האם נתניהו ישלם על בחירתו בחרדים?
התוכנית הייתה להקים ועדה, לתמרן אותה כך שתאמץ את מתווה נתניהו ולחתום עליו בקול תרועה. אבל אצל רה"מ התוכניות נחרבות במציאות
מה שקיבלנו זו תמונה ישראלית אופיינית, ביזארית לגמרי, שנראית כלקוחה מסרט פילם נואר ישן. על ספסל פיקניקים מעץ של הקרן הקיימת לישראל, בשולי היער, ישבו שר וחבר כנסת, באמצע הלילה, וניסו להגיע לפשרה. מסביב נערכו, דרוכים, מאבטחיו של השר.
ממול נשקפו אנדרטת השריון ואתר ההנצחה לאלפי חללי החיל. באופק רבצו המשוריינים הישנים ההם, של 48'. באפלה הכבדה שעטפה את החורש נשמעו מדי פעם לחשים ותזוזות. הפארק מהווה מפלט לצעירים, בעיקר דתיים, שמחפשים בו פינה שקטה, רחוקה מהורים ורבנים, כדי להתייחד מעט.
היער של לטרון, בלילה שבין יום ראשון לשני השבוע, הספיק לכולם. למתייחדים, לפוליטיקאים, למאבטחים. לו ידעו הלוחמים שנפלו בבאב אל-ואד על מה מדברים נבחרי הציבור שמסיבים לא רחוק מהם, היו מתהפכים בקברם.
יש בין אטיאס ופלסנר לא מעט קווי דמיון. שניהם יפי הבלורית והתואר של מפלגותיהם. יוחנן פלסנר הצעיר, איש סיירת מטכ"ל, בעל העיניים הכחולות, השיער השטני והחיוך הצחור, הצבר הישראלי הקלאסי, ישראל ההיא, של פעם.
אריאל אטיאס, כמעט אותו תיאור חיצוני. עיניים בהירות, חזות ידידותית, פה מפיק מרגליות. קחו ממנו את הכיפה השחורה, שימו אותו ליד זהבה גלאון במרצ, אף אחד לא ייפול מהכיסא. אטיאס הוא הנגטיב של אלי ישי. מתון, נעים הליכות, מדבר עברית צברית,
דעותיו המהותיות לא שונות בהרבה מדעותיו של ישי, במגזר שלהם אין מרווח מיותר למחשבה עצמאית (ראו מה קרה לחיים אמסלם), אבל אצל אטיאס זה בא בעטיפת מתנה ידידותית מרשרשת, בשפת בני אדם, עם הרבה פחות התלהמות ומעט יותר רגישות. אטיאס יודע לדבר עם החילונים. בלילה שבין ראשון לשני, השבוע, הוא ישב שם בפארק לטרון עם פלסנר החילוני, והם דיברו עד שלוש לפנות בוקר.
זה לא שלא הייתה התקרבות. דווקא הייתה. בין פלסנר לאטיאס נוצרו יחסי אמון, הם הבינו זה את זה, אבל לא הצליחו לגשר על פני התהום. אתה רוצה סנקציות אישיות, אני אתן לך סנקציות אישיות, בבקשה, אמר אטיאס לפלסנר, והציע לו כמה סנקציות מתחום הדיור.
פלסנר, שלא עשו אותו באצבע, בדק את זה והבין שמדובר בסנקציות לייט, בתחומים שבהם החרדים כמעט לא משתמשים בסיוע. שמע, אמר פלסנר לאטיאס, אתה מתבזבז בפוליטיקה, אתה איש מכירות מצוין, אתה עוטף אותי ונותן לי הרגשה טובה, אבל בסוף אני נשאר רק עם הרגשה טובה.
הפערים נותרו בעינם גם בסוף אותו הלילה. בשלוש לפנות בוקר התקשר נתניהו לאטיאס לראות הקלו המים. אטיאס לא היה איש בשורות. הוא רוצה שהמדינה תמשיך לאפשר לאברכים החרדים הצעירים ללמוד על חשבונה עד גיל 28, פלסנר מתעקש לסגור את הבסטה בגיל 23.
מדובר בפער עקרוני ומהותי. מעל גיל 23 כבר בלתי אפשרי לגייס את החרדים. יש להם בגיל הזה כבר חמישה ילדים, בדרך לעשרה ילדים, צה"ל צריך לשלם להם משכורת של מנהל בנק, לאף אחד אין כסף וכוח לזה. וכשהחרדים מבטיחים שב-2016 יתגייסו 6,500 אברכים, הם מתכוונים לשנתון שבין הגילים 18 ל-28.
השנתון הזה מכיל 70 אלף אברכים. פלסנר מתכוון לשנתון שבין 18 ל-23, ובמילים אחרות: יש כאן צד אחד שמנסה להאריך את תוקף ההסדר הקיים בתיקונים קוסמטיים, וצד שני שמנסה לברוא עולם חדש. לשני הצדדים אין סיכוי להגשים את מטרתם.
החרדים יודעים שהסיפור הישן נגמר. החילונים יודעים, ואם לא אז כדאי שיידעו, שחלום גרירתם לבקו"ם של כל החרדים הצעירים בגיל 18 לא יתגשם. צריך להיפגש איפשהו באמצע, אבל האמצע הזה נראה, ביום ראשון בשלוש לפנות בוקר, רחוק מאוד. הוא נראה רחוק גם עכשיו.
מה הייתה התוכנית המקורית של נתניהו? פשוטה מאוד. להקים סוג של ועדה,לתמרן אותה כך שתאמץ וריאציה כזו או אחרת של "מתווה אלקין", שהוא בעצם מתווה נתניהו, שמתואם בעצם עם החרדים, להכניס בו כמה תיקונים קוסמטיים שיתנו לחילונים הרגשה טובה,לחתום עליו בקול תרועה גדולה, להעביר חוק ולצעוד עם מופז חבוק לעבר השקיעה, או הזריחה, או ההתקפה באיראן באוקטובר.
מה שיבוא קודם. הבעיה היא שאצל נתניהו התוכניות נשמעות מצוין על הנייר ונחרבות במציאות. סדרה ארוכה של שגיאות מפוארות נעשתה בהקמת ועדת פלסנר. זה מתחיל בפלסנר עצמו. מי שרצה פשרה מפא"יניקית היה צריך למנות לראשות הוועדה מפא"יניק. פלסנר אינו כזה. הם זלזלו בו, חשבו שאפשר ללוש אותו ולתמרן אותו, וטעו טעות מרה.
פלסנר התגלה כאיש עקרונות, לוחם, לא ממצמץ, מבין עניין, מאמין בקייס שלו וגם יודע לזהות הזדמנות פוליטית. הוא בא לוועדה לבנות ולהיבנות בה, ולא הייתה לו שום כוונה למרוח. עם האוכל בא לו התיאבון והפוזיציה קסמה לו מאוד. בקיצור, עם פלסנר אי אפשר היה למרוח.
אחר כך הביאו, כנציג הליכוד, את יואב קיש, שנטל חלק במאהל הפראיירים. הבעיה הייתה שגם יואב קיש התהפך על האלקינים במעלה הדרך. גם אצלו התברר שזה אמיתי. שאין לו כוונות למסמס את זה. ואחר כך הגיעו לדבר בפני הוועדה נציגי הממשלה באשר הם, מכל המשרדים. והתברר שכולם, ללא יוצא מן הכלל, דיברו נגד מתווה אלקין והכריזו בקול גדול שהמלך עירום. שצריך לעשות מעשה.
גם זאב אלקין עצמו, שהפך בשנה האחרונה לשועל פוליטי הערמומי ביותר ביער, נשאב בשלב מסוים למשבר פינוי גבעת האולפנה, והיה חסר מאוד בסביבת פלסנר. ובסוף באה פארסת פירוק הוועדה, עוד שגיאה בוטה וקשה של נתניהו, שגם השפיל את מופז בשידור חי, וגם עצבן את נציגי הציבור (המכובדים) בוועדה ואילץ אותם לצאת לתקשורת ולעוף עליו (הגדיל והיטיב לעשות פרופ' ידידיה שטרן).
פירוקה של ועדת פלסנר הוא שעורר את המהומה הציבורית והעניק לפלסנרים את הרוח הגבית שייחלו לה. נתניהו שיחק לידיו של פלסנר, לידיו של מופז, הרים להם להנחתה והפך אותם לגיבורי הרגע. ספק אם זה יעזור למופז. מה שבטוח, זה בטח לא יועיל לנתניהו.
זה מחזיר אותנו להתנהלותו של נתניהו. אני יודע, הנושא נדוש ולעוס, אבל אסור להרפות ממנו, כי התנהלותו של נתניהו היא האלמנט החיוני ביותר לקיומנו. היום, יותר מאי פעם, הוא איש בודד. חלק ניכר ממעט המוחות שסייעו לו בעבר, כבר אינם.
את יועז הנדל העיפו (כי העז להלשין על נתן אשל), אייל גבאי פרש (גבאי החזיק על גבו את כל הצרות של נתניהו, עמד בראש כל הוועדות ותחזק את כל הבעיות), צביקה האוזר נוטרל (ע"ע נתן אשל), במקומם לא באו אנשים ראויים, או שהגיעו לא מנוסים.
המנכ"ל החדש, הראל לוקר, הוא איש טוב אבל אין לו שמץ של ניסיון בפוליטיקה או בניהול. אם היינו בימי אייל גבאי, אין ספק שהוא היה יושב בוועדת פלסנר בעצמו ולא נותן למה שקרה לקרות. אבל ביבי שלח לוועדת פלסנר את יועצו הכלכלי, יוג'ין קנדל, איש נהדר, חף מפוליטיקת מסדרונות כלשהי, שידו הייתה קצרה מהושיע.
ובסוף, שוב, נשארנו עם נתן אשל. כן, כן, זה האיש שבו ניאלץ לשים מבטחנו. אפשר להוציא את אשל מלשכת ראש הממשלה, אי אפשר להוציא את ראש הממשלה מאשל. נתן אשל רקח מלכתחילה את עסקת ביבי-מופז, לא טובת נתניהו הייתה לנגד עיניו, כי מדובר בשגיאה אסטרטגית של ראש הממשלה.
טובתו שלו, של אשל ("נתן החכם"), הייתה לנגד עיניו, וגם טובת פטרונו החדש, אהוד ברק, ששמח לקנות עוד מעט זמן כשר ביטחון, כדי להשלים את נקמתו ברמטכ"ל לשעבר ובצה"ל בכלל, ובכלל. ולכן, גם השבוע, כשהעסק עומד לקרוס, נחלצים אותם השניים, אשל וברק, לנסות להציל את המצב. וככה בדיוק זה נראה.
מה יהיה עכשיו? קודם תהיה הפגנה במוצאי שבת בכיכר המוזיאון בתל אביב. צריך לקוות שכמה שיותר ישראלים שאכפת להם יגיעו אליה. נכון, זו לא המחאה החברתית שפוגעת, שנוגעת לאנשים במקומות כואבים, בכיס, באוברדראפט, בדיור, בחינוך, בכל מה שהופך את החיים כאן לגיהנום.
זו מחאה חברתית אחרת. גם אם יגויסו מחר אלפי חרדים, החילוני הממוצע לא ירגיש את זה מיד. לא תהיה הקלה בשום דבר ממשי. האוברדראפט לא יקטן. ולכן, בחום יולי-אוגוסט, יכול להיות שזה לא העניין שיוציא מאות אלפים מהבית. אבל אם נמדוד את זה על פי ממד החשיבות האמיתית, ההיסטורית, אין נושא קריטי יותר מהנושא הזה לקיומנו כאן כמדינה וכעם.
יאיר לפיד יצא השבוע לסבב ראיונות (מוצלח. הוא יודע לעשות את זה). חיים רמון יצא אף הוא מהמחבוא והכריז על הקמת מפלגה חדשה. שניהם, רמון ולפיד, התייחסו זה לזה בזהירות, בהערכה מתונה, בכבוד הדדי. לא בכדי. לפיד ורמון נפגשו לפני כמה שבועות. זה היה קצת לפני (יש כאלה שאומרים שקצת אחרי) התבוסה של ציפי לבני בפריימריז בקדימה.
גם אם זה היה לפני, רמון כבר ידע שזו תהיה התוצאה. הוא כבר חשב קדימה. המהלך של רמון היה ידוע ללפיד מראש. קשה להגדיר את זה "תיאום", אבל הצדדים בהחלט מדברים אחד עם השני ומיידעים אחד את השני בכוונותיהם.
מאז אותה פגישה, שומר רמון על קשר עם לפיד באמצעות אנשי קשר הקרובים לשניהם. אורי שני, למשל, שהיה שותף של רמון במפץ הקודם, ומסייע עכשיו ללפיד. החברים עוד לא יודעים איך בדיוק, אבל המטרה של כולם זהה: להפיל את ביבי. לנפץ את הוודאות הקוסמית שיהיה מה שיהיה, נתניהו הוא ראש הממשלה הבא.
כל מי שמבין משהו בפוליטיקה, גם ביבי, יודע שההנחה הזו שגויה. שהמשחק הפוליטי, בעיקר עכשיו, פתוח לגמרי. זו הסיבה שכתבתי לפני כמה שורות שביטול הבחירות המוקדמות היה שגיאה אסטרטגית של נתניהו. לו היו הבחירות מתקיימות ב-4 בספטמבר , כמתוכנן, ביבי היה לוקח בהליכה.
מכיוון שתאריך הבחירות לא ידוע, הכל פתוח. על נתניהו לצלוח את התקציב, את מחאת הקיץ, את חוק טל, את ההרעה במצב הכלכלי שמתרגשת עלינו ועוד לא מעט סכנות ותקלות, עד הבחירות. כשיגיע אליהן, מותש, הוא ימצא מולו חזית לא פשוטה.
רוב הסיכויים שלפיד ולבני יהיו באותה רשימה. לפיד בראש הרשימה, לבני במקום השני. לא מן הנמנע שהיא תהיה המועמדת לראשות הממשלה, תחת לפיד. אם יצליחו לחבר לרשימה הזו שמות אטרקטיביים נוספים, ביניהם אנשי ביטחון מוכרים, אנשי עשייה, חינוך וחברה, יש כאן אלטרנטיבה. היא קורמת עור וגידים מולנו. מה שיקבע, אם וכאשר, הם הסקרים. אם החיבור בין לפיד ללבני יניב מעל 20 מנדטים, אין כוח בעולם שיעצור אותו. ואם לא, אז לא.
נוסיף לזה את שלי יחימוביץ' שחורשת את השטח, ואת שרידי קדימה, אולי מפלגה של אריה דרעי ואולי מפלגה חברתית נוספת של "השמאל הלאומי", ואולי גם את הרב חיים אמסלם, ונקבל גוש משמעותי שיאיים על שלטון ביבי ליברמן-ימין-חרדים. אגב ליברמן, אף אחד לא אמר שהוא בכיס של ביבי גם בפעם הבאה. דעתו על ראש הממשלה לא השתנתה בעשור האחרון, ומעולם לא הייתה טובה.
אם יש מישהו שמכיר את כל הכשלים באישיותו של נתניהו, את כל הבעיות בהתנהלותו, ועוד כמה דברים רגישים שכמוסים מן העין, זה איווט.וכל ההסבר המלומד הזה מסביר מדוע נתניהו לא מוכן לתת גט כריתות לחרדים.
גם הוא מבין את התמונה, גם הוא יודע לעשות חשבון, והוא יודע שביום פקודה, כשיעלו ראשי הסיעות לנשיא להמליץ על מרכיב הממשלה הבאה, הוא מוכרח, חייב, צריך את החרדים. כך שהכל, באמת הכל, עדיין פתוח.
מול כל זה, צריך לסמן את אוקטובר הקרוב כהערת אזהרה מהבהבת. פעולה ישראלית באיראן טורפת את הקלפים, עוקרת את ההרים וטוחנת אותם זה בזה. הכל ישתנה, אף אחד לא יזכור את החרדים, את המחאה, המפץ הגדול יהיה מסוג אחר לגמרי, וצריך לקוות שנשרוד אותו.
כך או אחרת, אין אוקטובר אחר. זה האוקטובר היחיד שממוקם חודש לפני הבחירות לנשיאות ארצות הברית, חודש שבו הנשיא אובמה משותק לגמרי, גם אם ישראל תפלוש לקליפורניה הוא ייאלץ לשבח אותה. זה האוקטובר היחיד שבו נמצאת איראן במרחק יריקה מהפצצה, הושט ידך וגע בה, ומרוחקת ממנה רק החלטה פוליטית.
בעיניו המשיחיות של נתניהו, זה עכשיו או לעולם לא. דוגמה מדהימה, מצמררת, אפשר היה לשמוע בהספדים שנשמעו השבוע על קברו של ראש הממשלה השביעי של ישראל, יצחק שמיר. שמעון פרס עלה להספיד ושיבח את שמיר על האיפוק שגילה ב-1991, כשעמד בלחץ הכבד שהופעל עליו כאן והחליט לא לשגר את המטוסים להפציץ במדבריות עיראק, כשסדאם חוסיין יידה בנו את מיטב הסקאדים שלו.
רגע אחריו עלה גם נתניהו להספיד, וגם הוא דיבר על המקרה הזה, אבל אצלו, כרגיל, זה היה הפוך לגמרי. מבחינת נתניהו, שמיר היה או-טו-טו מפציץ, הוא ממש עמד להפציץ בכל רגע, הוא כבר שלח את ארנס שיגיד שהוא מפציץ, ואלמלא פרצה לה הפסקת האש, ברור שהוא היה מפציץ.
אגב, לא דובים ולא יער. שמיר היה מפציץ בעיראק בדיוק כמו שביבי ראה חיילים בריטיים בירושלים טרם קום המדינה, או פגש את אריאל שרון על שפת התעלה עם אהוד ברק במלחמת יום הכיפורים. למרבה המזל, נותרו מספיק אנשים בחיים שזוכרים מה היה שם, ומה לא.
עו"ד שלומי פרידמן הוא מומחה למשפט מנהלי. הוא הגיש השבוע עתירה לבג"ץ נגד הארכת כהונתו של מבקר המדינה לשעבר, מיכה לינדנשטראוס, לצורך השלמת דוח הרפז. פרידמן הוא עורך דין מנוסה שמרבה להגיש עתירות לבג"ץ בכל פעם שהוא מזהה עוולה שקשורה למשפט המנהלי.
עתירות שלו הביאו להפסקת האפליה של אלמנים ואלמנות בקרנות הפנסיה, בביטוח הלאומי ובתחומים נוספים. עתירות שלו הפסיקו את העישון במקומות ציבוריים והעניקו לגברים זכות לחופשת לידה (פרידמן אב גאה לחמישה). צריך להוסיף שפרידמן לא קשור לפרשה או למי מגיבוריה. איש לא ביקש ממנו או שכנע אותו להגיש את העתירה שלו.
"אין לי מושג בפרטים וממש לא אכפת לי מי שם הטוב ומי הרע", אמר לי השבוע. מה כן אכפת לו? או-הו. הנה פרידמן: "פתאום אני רואה בטלוויזיה שהם עשו מחטף. תוך יומיים העבירו חוק בקריאה ראשונה, שנייה ושלישית. אני לא זוכר דבר כזה.
הלכתי לחוק וגיליתי לתדהמתי שיש חוק יסוד מבקר מדינה והוא קובע מפורשות שכהונת המבקר תהיה שבע שנים, ותו לא. נקודה. ועוד גיליתי, לתדהמתי, שהכנסת לא נגעה בחוק הזה, אלא הלכה לחוק אחר, חוק מבקר המדינה נוסח משולב, ותיקנה אותו.
כל זה, כדי לאפשר טיפול פרסונלי במקרה פרסונלי. וזה לא יעלה על הדעת. זה הקפיץ אותי כעורך דין מנהלי. מנסים להקביל את זה להארכת כהונת שופט כדי להשלים פסק דין, וזה לא דומה, זה לא מזכיר, זה לא קשור בכלל, זה פשוט מופרך מעיקרו.
כל השופטים והמתדיינים יודעים שיש לשופט שלושה חודשים נוספים להשלים את פסק הדין שלו. וזה לא כלל שנקבע בדיעבד, כמו במקרה שלנו. ואם השופט לא מספיק, אז לא אלמן ישראל, יש שופטים בירושלים, שופט אחר יסיים את המלאכה. אבל בין שופט למבקר אין שום דמיון.
השופט הוא זה ששומע את הצדדים, קובע את דעתו על העדים, התרשמותו קריטית לקביעת פסק הדין. השופט שם לבד. מבקר לא עובד לבד. מי שעובדים, זה צוות של עשרות ומאות אנשים. הם גם כותבים את הדוח. הוא מאשר וחותם. הוא חי מניירות ומסמכים. הוא ראש מערכת עצומה. לא יקרה דבר וחצי דבר אם השרביט יעבור ליוסי שפירא".
מה שפרידמן לא יודע, זה ששפירא לא הספיק לפתח מערכת יחסים קרובה עם דן מרגלית, לא אכל איתו פעמיים בשבוע ב"פאשה" ברחוב הארבעה, וטרם קיבל מכתבי אהבה בכתב יד מאהוד ברק. הנה עוד מפרידמן: "לי לא אכפת מה יהיה כתוב בדוח, אבל אני לא מוכן בשום אופן שיחוקקו חוקים פרסונליים, ואני עוד פחות מוכן שיכופפו בשביל זה חוקי יסוד. אבל מי אני, בסך הכל עורך דין. בואו ניתלה באילן גבוה מאוד.
"הנשיא אהרן ברק, בבג"ץ בנק המזרחי, קבע: 'בכינונו של חוק יסוד אנו מצויים בדרגה הנורמטיבית הגבוהה ביותר. מתבקש מכך, כי אין לשנות חוק יסוד או הוראה מהוראותיו אלא בחוק יסוד'. ולכן", אומר פרידמן. "עתרתי לבג"ץ. להגן על חוקי היסוד במדינה הזאת. הרי ברור לכל מי שעיניו בראשו שהתיקון שעבר במהירות הבזק בכנסת השבוע, בא אך ורק למען הדוח בפרשת הרפז.
"ואני טוען שהתיקון הזה בטל מעיקרו, כהונת המבקר פגה לעולמי עד ב-3 ביולי השבוע, הוא סיים את תפקידו לעולם. גם אם הם ישנו עכשיו את חוק היסוד, זה כבר מאוחר מדי. אי אפשר להאריך כהונה שכבר פגה".
פרידמן עשה גם טריק קטן. הוא יודע שהיועץ המשפטי לכנסת הגיש חוות דעת תקיפה נגד התיקון הזה, וגם היועץ המשפטי לממשלה. זה לא הפריע לאנשיו של אהוד ברק, שצפצפו והעבירו את החוק החדש. אז הוא הכניס לעתירה גם את הכנסת ואת היועמ"ש. נראה איך הם יגנו מחר על מה שהם תקפו אתמול. בינתיים בג"ץ קבע שעל המדינה, הכנסת, היועמ"ש וכל שאר העולם להתייחס לעתירה בתוך שבועיים. יש לי הרגשה, בלי להיות משפטן דגול, שיש שופטים בירושלים.
כשלאהוד ברק יש מטרה, החוק אינו מהווה בעיה. לי זה מזכיר את הפעם ההיא שברק שלח את יו"ר סיעת העבודה איתן כבל לנשיא המדינה להמליץ שיטיל את הרכבת הממשלה עליו, על ברק. אבל אתה לא חבר כנסת, אמר לו כבל, ראש ממשלה חייב להיות חבר כנסת. אין דבר, אמר ברק, נשנה את החוק. כזה הוא האיש.
אבל זה לא הכל. זה אפילו לא הרוב. בואו נקפוץ 13 שנה אחורה. מחדל אסון צאלים ב', סיפור שמהווה כשלעצמו תמצית מנהלים למגלומניה של אהוד ברק, נחקר על ידי מבקרת המדינה השופטת מרים בן-פורת. הרמטכ"ל המבוקר, שחטף אז גם תחקיר מהדהד ב"ידיעות אחרונות" על הפקרת פצועים ואלף ואחד עניינים נוספים, היה כאמור ברק.
הנה מה שאמרה בן-פורת ימים ספורים לפני תום כהונתה ל"גלובס": " אני לא אספיק לסיים את הכנת הדוח המיוחד על אסון צאלים ב' לפני פרישתי". בן-פורת הביעה צער על כך שהכנסת לא הייתה מוכנה לאמץ את הנוהג של בית המשפט העליון ולאפשר לה להשלים את הכנת הדוח בתוך שלושה חודשים. "לא חשבתי להיות מבקרת במקביל לשופט אליעזר גולדברג", אמרה , "לא הייתי מפריעה לו, אני מצטערת שלא אפשרו לי להמשיך בגיבוש הדוח".
לא סתם הם לא אפשרו לה. למה שיאפשרו לה. היא הייתה שופטת קפדנית, היא לא התכוונה לעשות הנחות לברק. השבוע היא אישרה לי שהיו לה, בפעם הראשונה בקריירה, חילוקי דעות קשים עם מי שהיה אז ראש המחלקה הביטחונית במשרד מבקר המדינה, אלוף ותיק במילואים (היום זה האלוף מנדי אור).
אהוד ברק היה כבר יו"ר האופוזיציה, ראש ממשלה בדרך, יו"ר הוועדה לביקורת המדינה היה אדם מטעמו, הוא הקים צוות משימה ייעודי (בראשות המקורבים הנצחיים דורון כהן ולוני רפאלי), שדאג להפציץ את אותו אלוף במילואים בחומרים מטעם ולהעביר את הזמן.
כך חלפה לה כהונת בן-פורת, הגיע מבקר חדש שפרסם דוח בוסרי, נטול אלמנטים פליליים, וברק ניצל. הוא גם השתמש אז בשירותיהם של כמה עיתונאים )בדיוק כמו היום (, כדי לתמרן את בן-פורת ולהשיג ממנה מידע בזמן אמת. כן, כן, הכל כבר קרה עם ברק, רק הפוך. בכל פעם אפשר ללוש את החוק לכיוון הרצוי. עובדה.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם