אנדרטה לצחי
צחי הנגבי הוכיח שהוא כבר מזמן לא הצעיר הפעלתן מימית, אלא פוליטיקאי מקצועי שלמד משרון שהעיקר להישאר על הגלגל
בבסיסו, הנגבי הוא בדיוק מסוג האנשים שאתה רוצה בפוליטיקה. הוא התעקש להעלות פרופיל ולשרת בצנחנים והלך לפוליטיקה בעקבות אמונותיו. בניגוד לאחרים אולי, אני רואה בפרשת האנדרטה בימית תעודת כבוד: מי שחשב שפינוי הוא אסון היה צריך, ואפילו חייב, להתעמת עם המפנים במסגרת המותר, ולשלם את המחיר.
מאז הוא בפוליטיקה. כדי להבין למה עיתונאים כה רבים מכבדים ומחבבים אותו, צריך להכיר את הנוף האנושי של בית המחוקקים, שיש בו כל כך מעטים שהשיחה איתם שווה משהו. די מהר, הנגבי קיבל את תווית "האשף הפוליטי": זה שיודע להתחבב במרכז הליכוד, שירקח את הקומבינה הנכונה במקום הנכון, זה שמכין את עצמו ליום שבו הבמה תתפנה.
עיתונאים הם חסידים גדולים במיוחד של אלה ש"מבינים בפוליטיקה". גדעון סער הוא כזה, חיים רמון היה כזה. כשאתה מבלה את ימיך בניסיון לפענח את מפת הכוחות בפריימריז, זו התמונה שאתה מקבל. קל לשכוח שלא כך באמת הגיעו אנשים לפסגה: לאולמרט זה קרה במקרה, כשהיה כמעט פגר פוליטי; ברק נמשח בשמן הצבאי, האפרודיזיאק של הפוליטיקה; שרון נכשל ונכשל עד שזה נפל עליו בשלב שבו כבר חדל להאמין. אפילו בנימין נתניהו כיתת מעט מאוד את רגליו בביצה: הוא היה לראש הליכוד ארבע שנים אחרי שחזר מהאו"ם.
הנגבי, מספרים לנו כבר שנים, היה חביבו של שרון ומועמדו ליורש. אני מתקשה להאמין שהיה לאריק מועמד כלשהו ליורש, פרט לעצמו. אני מתקשה להאמין שהנגבי היה בעיניו יותר מילד יעיל, עוד כלי בארסנל. בינתיים, כנהוג אצלנו, חלף הנגבי על פני חמישה תפקידי שרים בעשור.
אומרים שהיה שר טוב: מעניין למה. בממוצע של שנתיים לתפקיד, איזה חותם אתה כבר יכול להשאיר בתיקים כבדים כמו ביטחון הפנים, המשפטים או הבריאות? אבל בישראל לא באמת חשוב איך מילאת תפקיד. אם אתה לא רפורמטור מושבע עם נטיות התאבדות כמו שרמון היה פעם, מי בכלל זוכר אותך. גם אתה לא מסתכל אף פעם איפה אתה נמצא, אלא רק לאן זזים. ביום שישי אתה פותח עיתונים, קורא את האנשים שאתה בעצמך האכלת ומשתכנע עוד יותר שאתה טוב בזה.
הנגבי היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון במשך ארבע שנים, שתי האחרונות שבהן כאיש אופוזיציה. העובדה שנתניהו וברק הותירו את הוועדה בידיו מעידה כמה הידרדרה בזמנו. לא היה להם שום חשש שמהוועדה הלכאורה בכירה הזו תצא ביקורת.
אי-החשש
זה מה שלמד הנגבי בבית הספר של שרון, האקדמיה הכי צינית בתולדות הפוליטיקה הישראלית. אתה יכול להחליף מפלגות, לדלג על תפקידים, העיקר שתישאר על הגלגל. שיחה עם הנגבי היא באמת דבר נעים. אבל האמת, כבר קשה ללמוד ממנו משהו חוץ מזה: הפוליטיקה אוכלת את מי שנשאר בה כל כך הרבה זמן. בסופו של דבר, הוא מוצא את עצמו עטוי קלון, מפזר משפטים כמו "הליכוד היה ביתי 20 שנה" וטוען, כאילו ברצינות, שנתניהו מוכן לצעדים מרחיקי לכת בעניין הגיוס.
אני מאחל הצלחה לעמיתיי, שינסו לדלות בדל היגיון מהסיבובים הפוליטיים האלה. הרבה יותר מעניין אותי מה באמת חושב לעצמו הנגבי, אם הוא עוד זוכר את הצעיר שטיפס פעם על אנדרטה, לפני שהפך לכל כך טוב בפוליטיקה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם