"אני מפחדת להשתגע. אבל לא ויתרתי, בחרתי בחיים"
לאחר שאיתי בן דרור רצח את שלושת ילדיהם, נשלח למאסר ממושך, מתפנה לילך שם טוב לעצמה. "הבנתי שמותר לי להיות מאושרת"
- שלושה מאסרי עולם לאיתי בן דרור על רצח ילדיו
- "מצטער על רצח ילדיי, אוהב אותם ואת לילך"
- לילך מנציחה את שלושת ילדיה בספר פרי עטה
לילך שם טוב עם תמונת ילדיה, השבוע צילום: אלי דסה
מאז שהאסון פקד אותה הקדישה שם-טוב את רוב זמנה לנושא האלימות במשפחה. "בשבע השנים האחרונות נרצחו 42 ילדים על ידי אחד מהוריהם. ברוב הפעמים היו עסקאות טיעון - וזה היה הפחד הגדול שלי", היא מספרת, "לכן הגעתי לכל אחד מהדיונים".
פרט לעיסוק זה, נראה כי בשנתיים האחרונות ניסתה לילך לחזור לחיים רגילים, ובמידה מסוימת אף הצליחה. במהלך השיחה היא צוחקת ומדברת בחופשיות ובאופטימיות גם כשהיא מתארת את סיפור חייה רצוף הטרגדיות.
כשבועיים לפני שאיבדה את ילדיה עומר, רוני ואור - הלכה לעולמה גם אמה בצורה פתאומית בעקבות תאונה בביתה. חמש שנים קודם לכן איבדה את אביה לאחר שלקה בדום לב. "עם המוות של אמי עדיין לא התמודדתי", מודה לילך, "פשוט לא היה לי זמן. הילדים לקחו את כל המקום".
איך את מצליחה לקום בכל בוקר?
"בעזרת עבודה קשה. בהתחלה הדרך הייתה להיכנס לרכב אחרי מפגש חברתי, להדליק רדיו ב'פול ווליום', לצרוח ולבכות עד שאני מגיעה הביתה, להיכנס למיטה ולהירדם בבכי. מבחינתי זה היה או להתאבד או להשתגע, ויותר משאני מפחדת למות - אני מפחדת להשתגע. אבל לא ויתרתי, בחרתי בחיים".
שם-טוב מספרת כי בשנתיים שעברו מאז הרצח תקפו אותה מחשבות אובדניות שלוש פעמים. "בשנה הראשונה זה היה לפני חנוכה. שכבתי על הספה, והטלוויזיה דלקה. ואז התחילו הפרסומות לפסטיגל. בכיתי בהיסטריה. נשאבתי לחור שחור. חשבתי איך אני לוקחת סכין ומסיימת את חיי, ואז הטלפון צלצל ועל הצג היה השם של החברה הכי טובה שלי. ידעתי שאם אני לא עונה, זה ייגמר לא טוב".
אחרי פעמיים נוספות שהייתה קרובה לשים קץ לחייה, החליטה לילך שהחיים חזקים יותר. "הבנתי שאף אחד לא ייקח שליטה על חיי, לא ינהל ולא יחליט מה טוב בשבילי. לא אחזור להיות האישה הקטנה והמוכה שמקבלת הכל. יש לי עמוד שדרה".
ובאיזה שלב חזרת לחייך ולצחוק?
"עד לפני חודשיים הצחוק שלי לא הגיע מהבטן. לא ממש צחקתי. יום אחד, בהופעה של סטנדאפיסט, הייתה בדיחה שגרמה לי 'להיקרע'. אני זוכרת את הרגע של השינוי, פתאום הבנתי שמותר, שאני לא צריכה להעניש את עצמי על זה שאני מאושרת".
לדבריה , ההומור גם סייע לה להתמודד עם הטרגדיה בשבועות האבל הראשונים. "בחודש הראשון היו המון כתבות על המקרה בכלי התקשורת, ומן הסתם היו כמה טוקבקיסטים שהחליטו שגם אני אחראית למה שקרה. לא ידעתי איך להתמודד עם זה, וחשבתי איך אני מביאה את עצמי למצב שבו אני לא מתרגשת מתגובות. קראתי תגובה שלילית והכרחתי את עצמי לצחוק. בהתחלה זה היה מלאכותי, אבל בפעם השלישית כבר התפוצצתי".
מה עם רחמים?
"אין מצב שיהיה מישהו לידי ויהיה לו מבט מרחם. אני מעיפה אותו. אל תרחמו. תתחשבו, תהיו רגישים ולא להשתמש באלמנטים מילוליים של רצח, מוות, סכינים שקשה לי להתמודד איתם. כשאני מרחמת על מישהו זה אומר שאני לא מסתכלת עליו בגובה העינים. אין מישהו בעולם הזה שיסתכל עלי מלמעלה".
אילו שינויים נוספים עברת בעקבות האובדן?
"מצאתי את עצמי נכנסת לעולמות חדשים, מרחיבה אופקים; עוסקת בציור, איפור - תחום שהייתי מעוניינת לעסוק בו בתיאטרון או בקולנוע. עכשיו סיימתי גם קורס NLP ששינה אצלי המון משום שהוא מלמד איך להסתכל על דברים בצורה אובייקטיבית. אני אפילו עושה ספורט אתגרי עם צלילה וסנפלינג.
ההסבר שלה הוא ש"הייתי פעם מאוד ביקורתית כלפי עצמי, לא מרוצה ממה שאני עושה והיום אני יכולה למצוא אור גדול בדבר קטן. ציור של חתול יכול להעיף אותי לשמיים".
איתי בן דרור עם שלושת ילדיו צילום רפרודוקציה: נועם וינד
אבל השינוי המשמעותי שעליו מעידה לילך הוא שינוי פנימי. "עד לאסון הייתי ביישנית. האמנתי לכל מה שהרוצח אמר, האמנתי שאני טיפשה. היינו משפחה נורמטיבית: בית, שתי מכוניות, עסק, מינוי לבית ליסין. גם אני לא חשבתי שאני נמצאת תחת טרור, כי בן אדם אובססיבי ונרקסיסט הוא גם מתוחכם. אלה היו עקיצות קטנות, השפלות, ואחר כך היה כביכול כיסוי של אהבה".
בהקשר זה היא מפנה ביקורת על דוח שופט שיצא אחרי הרצח וקבע שאי אפשר היה למנוע את הטרגדיה. "לא שמרתי בבטן
את האלימות שחוויתי", היא מספרת, "פניתי למחלקת הרווחה, הגשתי תלונה במשטרה. הכתובת הייתה על הקיר, אבל יש דברים שלא מעוגנים בחוק ושנותנים לאנשי מקצוע אפשרות להתחפר מאחורי חוקים עתיקים. הוא אובחן על ידי קצין מבחן כמסוכן לסביבה. כל הזמן אמרו שהוא משתקם, שהוא יצא מהמחלקה הפסיכיאטרית, שכר דירה והתחיל לעבוד. לא תאמין לאנשי מקצוע? אם הייתי יודעת מה כוונותיו, גם אם היה מתהפך העולם הוא לא היה נפגש עם הילדים. מבחינתי המדינה אשמה לא פחות".
הרוצח מטריד אותך?
"חזרתי יום אחד מארוחת ערב עם חברים, לא הייתי עייפה ונכנסתי לפייסבוק ופתאום בקשת חברות. פתחתי לינק והרגשתי שהתקרה נופלת. בקשה מאיתי בן-דרור. תמונה שלו עם שלושת הילדים. נכנסתי לחרדות, הוא שוב נכנס אלי הביתה. הגשתי תלונה במשטרה והתברר שמישהו, שישב איתו בכלא, עשה את זה בשבילו. הבנתי שנחקר וקיבל על הראש. מקווה שלא אשמע ממנו בחיים".
את עדיין חולמת על הילדים?
אפשר לספור על יד אחת את מספר החלומות שחלמתי בשנתיים האחרונות. באחד מהם אני זוכרת רק שעזרתי לרוני לחצות את הכביש. כל הזמן ביקשתי מהילדים סליחה, הרגשתי שאכזבתי אותם. גם בבית העלמין האשמתי את עצמי, עד שהחברים ממש צעקו עליי והפסקתי לייסר את עצמי".
את חושבת להקים משפחה בשנית?
"אמהות היא המהות שלי, יש לי נפש של מטפלת. הייתי אמא עוד לפני שהיו לי ילדים", מספרת לילך. לדבריה, היא כבר מחפשת אחר בן זוג. "אחרי הטרגדיה הבנתי שאני מזמנת טיפוסים בעלי יכולות לאלימות מילולית, והחלטתי שאני לוקחת פסק זמן, אבל פיתחתי חושים שעוזרים לי לקבל רק אנשים שבאים ממקום נקי. יש לי לא מעט חברים, ומי שלא מתאים - לא יהיה איתי. החלטתי באופן מודע שהטרדגיה לא תנהל אותי, אלא אני אנהל אותה".
איתי בן-דרור
צילום: יהונתן שאול
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם