עדות אופי: האוטוביוגרפיה המדהימה של עד המדינה ש"ד
באוטוביוגרפיה שכתב בשלהי שנות התשעים, בשעה שלפי כתב האישום שיחד את בכירי עיריית ירושלים, חושף ש"ד את זיכרונותיו מהשואה, ועוד טפח מאישיותו הרב גונית. "הבדידות והניתוק פיתחו בו נטייה ברורה לחיות בעולם דמיוני", כך כתב על עצמו
- עד המדינה: נתתי 2.5 מיליון ש' ללופוליאנסקי
- עד המדינה: "העברתי לאולמרט 1.5 מיליון"
- עד המדינה: ידענו שביושר לא נשיג את השטח הרצוי
ש"ד סיפר בפרטי פרטים איך ומתי העביר להם כספי שוחד במיליוני שקלים, כדי שיקדמו את הפרויקט המשוקץ בדרום ירושלים. זה לא היה מחזה קל. החבורה שישבה מול ש"ד לא הפסיקה לרטון, לגחך, ללגלג ולמלמל. עשרות עורכי הדין שישבו מעליהם העניקו להם מטרייה אווירית. גם הם לא הפסיקו להציק ולהעיר לשופט דוד רוזן, לתובעת עו"ד ליאת בן-ארי ולעד עצמו.
בשלב מסוים החליט ש"ד להחזיר מלחמה שערה לאנשים שגורלם בשנים הבאות תלוי רק בו. "אני לא ציצית שכולה תכלת", אמר ש"ד. "אני עבריין, אבל אני לא הפושע היחיד בסדום וכל הצדיקים הם אלה שיושבים מולי".
בימים הסוערים ההם, שבהם העד שיחד על פי עדותו את הנאשמים והעניק לטענתו מתנות וסיגרים לאולמרט ותכשיטים לזקן, הוא מצא גם זמן לכתוב ספר אוטוביוגרפי מרשים בשם "סיפורים וזיכרונות", ולשלב בו שירים ודקלומים מרגשים.
הספר מסכם בעיקר את שנות הילדות והבחרות של עד המדינה, ניצול שואה ששרד בכוחות עליונים שניים מבין מחנות הריכוז וההשמדה. הפרקליטים והנאשמים שמנסים היום לשבור את ש"ד, להציג אותו כמפלצת ולהטריף את דעתו יבינו כי אחרי מה שעבר האיש שעומד מולם, הכל עשוי להיראות לו קל וחסר ערך. ואולי זה מה שמסביר את קור הרוח היחסי של העד במשפט.
הספר
"מעולם לא נמצא הזמן המתאים לדבר על כך, גם המילים המתאימות לא נמצאו לתאר את מה שעבר על משפחתנו בימי המלחמה", הוא כותב. "אפילו בינינו ובין שכמותנו, הניצולים, העבר הוא נושא שהס מלהזכיר, שכן הוא עלול להביך את השומעים. רצוני שילדי יזדהו עם משהו, אפילו עם צללים, עם זיכרונות מקוטעים, עם הרגעים האחרונים של אהוביי".
ש"ד, בן 75, מקדיש את הספר לשתי בנותיו. הספר הוא גם "נר זיכרון לאמי סופי, אחי הרברט ולכל יתר בני משפחתי הן מצד אבי והן מצד אמי שנספו בשואה". הוא פותח את הספר בשיר שחיבר בשנת 1997, השנה שבה על פי עדותו העביר, למשל, מאות אלפי דולרים למתי חוטה, יו"ר הוועדה המחוזית בעיריית ירושלים.
"חלפו עברו שנות נעוריי / שנים אשר היו רעותיי / חלפו שנות אביביי / מאחורי חלוני הם / ביתי נבנה / גדלו בנותיי / על דלתי כבר מתדפק הסתיו / שיבה הפכו שערותיי/ אך הנפש רווייה כי נולדו נכדיי/ ותפילה לחורף הבא - אל יהיה קשה ואל תהא בו קרה, ונשארו זיכרונותיי, אותם אנצור בתוך סיפוריי ".
ש"ד נולד ב-1937 בצ'רנוביץ, עיר מחוז באוקראינה על גבול פולין. בנובמבר 1941 גורשה המשפחה למחנה הריכוז בציבילובקה, טרנסדנייסטריה. את מסע הזוועות ברכבת, במשך חמישה ימים, שבמהלכו מתו מאות מבני העיר, מתאר ש"ד בפירוט מחריד. הוא לא חוסך מן הזוועות. במחנה הריכוז איבד ש"ד את אמו סופי בת ה-28 ואת אחיו הקטן, הרברט.
"לא פעם שאלתי את עצמי איך הייתה מגדלת אותי, ואיך הייתי נראה היום, אילו הייתה נשארת בחיים", כותב המחבר. "כל אלה שהכירוה בחייה אמרו כי הייתה אדם נפלא. גם אחי הבכור כנראה חשב כך, כי הוא סירב להמשיך ולחיות בלעדיה, ובמודע הרעיב את עצמו למוות אחר מותה, והוא בן תשע שנים בלבד".
והוסיף: "בעת כתיבת שורות אלו אני בן שישים ועדיין חסר לי חיבוק אם, ועדיין חסר לי חיבוק אח. הרברט, הרברט, כלום אבא ואני לא יכולנו למלא את החלל הריק?".
ש"ד מספר כי במחנה שרדו הוא ואביו, בין השאר, אחרי שהתחקו בשלגים אחרי גופות של חבריהם היהודים שקפאו למוות בקור העז. השניים חלצו את נעליהם וחיטטו במזוודותיהם, ואת החפצים שמצאו מכרו לאיכרים אוקראינים תמורת פרוסת לחם או תפוח אדמה.
בגלל הקור, הסבל והרעב, מספר ש"ד, הוא ביקש את נפשו למות. "אוכל להצטרף לאמי ולאח בשמים, ואז לא יציק לי יותר הגשם", חשב ש"ד, אבל מיד התעשת. "אך עם מי יישאר אבי? מחשבה זו תמיד המריצה אותי להמשיך".
ש"ד זוכר כל פרט במחנה הריכוז בציבילובקה אף שהיה רק בן חמש, הילד היחידי שנותר לדבריו בחיים במחנה. כנראה שהראש תמיד עבד אצלו היטב, גם כאשר השתמש בו למעשים נוספים. בספר הוא מביא שני סיפורים מרגשים עד דמעות, שאמורים היו להסתיים במותו הוודאי.
בפעם אחת, בקיץ 1942, הוא יצא מתחומי המחנה דרך פרצה בגדר, בניגוד להוראות אביו שאמר לו "אם תצא יהרגו אותך, ואז גם אני אמות". ש "ד הגיע לעץ תפוחים קרוב, אסף כמה מהם שהתגלגלו על הארץ ורץ בדרך חזרה למחנה.
ליד הגדר, מספר ש"ד, עצרו אותו שלושה חיילים רומנים, רכובים על סוסים. "בראותם אותי עצרו בפתאומיות את סוסיהם והתיישרו בשורה לפני. אני קפאתי במקומי, אוחז בידי את התפוחים. אחד החיילים הפנה כלפי שאלה וכשלא עניתי לו, מאחר וטרם הבנתי רומנית, הוא הפנה אליי את קנה הרובה והתכוון לירות. חייכתי. הסמל הסתכל עלי, בחן אותי והחל לחייך אף הוא. הסמל נתן הוראה כלשהי לחייל, וזה רטן משהו והוריד את הרובה שהיה מכוון אליי".
ש "ד שוחרר למחנה אחרי שספג שלוש מלקות חזקות בגבו מהשוט שהחזיק אחד הפרשים. שותת דם הוא הגיע לביתן, שמט את התפוחים ליד דודו ודודתו והתעלף". אבי סיפר לי לאחר מכן שהייתי מחוסר הכרה יותר מ-24 שעות", שחזר ש"ד.
"התעוררתי עם כאבים איומים, קומפרסים רטובים על גבי ולידי תפוחים שאיש לא נגס בהם. שלוש הצלקות שלרוחב גבי בגובה מותני עדיפות היו על הכדור שיועד לי. האם היה זה בזכות אותו חיוך?".
"מאותו יום איני אוכל יותר תפוחי עץ", מסכם עד המדינה.
במהלך השהות בציבילובקה התגלגלו ש"ד, אביו ודודו למחנה ריכוז קטן בעיר הקרובה יאמפול. במחנה הזה נרצח אברום בן ה-11, חברו הטוב ביותר של ש"ד, אחרי שנתפס גונב אוכל במטבח הקצינים. ש"ד מספר כי מאותו היום ליוו אותו סיוטים, שמהם לא השתחרר.
גם במחנה ביאמפול ראה ש"ד שוב את המוות מול העיניים, וביצע עוד מעשה גבורה בלתי נתפס. זה קרה אחרי שחייל רומני, שמכונה בספר "צוואר הפר", תפס שם את אחד הילדים באמצע משחק בכדור והרג אותו באכזריות.
ש"ד הקטן יצא מדעתו. "זעם וייאוש מתפוצצים בתוכי. אינני יכול לחשוב עוד", הוא מתאר."'הרוג אותו, הרוג אותו', אני צורח בתוך עצמי, ואני יכול לראות את זרועו של צוואר הפר מעלי ואת פניו המעוותים בחיוך של שביעות רצון. 'עשה את זה כמו כלב', 'הרוג אותו', שוב צורח הקול מתוכי. 'כן', 'כן', אני חושב, 'עכשיו אני כלב, אני כלב'. בידיים מורמות אני מנתר לגובה, אני לופת את הזרוע החשופה, פותח את לסתותיי רחב ככל האפשר ונושך בכל כוחי.
"...אני תלוי בזרועו בשיניים בלבד, והזרוע מושכת אותי מעלה בכוח אלים, והיא יורדת, ושוב נושאת אותי מעלה בשאגות וצרחות מחרישות אוזניים. דם ורוק זורמים ממני, וקיבתי מתחילה לגאות. זיכרוני נפסק ברגע שבו הוטח גבי בכוח נגד עץ או גדר או דבר דומה. איך יצאתי מזה, אינני יודע. אולי צוואר הפר חשב שאני כבר מת כשהגעתי לקרקע. אולי משום שסרן מיכאי פופסקו עבר במקום והורה לחייל להסתלק אחרי שגער בו (עונש כבד למי שהרג כמה רגעים קודם לכן ילד יהודי)".
סרן פופסקו קשור בטרגדיה מדהימה נוספת, שעליה מספר ש"ד בספרו. הקצין התאהב בנערה יהודייה בשם פרידה, אחת מנערות רבות שנאלצו לעסוק בזנות בבית בושת שהקימו הגרמנים בעיירה סורוקה. פופסקו חילץ את הנערה מהמקום והביא אותה למחנה הריכוז ביאמפול.
הנערה אהבה את הקצין למרות שידעה כי מדובר ברוצח, ומשום כך זכתה ליחס צונן מצד היהודים במחנה. לימים, לאחר השחרור, נתפס פופסקו בידי הרוסים והוצא להורג על פשעי מלחמה. למחרת היום התאבדה מצער פרידה במסיבה מאולתרת שהתקיימה במחנה מול עיניו של הילד ש"ד. את האקדח העניק לה פופסקו באחת ההזדמנויות, להגנה עצמית.
ש"ד, אביו ומי שנותר מהמשפחה שוחררו במרס 1944. ש"ד מספר סיפור מופלא על קצין אס-אס רחום אחד בשם אוברסט נאכטינגל שהעניק להם את חייהם במתנה, אחרי שהתוודה בפניהם על פשעי המשטר הנאצי והביע חרטה.
בקרבות השחרור של המחנה נהרג נאכטינגל בידי חיילים רוסים. "הוא היה אדם", ספד לו אביו של ש"ד. "אנושיותו הייתה טהורה ולא מושחתת. בסוף, כשהיה צריך, עמד נאכטינגל מחוץ לעולם הזה שכולו רוע. הודות לו ולהושטת היד נזכרתי שאף אני עצמי אדם".
ש"ד הוא איש גבה קומה ועב בשר. הליכתו זקופה, גם כשהוא נעזר במקל הליכה. קולו סדוק, המבטא הרומני בולט, עיניו כחולות, מצב בריאותו רופף לחלוטין. הוא קצר רואי ונזקק לזכוכית מגדלת עבה במיוחד.
לפחות נאשם אחד שאיתו שוחחתי בחודשים האחרונים ייחל למותו לפני שיתחיל המשפט. מדי פעם הוא נזקק ללכת לשירותים, מה שכופה הפסקות תכופות בדיון. לכל הדיונים מגיע ש"ד לבוש בהידור שמרני, חליפת פסים, עניבה וחפתים. אולי הוא מפצה קצת את עצמו על שנות הסבל וההזנחה במחנות, שבהן נחשב לתת אדם.
לאורך כל חייו היה ש"ד איש כספים ממולח, שביצע על פי עדותו עבירות רבות, והסתבך ללא סוף. הוא זכה לכינוי "התמנון" ו"התמהוני". במקצועו הוא רואה חשבון. בספר הוא מספר כי בשנות לימודיו באוניברסיטה הוא עבד לפרנסתו כשומר לילה בבית חולים פסיכיאטרי, שם זכה לפגוש ניצולים שהגיעו מהמחנה ביאמפול במצב נפשי רעוע במיוחד.
בהמשך שימש ש"ד בתפקידים בכירים במשק במהלך שנות השמונים הסתבך ש"ד בעסקים פרטיים, הפסיד כסף רב ונקלע לסכסוך עם השוק האפור. הוא נסע ללונדון, שם ניהל את עסקיו של מיליונר האנגלי-יהודי. ב-1993 הוא שב לארץ, הפך למאכער-על, חידש את הקשרים עם פוליטיקאים בכירים וטווה עם הנאשמים האחרים את רשת השוחד בפרשת הולילנד.
אחד הסיפורים המרגשים בספר האוטוביוגרפי מלמד שגם לאביו של ש"ד הייתה תושייה פיננסית. השנה היא 1944, והאב מתעקש לעשות את כל הדרך חזרה לבית שנטשה המשפחה בצ'רנוביץ, אחרי שגורשה ממנו בתחילת המלחמה.
לצורך המסע המסוכן, בשלהי המלחמה, משיגים האב ואחיו עגלה וסוסים ויוצאים למסע של ימים ארוכים, חוצים בדרכם עשרות כפרים וערים הרוסים, נתונים להפצצות האחרונות של חיל האוויר הגרמני, והכל כדי להגיע לבית החרב בהרנשטראסה 20, בעיר העתיקה של צ' רנוביץ.
הבית הרוס, מפויח ומט לנפול, אבל אביו של ש"ד לא שועה לאזהרות קציני הצבא והשכנים במקום, חודר פנימה ויוצא בקושי רב עם ארבעה שקים. "עם פרוץ המלחמה, בשנת 1939", כך סיפר האב לבנו, "החלטנו לממש חלק מנכסינו, ואת הכסף הרומני שקיבלנו בתמורה המרנו למטבעות זהב, דולרים ופרנקים שוויצריים. כאשר העבירו אותנו לגטו הסתרנו את היהלומים, הזהב והכסף במקום מחבוא בחצר ביתנו, ורק חלק קטן לקחנו איתנו. לא העלינו על דעתנו שנגורש לטרנסדנייסטריה".
ב-1987 מת אביו של ש"ד, שהספיק בינתיים לשאת אישה אך לא נולדו לו ילדים נוספים. חלקים ניכרים מהספר מקדיש ש"ד לאב, שליווה אותו בימי השואה ובעצם בזכותו הוא נשאר בחיים.
הפרידה מהאב האהוב הייתה קשה במיוחד למחבר. על הרגעים הללו כתב ש"ד את השיר "אבא": "ואז, כשאתה עוזב אותי/ כשזה נוחת כמו ענן דחוס, כבד/ ממלא את דרכי הנשימה, את הדם והריאות, את העיניים, והדמעות הן לא מלוחות. או אז מתעוררת רוח גדולה, מייללת, מייבבת, כמו חיה פצועה. ואני מט ליפול, ציפורניים ננעצות בבשר ידי ועיניים עצומות בכוח מנסות לראות, להאמין שזה לא נכון, שאתה עוד איתי, אבא, אבא".
בספר שפרסם ש"ד יש שירים רבים שבהם הוא מבקש תשובות על כל מה שעבר עליו. לפעמים הוא מציג אישיות מבולבלת ומפוחדת, שלא תשתחרר לעולם מאירועי השואה, ניגוד בולט למדי לדמות האיש הקר והמנוכר שתכנן בקפידה את מעשיו הנכלוליים ורשם כל פרט.
המוטיב הבולט ביותר הוא העצב והבדידות הנוראה שבה נתקל לאורך כל חייו הבוגרים. תמיד הוא נחשב זר ומוזר במדינה החדשה שאליה הגיע, חי בעצם בעולם משלו, עולם השואה.
את ימי נערותו העגומים מסכם ש"ד בשיר ארוך שנקרא "בית הספר". הנה הבתים האחרונים: "עד גיל 17 הסתובב הילד ברחובות/ שיחק שח/ כי גם הוריו לא ידעו שהילד הבודד סיים לימודיו בבית הספר השנוא עליו".
הבדידות והניתוק שנכפו עליו פיתחו בו נטייה ברורה לחיות בעולם דמיוני שיצר לעצמו/ עולם בו שכנו רוחות רפאים שלווים ושכלתניים/ חברים אמיצים בני מינו/ ומעט בנות שהכיר היכרות רופפה/ וגם בעולמו זה נשאר הוא בודד, בודד, בודד...".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם