. הזעקה שלו מגיעה אחרי הפיצוץ. יש פיצוץ ואז צרחה. יבבה כזאת. גם אני נפצעתי ונפלתי. נפצעתי ברגל ובפנים, אבל לא איבדתי את ההכרה. ברור לי שמשהו חצץ ביני לבין הרימון. זה משהו שאני משחזר אחר כך. זה היה קליין".
ראית אותו ברגע הזה, ברגעיו האחרונים?
"היינו קרובים ממש. הוא מולי. אני מנסה - השם - אחד', ככה, בניגון. זה לא 'שמע ישראל' רגיל. זה 'שמע ישראל' של יום כיפור. של אנשים שעומדים לפני גזר דין. והוא אומר את זה חזק: 'שמע ישראל השם אלוקינו'. אני גם אומר אחריו. סכנת חיים. זה הזמן לחזור בתשובה. הרוגי מלכות, זה מה שעובר לי בראש. זה מה שלימדו אותי בבית ספר. זה לא כמו בסרטים. אין מוזיקה ברקע. זה רק הצרחות וה'פקפקים' של הקלצ'ניקוב וה'שמע ישראל'".
אתה מסתכל על רועי?
"לא. אני מחליט באותו רגע שאני לא מסתכל. ידעתי שממילא אני לא יכול לעזור לו".
תורג'מן: "אדגה מושך את קליין בווסט וגורר אותו לכיוון שלי. הייתי צמוד לחומה, והתחושה הייתה שהחומה היא איזשהו מגן. אני מנסה לטפל בקליין. הוא צועק לי'לך למרחביה', 'תפנה את האלונקה'. אני יודע שהוא פצוע קשה. יש כמה דקות שהוא מנסה להתרומם. הוא צועק'אמא'. אני זוכר את הפנים שלו. תוך כדי אני מנסה לטפל בו, והוא פשוט צועק לי עוד פעם ללכת למרחביה, לאלונקה. זה משהו שדי חזר על עצמו, בקטע מעגלי. באיזשהו שלב הוא פשוט נפל ולא ניסה לעמוד יותר".
לא ברור מתי בדיוק קליין מדווח על עצמו בקשר. הוא מודיע ש"קליין מת". סגן מפקד הפלוגה, סרן אלכס שוורצמן, גם הוא נהרג אחר כך, צועק לתורג'מן שילך לאלונקה של מרחביה. תורג'מן הולך יחד עם אדגה. רגע לפני שהם מרימים את האלונקה, אדגה מבקש מתורג'מן להתחלף בצדדים. הם מתחלפים, ואז מתפוצץ לידם רימון. שמעון אדגה נפצע קשה. גם תורג'מן נפגע.
ב-5:40 סרן איתמר כץ מגיע לקליין. כץ, שלא נמנה עם מפקדי הפלוגה באותו זמן, מתנדב להילחם איתה ותופס פיקוד על החילוץ. הוא האחרון שרואה את קליין בחיים. אחרי המלחמה יקבל את עיטור המופת על תפקודו בקרב. הוא מניח לקליין חוסם עורקים על הרגל. קליין מוסר לו בכוחותיו האחרונים את מכשיר הקשר המוצפן "ורד הרים".
"רועי מת לי בידיים", משחזר כץ השבוע. "היינו בעיצומו של קרב", הוא נזכר בשניותיו האחרונות, "אני אפילו לא יודע כמה זמן זה היה, המפגש עם רועי. אולי דקה. אין בינינו שיח. לא נאמרות מילים. רועי לא אומר כלום. הוא כבר לא יכול לדבר.
אנחנו יורים במחבלים, ואני חוזר לרועי, לטפל בו. תוך כדי הטיפול מתפוצץ עוד רימון. אני עף אחורה. בשלב הזה אני עוזב את רועי. אני מבין שאין לי מה לעזור שם. יותר חשוב כרגע להילחם, וזה מה שאני הולך לעשות. זאת הנקודה שאנחנו חוזרים לקרב. אני לא חוזר לרועי אחרי הרימון הזה".
אתה מבין שהוא נהרג?
"אני מבין שהוא לא ייצא מזה".
11 שעות נמשך קרב הגבורה בבינת ג'בל. קליין, שכבר היה פצוע אנושות מפגיעת הרימון שעליו זינק, נהרג מפגיעת הרימון השני. פלוגה ג' שילמה מחיר כבד. שמונה הרוגים, מרביתם נפלו בחצי השעה הראשונה ללחימה. הקרב במטע הביא לחיסול יותר מ-30 לוחמי הכוח המיוחד של חיזבאללה.
בבינת ג'בל היו שבעה גיבורים מתים ועוד 24 פצועים שנשארו בחיים. 16 לוחמים קיבלו ציונים לשבח. גדוד 51 זכה בצל"ש גדודי. אבל הסיפור של קליין - מבחינת הציבור-האפיל על כולם".
כשאנשים שומעים שנפצעתי בלבנון", מגלה ריעאני הקשר, "אני אומר להם: 'מכירים את הסיפור על ההוא שנפל על רימון? אז שם הייתי'". "אין לי אומץ ללכת לדבר עם המשפחה של רועי, אני מתבייש", מתוודה המ"כ תורג'מן, "ורציתי, רציתי לספר להם את הצד שלי. רציתי איפשהו להגיד לרועי תודה דרכם".
"לפעמים אני שואלת איך החיילים לא מגיעים אלינו, איך הם לא מדברים איתנו". מגיבה שרה קליין למשמע הדברים. "אני אומרת תמיד שרועי הציל חיים, אבל מבחינתי מדובר היה ב' חיילים'. עכשיו אני שומעת שם של בן אדם. אני אשמח אם תורג'מן יבוא אלינו. אולי הפגישה תעשה לו טוב".
קליין קיבל אחרי מותו את עיטור העוז על "מעשה גבורה שנעשה תוך חירוף נפש". העיטור סתם את הגולל על תהיות שהועלו, תכף אחרי הקרב, לגבי מידת דיוקו של סיפור הזינוק על הרימון. הספק, אם היה, הוסר.
"כשהוא מת ככה, אני אמרתי 'פשיטא', כלומר פשוט. לא הרמתי אפילו גבה", אמר השבוע ברק קרניאל, מי שהיה סגנו של קליין בעת שפיקד על פלוגה באגוז ואף חלק איתו חדר במשך שמונה חודשים. "רועי יכול היה למות מכדור של צלף והוא לא היה מתפרסם ככה. המציאות, ההיסטוריה, הקב"ה סגר עליו, שהוא יהיה חייב לקפוץ על הרימון. זה נתן הד מאוד גדול למעשה שלו. מי שסובב לו את זה מלמעלה, לא סובב לו את זה לחינם".
קרניאל מרכז היום את פרויקט "עוז", שחושף חיילים בצה"ל לערך של רוח לחימה. במסגרת הזאת עולה כמובן גם דמותו של קליין. ההרצאות נפרשות מהחרמון ועד אילת. "שמו של רועי עולה בדרך הטבע כשמדברים על גבורה", הוא מסביר. "מה עבר לו בראש כשקפץ על הרימון? הוא הרי ידע בדיוק מה הוא עושה".
גם כץ אומר שאת קליין היה מאוד קשה להפתיע. "עולם ערכים נשגב שהתנקז לשלוש שניות של החלטה. במקרה הטוב היו לו שלוש שניות לחשוב מה הוא הולך לעשות בסיטואציה. לדעתי, זה היה לו ברור. הוא היה בן אדם קר רוח. הוא תמיד ידע מה הוא עושה".
"מחושב", מעידה גם אשתו שרה קליין. "הוא בטח ידע קודם שככה הוא יפעל, בכזאת סיטואציה".
ההקרבה העצמית של היחיד למען הכלל ("התאבדות אלטרואיסטית") נבחנה בסוף שנות השבעים בעקבות אירועים במהלך מלחמת וייטנאם. המחקר ראשון היה כללי ובחן 125 לוחמים שהקריבו את חייהם (מתוך עשרות אלפי הרוגים). הקריטריון היה "קבלת אות מקביל לאות הגבורה על המעשה". המחקר השני כבר צמצם את המשתתפים רק לאלה שמתו תוך כדי נפילה על רימון. כאלה נספרו רק 63.
"אקט הקפיצה על הרימון הוא אכן הרואי ומיוחד, אבל צריך להבין אותו בתוך ההקשר הרחב יותר של רוח יחידה ומצב לחימה", מנתח ד"ר סימונס. "צריך לזכור שחיילים במצב לחימה כבר נמצאים בסטייט אוף מיינד של סכנה ומבינים שמוות הוא דבר אפשרי.
המחסום הטבעי של פחד מהמוות, שקיים אצלנו באופן נורמלי, אינו חזק ואפקטיבי כל כך במצבים אלה. בנוסף, קיימת רוח היחידה; בצבא אנחנו מחונכים לכך שהצוות, הכיתה, המחלקה, הפלוגה יותר חשובים מהפרט. על מנת שאדם יבחר במות גיבורים, הוא צריך לקבל שיש משהו יותר חשוב ממנו, דבר שאינו מובן מאליו בחברה שלנו היום, ששמה אינדיבידואליזם מעל הכל".
אף שקשה לנחש מה עובר בראשו של אדם כשהוא מחליט להשליך את נפשו מנגד, מעריך הפסיכולוג שברגעיו האחרונים לא מתקיים תהליך קבלת החלטות מסודר, אלא משהו "אינטואיטיבי ואינסטינקטיבי, שנבנה בתוך הסיטואציה שאומרת שזה הדבר הנכון לעשות".
האם טובת הכלל היא אכן זו שעומדת לנגד עיניו של המקריב עצמו?
"אני לא חושב שיש מחשבה של 'אני מקריב עצמי למען אחרים', אלא פשוט שזה הדבר הנכון והמתבקש לעשות, ואולי גם האמונה שאחרים היו עושים מעשה דומה עבורו. כאן המקום לציין שמפקדים נוטים לעשות את זה יותר מאשר לוחמים, כיוון שיש להם תחושת אחריות גדולה על אנשיהם. הם גם מרגישים בדרך כלל הרבה יותר מחויבים לערכי הצבא".
אפשר להסביר למה רס"ן קליין קפץ על הרימון?
"אני מעריך שרועי עשה זאת בעיקר מתוך תחושת האחריות שלו לחיילים, שזה אכן אקט אמיתי של מות גיבורים. אני מניח שגורמים מעכבים, מחשבות על הבית, לא עברו אצלו בראש כלל. זאת עקב הנסיבות המיוחדות של קרב, רוח יחידה וכדומה. רועי קפץ על מנת להציל את החיילים שלו. זאת הייתה המחשבה; 'אני מוכן להקריב את עצמי למען אחרים, כי אני אחראי להם, כי הם חשובים לי'. אני שומע שהיום יש נערים, בעיקר בקרב הכיפות הסרוגות, שרועי הוא מודל עבורם, והם טוענים שיעשו מעשה דומה בהינתן הסיטואציה".
"זה שיא ההרואיות", מפרש רועי חיון, עובד סוציאלי שכתב את התזה שלו על חוויות לוחמים ממבצע "עופרת יצוקה". "הקרבה של אדם אחד למען הכלל זה מעשה שמתאים לימים אחרים. המיתוס של קליין מחזיק כל כך הרבה שנים בגלל הצורך שלנו כחברה: פתאום יש סיפור כזה שמתאים לפעם, אבל מהיום. זה קטע חד פעמי, במיוחד במלחמת לבנון השנייה. קליין לא נדרש לקפוץ על הרימון. הוא בחר לעשות את זה".
"אין סיבה אחרת לקפוץ על רימון לבד מהעובדה שאתה רוצה להציל אחרים", מסביר תא"ל תמיר ידעי, מי שהיה מח"ט גולני בזמן המלחמה. "אתה לא מציל את עצמך כשאתה קופץ, על זה אין ויכוח. התגובה הראשונית של חייל היא דווקא לצאת ממעגל הפגיעה של הרימון, לא להיכנס אליו. אם יש לך סיבה לעשות את זה, זה רק כדי להציל את החיילים שלך". על קליין הוא מעיד שהיה "חכם, רציונלי, איש מאוד שכלתני, אנליטי, ליניארי בחשיבה".
ומה לגבי המיתוס?
"בהתחלה שמנו את זה בצד", מודה המח"ט דאז, "הרי היה צריך לאסוף את כל פיסות הפאזל לתמונה שלמה. אבל ככל שהתקדמנו על ציר הזמן, גברו השמועות והסיפורים, עד לאן שהגיעו אז. והם נמשכים עד היום".
רועי קליין נקבר ביום הולדתו ה-31, יממה אחרי שנהרג. מי שהכירו אותו מעידים שהקרב ההרואי היה עוד נקודה על הציר. לא חריגה ולא מפתיעה. "אחד שנתן את הכל כל החיים", מגדירה זאת האלמנה שרה. גם כשראה את המוות אל מול עיניו.
נולד לאמא שוש, מורה, ואבא, אהרון, מהנדס ב"טבע", בוגר הטכניון. ההורים חלמו שיהיה איש אקדמיה. רועי היה בנם הצעיר, ויש לו עוד שתי אחיות גדולות. גדל ברעננה. בית לאומי דתי מתון. למד בבית ספר יסודי בעיר, בחטיבת הביניים של ישיבת בני עקיבא ברעננה ובתיכון הטכנולוגי אמי"ת בר-אילן, במגמה ריאלית. "אחד שהיה על התפר בין מחונן לגאון", מגדיר זאת נתנאל אלישיב, חבר של קליין מאז היסודי.
כבר בגיל 16 ניגש קליין לבגרות במתמטיקה. עד סוף התיכון סיים רשימה מכובדת של קורסים, בדרך לתואר ראשון במתמטיקה. תלמיד מצטיין, מבריק, מוכשר, חד כתער, סקרן ויצירתי. היה אלוף הנוער ברעננה בשחמט. שיחק כדורסל וכדורעף.
כשהחליט ללמוד מוזיקה, שאל סקסופון. תווים לימד את עצמו לבד. אחר כך הקים להקה. לא הצטיין בכדורעף, אבל השקיע יותר מכולם. "שחקן נשמה", אמרו עליו, ביטוי שיחזור עוד הרבה פעמים בהמשך, בהקשרים שונים. "רצף של מאמץ וחישול", אמר השבוע אלישיב, "אחד שתמיד חיפש איך לאתגר את עצמו. עבד על כוח רצון ונחישות".
כילד, אחרי ביקור בפלנטריום בתל אביב, הקים בעצמו מצפה כוכבים, בבית. הדביק כוכבים מנייר על התקרה בחדר והקליט הסברים ל"מבקרים". בהזדמנות אחרת, אחרי ביקור ב"עם וחילו", הקים תערוכה דומה מחיילי משחק. שינן ולמד בעל פה את שמות כל ערי הבירה בעולם. תקופה ארוכה התנדב במרכז קליטה בקריאת התורה בטעמים. התכונן לכל קריאה כזו כאילו מדובר בתפקיד חייו. היה פעיל בבני עקיבא, כחניך וכמדריך. מי שהיו איתו בתנועה זוכרים "נער ערכי".
"מוסרי", אבל גם שחקן וחקיין. ידע לצחוק על עצמו בלי סוף. מי היו הגיבורים שלו באותה תקופה, ניסיתי לבדוק השבוע. שאלה טובה, אמרה שרה קליין. היא לא יודעת על גיבור מסוים אחד. כן זכרה שהביא הביתה, כבר אחרי שנישאו, ספרים שקרא כשהיה נער, על מלחמות ישראל. גם את הספר של יוני נתניהו. הוא קרא את כולם.
"אני זוכר שכשרפול טבע, רועי אמר 'הרמטכ"ל נפל'", מספר אלישיב. זה היה כבר שנים אחרי שרפאל איתן היה רמטכ"ל, ומספר מקטרגיו היה לכל הפחות שווה למעריציו. לא אצל רועי. "הוא העריץ את מי שעשה למען המדינה", מסביר חבר הילדות.
אחרי שסיים תיכון, הצטרף למכינה הקדם צבאית בני דוד בעלי. שם התחזק. חיילים זוכרים אותו בג'יפ או במאהל, בשטח, קורא את "הדף היומי" בגמרא. שנים אחר כך, כשהתקבל ללימודי הנדסת תעשייה וניהול בטכניון, העדיף על פני הטכניון היוקרתי את מכללת אריאל, כדי שיוכל להמשיך לגור בעלי וללמוד תורה.
היה קם בחמש בבוקר והולך לכולל. בשעות אחר הצהריים היה מסיים את לימוד התורה ונוסע למכללה. את עבודת הגמר שלו בחר לעשות דווקא על ארגון חסד. הוא קיבל מלגת לימודים וסיים את התואר בהצטיינות יתרה.
פעם טייל במדבר יהודה עם חבר. הייתה להם מימייה אחת. כל הטיול נתן לחבר לשתות בטענה שהוא עצמו לא צמא. כשהגיעו למעיין, סיפר החבר, רועי גמר את כל המעיין מצמא. "אז הבנתי שהוא רצה לשתות כל הזמן, הוא פשוט ויתר על המים בשבילי". בהזדמנות אחרת, כשעשה קורס צלילה, נתן לבן הזוג שלו "לנשום" יותר מאשר לקח לעצמו.
אלה סיפורים שהחלו להיאסף כבר אחרי שנהרג, אומרת שרה. הסגן לשעבר קרניאל קורא להם "סיפורי הגבורה האפורה" על "אדם שחי את מה שנכון: אם החיילים אכלו מנות קרב, גם הוא אכל מנת קרב. לא התפתה לעצור ולקנות שווארמה, גם אם עבר עם הג'יפ בעיר. אם היו מביאים צ'ופרים - הוא דאג שקודם כל החיילים יאכלו. לא היה נוגע בזה לפניהם. מדי יום היה קם ראשון והולך לישון אחרון".
הילד הנחוש התגייס בשנת93' לעורב צנחנים, הרבה לפני שיהפוך לאגדה. הוא לא היה חזק במיוחד, פיזית. לפני הצבא הלך עם משקולות על הרגליים, כדי להתחזק. החברים היו צוחקים עליו: "יאללה, קליין", אבל הוא התעקש. מתח את היכולות שלו עד הקצה. בתחילת המסלול סבל מבעיות ברגליים. בשלב מסוים ביקש לפרוש. מפקד הצוות התרה בו:'אנחנו זקוקים לך, אין עוד הרבה כמוך. עוד מעט נגיע לשלבים שבהם צריך גם את השכל, ואז תפרח".
הצוות של קליין הצטרף ליחידת אגוז של חטיבת גולני, אז בשלבי הקמה. את רוב השירות הצבאי עשה שם. יצא לקצונה ומילא שורה של תפקידי פיקוד. נחשב קצין מקצועי, נווט בחסד. שינן מסלולי ניווט ארוכים בעל פה. ארבע שנים אחרי שהתגייס החליט להשתחרר מצה"ל והלך שוב ללמוד תורה בעלי. אחר כך קראו לו, והוא חזר. אלה היו ימים של פעולות בעומק לבנון. פעם עשה קליין חישוב מסודר והגיע למסקנה ששהה קרוב לחצי שנה מחייו בין השיחים.
גם ביום הנסיגה של צה"ל מלבנון הוא היה עם הפלוגה שלו במארב בשטח. בגלל הנסיגה הפתאומית, נאלצו לחלץ אותם במסוקים. למי שמחפש סמלים בסיפור הזה נגיד שקליין שהה באותו זמן עם הכוח שלו בבינת ג'בל. "אני זוכר את המשפט שאמר", מספר קרניאל, שהיה אז סגן שלו, "'מי שיתפנה ככה מלבנון, יחזור וייכנס לשם'".
חמש שנים לפני שנהרג, בשנת 2001, קיבל צל"ש מאלוף פיקוד המרכז על תפקודו במארב ליד שכם. הכוח, שבראשו עמד קליין, חיסל חמישה מחבלים. לחברים שלו לא סיפר על הצל"ש. שרה זוכרת שהגיעה לטקס ופגשה שם את הוריו בפעם הראשונה. "ידעתי שהוא מאוד מקצועי. הוא בטח לא החזיק מעצמו גיבור.
"אף פעם", היא מוסיפה, "לא דיברנו על אופציה כזאת, שהוא לא יהיה. אני מאמינה שלו זה עבר בראש. אני לא האמנתי שזה יכול לקרות. הייתי בתמימות מטורפת". גם אחר כך, כשכבר אמרו לה שנפגע - בהתחלה לא ציינו שנהרג - ארזה תיק ותכננה לנסוע צפונה, לבית חולים. "דמיינתי שהוא שוכב שם עם רגל שבורה, בגבס".
כמה ימים אחרי שנהרג קליין וסיפור הרימון החל להתפרסם ברבים, הגיעה הפנייה הראשונה לספר עליו. בשלב הראשון מדובר היה באירועים מקומיים. חבריו של קליין, ביניהם הלוחמים מבינת ג'בל, מספרים על הקרב כולו ומציינים את חלקו של הסמג"ד בתוכו. נתנאל אלישיב, למשל, הבטיח ביום קבורתו של חבר ילדותו לחנך מאות תלמידים במכינה בעלי לאור דמותו של רועי.
אלא שהמיתוס צבר תאוצה. היום רבים מאלה שעוסקים במורשתו של קליין הם אנשים שלא פגשו אותו מעולם. "זו חידה בעיני", מודה אלי לבנון, איש חינוך, "למה רועי קליין הפך לכזה מיתוס, ובעיקר - איך נשאר כזה מיתוס גם אחרי שש שנים".
לבנון , איש מדרשת "להב", פיתח עם צוות שלם סדנה לבתי ספר תיכוניים, חילוניים ודתיים. "סדנת שמע ישראל" הם קוראים לה, ובמסגרתה מקרינים סרט שנעשה על קליין ולאחריו מקיימים שיחה. הסדנה כבר הספיקה לעבור גם בתיכונים שנחשבים למעוזים התל אביביים ביותר - גימנסיה הרצליה ואליאנס ברמת אביב.
"מה שאנחנו מביאים אצל רועי, זה לאו דווקא משהו דתי", מחדד לבנון. "יש לרועי המון ממדים. אנחנו מדברים על הקרבה, לאו דווקא במובן המוות של רועי, אלא יותר בחיי היומיום; למען החברים, המשפחה, הסביבה. זה מעורר הזדהות אצל התלמידים".
בסוף כל סדנה מוזמנים התלמידים לכתוב מכתבים למשפחת קליין. לבנון מוצא עצמו משכנע לפעמים מורים שכבר התייאשו ומלינים על כיתות עם אחוזי גיוס נמוכים וחוסר המוטיבציה של הדור הנוכחי. "הם אומרים לי'הנוער לא רציני', ואז אנחנו מגיעים עם הדמות של רועי", מסכם לבנון, "פתאום אתה מגלה שבאותה כיתה, התלמידים כן רוצים לתרום, כן רוצים לתת".
"אני נתקל לא פעם בעוצמה של המיתוס על קליין", מחדד תא"ל ידעי. "אני רואה את זה בקורסי פיקוד, אני שומע גם מעמיתים שאני פוגש, בעיקר מקהילות מחו"ל, שמגיעות לארץ והסיפור שגור בפיהן".
האמנת שנדבר על הקרב ההוא גם שש שנים אחרי שהתרחש?
"לא חשבתי שזה יתרחב לממדים מהסוג הזה, אבל בהחלט זיהיתי שיש לזה 'פוטנציאל'. יש בסיפור של קליין את כל המרכיבים כדי לייצר 'סיפור טוב', במרכאות כפולות ומכופלות".
מיתוס הוא משהו שצריך לתחזק. משפחת קליין, כאמור, לא עושה דבר בעניין. שרה קליין משקיעה את כל המאמצים בגידול שני ילדיה בשמחה - המטרה שהציבה לעצמה אחרי האסון. ההתנהלות, אם כן, היא של אנשים פרטיים וגופים שעוסקים בחינוך וביטחון ורואים בסיפור הזה דלק, מנוע חיובי.
מחיילים שעושים טירונות כלל צה"לית פשוטה ועד ללוחמים ביחידות מובחרות. כל אלה מכירים את הסיפור של קליין עד לפרטים הכי קטנים. יודעים לשלוף אותו אוטומטית. המיתוס, במקרה הזה, הרבה פעמים חשוב יותר מהעובדות.
כך למשל, בבית הספר למ"כים, מלמדים בכל קורס שיעור מורשת קרב על הקרב בבינת ג'בל. באופן טבעי, יש התייחסות גם לקליין. תפאורה, אפקטים, מוזיקה, השיר "ארים ראשי" של שי גבסו בסיום. כל האלמנטים הדרושים כדי ליצור דרמה.
והלוחמים שיצאו מבינת ג'בל? הם משתתפים היום פחות ופחות בהרצאות. עבור רבים מהם סיפור הקרב עודנו פצע פתוח. חלקם מרגיש אי נוחות מעצם העובדה שרועי נתפס כגיבור, בעוד הלוחמים האחרים שנהרגו שם אולי נשכחו.
"הייתה שם פלוגה שלמה של גיבורים", אומר איתמר כץ, "היו שם מעשי גבורה, לא אחד ולא שניים. אני ראיתי את החבר'ה. ראיתי את העיניים שלהם. זה היה רצף אדיר של גיבורים. מבחינתי, חייל שרץ להביא את החבר שלו, והיו שם לא מעט אנשים שהיה צריך לאסוף, זה נשגב לא פחות מלשכב על רימון".
"כל מי שהשתתף בקרב בבינת ג'בל גיבור בעיני", אומרת שרה קליין. "אני יודעת שהקרב לא הסתיים כשרועי נהרג. ברור לי שעבור חלק מהלוחמים הוא ממשיך עד היום".
כל מכריו של קליין והאנשים שאיתם דיברתי, אמרו עליו שהיה צנוע. אחד שמאוד לא אהב לבלוט. מה היה קורה, שאלתי את שרה אלמנתו, לו היה יודע מה עושים ממנו ולאיזה מיתוס הפך. היא שתקה רגע. "חבר שלו אמר", גילתה לי, "שאם הוא היה יודע מה עושים ממנו היום, הוא לא היה מעז למות".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם