כולם מזהירים את ברק, אך "מר ביטחון" בשלו
טרם הושגה הכרעה בנושא תקיפת איראן. אך אהוד ברק מתואר בהקשר הזה, כמקור שדוחף למהלך, לו מתנגדים רוב ראשי מערכת הביטחון
הילארי קלינטון עזבה כאן בשבוע שעבר ולרגע, רק לרגע קט, היה נדמה לאמריקאים שאפשר לנשום לרווחה, ואז, כרגיל, הכל התהפך וסדרת הצהרות (בהובלת אהוד ברק, כמובן), פלוס מה שנראה בעיני האמריקאים כ"סימנים מעידים", החזירו את המצב לקדמותו.
לפי ההערכה בכירים המשתתפים בדיונים מתארים את מה שכנראה מתרחש סביב השולחן כ"מאבק איתנים". בשלב הזה טרם הושגה הכרעה. אהוד ברק מתואר, בהקשר הזה, כמקור האנרגיה, הכור הגרעיני הקטן שמניע את האופרציה כולה, דוחף, משכנע, לוחץ, מתדרך ומתאמץ לגרור את ישראל למהלך הזה, אליו מתנגדים כמעט כל ראשי זרועות הביטחון בישראל (המכהנים, כמו קודמיהם).
מזהירים אותו מהתוצאות, מתארים בפניו את ההשלכות, מביאים לו את המספרים והנתונים שמצביעים על כך שישראל, לבדה, לא תוכל למנוע מאיראן להגיע לגרעין ואולי אפילו תאיץ את הגעתה אליו, אבל הוא בשלו.
אישית, אני מאלה שסבורים שברק עושה הצגה. שהכל בכאילו. שהוא בסך הכל רוכב על הגל האיראני ככל האפשר, ממנף אותו, משתלט עליו, מוביל אותו, כדי להשתלט בדרך הזו על נישת ה"מר ביטחון" שנמנעה ממנו בתקופת גבי אשכנזי. הרי בתקופת אולמרט אי אפשר היה לשכנע את ברק לערוך דיונים בסוגיה האיראנית. היא לא ממש טרדה את מנוחתו.
ואז הגיע ביבי. כשראש הממשלה הבין את האיום, אורו עיניו והוא נקלע לוויברציות. ברק זיהה את זה בזמן אמיתי ומאז הפך את עצמו ל"מר איראן".
הוא זיהה את האובססיה של נתניהו ואת תפיסתו (אותה כינה יובל דיסקין כ"משיחית") להיכנס להיסטוריה כמי שמנע את השואה השנייה, והפך אותה לכלי להשתלטות עוינת על נשמתו של ראש הממשלה ואחר כך, אולי על
ברק מומחה לעניינים כאלה. זוהי לוחמת גרילה, זה השטח שלו. כך, למשל, הצליח לשנות את חוק מבקר המדינה במהלך בזק, בלי שאף אחד הרגיש, רק בשביל דוח ביקורת אחד, שבו הוא אחד המבוקרים הראשיים (עוד נחזור לזה).
בנושא האיראני הוא משקיע את כל מאודו, והאמת היא, שבינתיים זה מצליח לו. ביצוע מבריק. מועמדות לפרס "שחקן השנה" בתאטרון. הרי ברק, אם נחשוב לרגע, תמיד יתמוך וידרבן פעולות שאין להן סיכוי לקרות בשטח (צאלים כמשל), וימנע, יעכב או ינסה לטרפד פעולות חשובות במהלך ביצוען או לפניו (עופרת יצוקה, לבנון השנייה ועוד כמה דברים שאי אפשר לפרסם עדיין). בואו נקרא לתפיסה שתוארה כאן, לפיה ברק עושה לכולנו תרגיל, "התפיסה הארטיסטית".
הבעיה היא שיש גם תפיסה שנייה. לפי התפיסה הזו, הפעם ברק אמיתי. הוא מתכוון לדבריו. לא מעט מאנשיו הקרובים ביותר צוטטו כאן כאומרים, הרבה יותר מפעם אחת, שהדרך היחידה לשקם את המותג של אהוד ברק היא במהלך מדיני גדול הרשום על שמו (זה כבר לא יקרה), או במהלך צבאי-ביטחוני מהדהד מבית מדרשו (וזה עוד עלול לקרות).
זאת, ועוד: ברק ידוע גם כמי שלא מאזין לאזהרות ונוהג לפספס קטסטרופות מתקרבות. דוגמאות לא חסרות.
איתן בנצור, שהיה מנכ"ל משרד החוץ, סיפר לי אתמול (ה') איך הוא והשר שלו, דוד לוי, דיברו עם ברק בארבע עיניים פעמים רבות, אבל הוא לא רצה לשמוע. לוי ובנצור הזהירו גם את האמריקאים, אבל ברק הפעיל עליהם מכבש לחצים והם כרעו תחתיו.
לוי ובנצור הקפידו על דיסקרטיות, כדי לא להביך את ראש הממשלה ברק, ששונא להיראות כמי שנכנע ללחצים, אבל גם זה לא עזר. בכל הערכות המצב נשמעו האזהרות הללו, מפיהם של כל גורמי הביטחון, וברק בשלו. הוא יודע יותר טוב מכולם, רק תנו לו את ערפאת לחצי שעה בבקתה בקמפ דיוויד, והכל יהיה בסדר.
בסופו של יום, התפטר דוד לוי מתפקיד שר החוץ, כי לא רצה לקחת חלק בפיאסקו. ברק דחף את כולם לקמפ דיוויד, העסק קרס, כי אף אחד לא טרח להכין אותו, אף אחד לא טרח לגייס את המצרים והסעודים, לייצר מהלך כל-ערבי, לייצר הסכמה או מתווה של הליגה הערבית שיאפשרו את הצלחת המהלך.
קמפ דיוויד הוא דוגמה חיה לליקוי מאורות מוחלט, לעיוורון טוטאלי של מנהיגות, שלא קראה את המציאות והעדיפה התנגשות חזיתית בקיר על פני עקיפתו הזהירה ותכנון מחדש. עכשיו, נדמה לי, אנחנו בפרק ב'.
מבחינת דם ואש, יש בפרק הנוכחי פוטנציאל גדול בהרבה, האינתיפאדה השנייה עלולה להיראות כמו פעולה בצופים ליד מה שצפוי לישראל אם תגרור את האזור למלחמה.
על הרקע הזה, מהדהדים עוד יותר דבריו של הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ, בפני ועדת חוץ וביטחון של הכנסת השבוע. הוא דיבר על מעורבות בסוריה, כפעולה שיכולה לגרור אותנו למלחמה, אבל הוא התכוון לדברים נוספים.
המזרח התיכון לא היה מעולם נפיץ יותר. למרות שעל פניו אין לאף מדינה ערבית מוטיבציה למלחמה קונבנציונלית נגד ישראל, הדברים נזילים עד כדי כך שמיס-קלקולציה באירוע נקודתי יכולה, תוך 24 שעות, להפוך את האזור כולו למערבולת אש מתגלגלת.
אין היום בעלי בית מובהקים שיכולים לעשות סדר, אין כתובות מסודרות, מצרים באנדרלמוסיה, סוריה בוערת בכאוס ומתפוצצת לרסיסים, בלבנון חיזבאללה יושבים על הרקטות והטילים ומחכים להזדמנות, איראן מעוניינת להסיר מעל צווארה את טבעת החנק המערבית, ירדן רועדת מפחד, והאוויר רווי אדי דלק, חלקם לא קונבנציונליים.
האזהרות הפומביות של גנץ מעורפלות וזהירות. בתוך החדר, בפורומים החשאיים, הוא ברור בהרבה.
אגב, רא"ל גנץ אוהב לבוא לוועדת החוץ והביטחון ומרוצה מאוד מהפעלתנות והיסודיות שמאפיינות אותה תחת היו"ר החדש, רוני בר-און. הוועדה מסיירת לפחות פעמיים בשבוע במערכת הביטחון, מספר הדיונים עלה, עומקם והיקפם גברו מאוד, יחסי העבודה שנוצרו בין הרמטכ"ל וראשי זרועות הביטחון לבין בר-און פוריים ורציניים.
במערכת האיזונים והבלמים שבין הדרג המדיני לצבאי בימים טרופים אלה, לוועדת החוץ והביטחון תפקיד משמעותי. חלק מהבלמים והאיזונים ספגו זעזועים לאחרונה, חלק מהם ניזוקו או הוצאו מכלל שימוש. ניאלץ לסמוך על מה שנותר.
ואחרי כל זה, כשנזכרים שאלה שאמורים לקבל את ההחלטות ההיסטוריות הללו הם גם אלה שניסו השבוע, בפעם המי יודע כמה, לפרק את קדימה, קשה להירדם בלילה.
בנימין נתניהו לא יסלח לעצמו על שמצמץ ברגע האחרון וביטל את הקדמת הבחירות, שהיו אמורות להתקיים בעוד כחודש ימים אלמלא הרומן הלילי החפוז שניהל עם שאול מופז, בעידודם של נתן אשל, יוני קורן וליאור חורב.
מה שמדהים הוא, שבשבוע האחרון כמות עצומה של ח"כים מקדימה גיששו, ברמה כזו או אחרת, ושקלו לערוק ממנה. רק רמה נדירה של שלומיאליות הייתה יכולה לפספס את המהלך הזה בסופו של דבר ולגרום לנתניהו ולצחי הנגבי את הנזק שנגרם להם.
אני נזכר במשהו שאמר מופז על ציפי לבני בדצמבר 2009 (הדברים פורסמו ב"הארץ"), במה שמכונה "שיחות סגורות": מופז אמר שמכיוון שבימים האחרונים התברר שכ-14 ח"כים מקדימה ניהלו מגעים על הצטרפות לליכוד, ברור שיש ללבני בעיית מנהיגות ולכן אין מנוס מללכת לפריימריז בקדימה. ובכן, אצל לבני 14 גיששו את דרכם החוצה, אצל מופז, בימים האחרונים, גיששו 20. עשרים.
אגב, ביניהם ח"כים וח?כיות שביררו אפשרות להיקלט בליכוד, או לחלופין בעבודה, או לחלופין אצל חיים רמון. הכל הולך.
ובכן, מתברר שגם למופז יש בעיית מנהיגות קשה. או שבכלל לא מדובר כאן במנהיגות, אלא סתם בפשיטת רגל של השיטה הפוליטית שלנו.
אין מדינה כמו ישראל, שבה כל עסקן אלמוני זוטר שהצליח להידחק מתישהו לכנסת, בקוניונקטורה פוליטית כזו או אחרת, רואה עצמו מאותו רגע כנבחר ציבור לנצח, לעולמי עד ממש, ואם מתעוררת סכנה, מסיבה כזו או אחרת, שהוא עלול לא להיות בכנסת הבאה (חלילה), יפרוץ מיד הנבחר המועד לטבח בהתרוצצות מיוזעת, נטולת בושה, בניסיון נואש למצוא לעצמו עגלה מקרטעת חדשה, להיאחז באחת מדפנותיה ולנסות להידחק באמצעותה, שוב, אל הפרלמנט הציוני.
אגב, לרובם זה לא מספיק. גם הפרלמנט הוא כבר לא מה שהיה פעם. יותר מרבע מהח"כים הם שרים או סגני שרים, אז מה הפלא שבאשמורת השלישית של הלילה חווה ח"כ אבי דואן הארה והבין שרק הוא, בשבתו כסגן שר הרווחה, יוכל להושיע את ישראל.
רק אצלנו, אנשים שנכשלו, שסיבכו את המדינה, שהותירו אחריהם עיי חורבות, לעולם יתכננו את הקאמבק, וגם יבצעו אותו בהצלחה.
רק אצלנו, הגרוטאות המחלידות במגרש הפוליטי לא גורטות את עצמן, אלא עוברות אוברול אחרי אוברול וממשיכות לקרטע בחצר.
נכון להיום, נתניהו בצרות. לו היה ניצב מולו עכשיו יריב אמיתי, היה מתפרק בסקרים. מזלו הגדול הוא שבין האופציות (לפיד, יחימוביץ', לבני על תנאי ומופז), אין עדיין אף אחד שמתבלט ותופס הובלה ברורה.
כמה מאנשיו של ביבי מעריכים שבזמן שיישאר עד הבחירות הוא ידמם מנדט אחד לפחות בחודש. הגזרות כבר כאן, הן לא יעלו רק לנו, הן יעלו גם לו.
בקרוב הוא יעמיד בפני השותפות הקואליציוניות שלו את הברירה: לעזור לו להעביר את תקציב הגזרות וללכת לבחירות במועדן, או לוותר וללכת לבחירות בינואר-פברואר. בשני המקרים, מדובר בברירות קשות.
נתניהו יודע שהבחירות הבאות פתוחות בהרבה מכפי שציפינו שיהיו, והוא נוקט אמצעים. כך, למשל, הוא מנסה גם לבחוש במפד"ל החדשה-ישנה. הסקרים שמנבאים לנפתלי בנט מנדטים לא מעטים בראשות המפד"ל מפחידים לא רק את זבולון אורלב, אלא גם את ביבי.
בנט מכיר את נתניהו מצוין, מקרוב, על חולשותיו ונקודות התורפה שלו. ביבי חושש ממנו. בימים האחרונים פגש אורלב פעמיים את אנשיו של ראש הממשלה (פעם את גיל שפר, פעם אחרת את הצלם הרשמי, נתן אשל).
במחנה של בנט אומרים שאורלב מבקש סיוע במימון הפריימריז. הרי מספיק שביבי ירמוז לכמה מהמיליארדרים (הזרים) שלו, כדי שקופתו של אורלב תתמלא.
אורלב אומר משהו אחר לגמרי. לדבריו, הגיע הזמן שהציבור יידע מדוע עזב בנט את תפקידו כראש המטה של נתניהו, ומה בדיוק קרה בינו לבין מועצת יש"ע כשפוטר מתפקידו כמנכ"ל.
כך או אחרת, ברור שביבי חושש היום מכל אחד, אפילו מהמפד"ל, וחרד פן התחזקותה תגרד ממנו עוד שניים-שלושה מנדטים. בקצב הנוכחי, יכול להיות שלא יהיו לו שניים-שלושה מנדטים לתת.
ומה קורה עם מבקר המדינה לשעבר, מיכה לינדנשטראוס? מסתבר שעו"ד שלומי פרידמן, שהגיש את העתירה לבג"ץ נגד התיקון לחוק שאפשר ללינדנשטראוס להשלים את דוח הרפז, לא שוקט על שמריו. בשבוע שעבר ענתה המדינה לעתירתו. ענו מהפרקליטות, ענו ממשרד מבקר המדינה, ענו מהכנסת.
מתברר שכל העונים, שסבורים ש"על העתירה להידחות", סבורים שהתיקון לחוק אינו חוקתי והתנגדו לו. מצב גרוטסקי לגמרי שאפשרי רק אצלנו. עוד מתברר, שרק המבקר לשעבר עצמו, לינדנשטראוס, לא ענה. המדינה ענתה בשם המבקר הנוכחי, יוסי שפירא, כי על פי המדינה "יש רק מבקר מדינה אחד, ואין בלתו"
עו"ד פרידמן, בחושיו המחודדים, ראה שבתשובתה רומזת המדינה שאולי תבקש זמן (חודשיים) כדי להגיב באופן מפורט אם וכאשר יתפתח דיון, והבין שמנסים לארגן כאן מחטף. לכן הגיש עו"ד פרידמן השבוע בקשה נוספת, לסעד זמני, שיורה למבקר לשעבר לינדנשטראוס לא לחתום על שום דוח כל עוד העתירה בדיון.
העניינים המתבררים בפרשה הזו מדהימים. המציאות מגמדת כאן, אצלנו, כל דמיון. כפי שנחשף כאן בשבוע שעבר, מתברר שהמבקר הנוכחי שפירא מתנגד בתקיפות להארכת כהונת קודמו ומשזו בוצעה, הוא משתדל למזער את הנזק הנגרם למוסד המבקר ככל יכולתו. שפירא עוד לא יודע את היקפה של עבודת השיקום שצפויה לו.
עוד מתברר, שעל פי סיכום בין שפירא ללינדנשטראוס, לא ייגע לינדנשטראוס בשום דוח אחר למעט דוח הרפז. זאת, למרות שלשון התיקון לחוק מאפשרת לו להגיש דוחות נוספים (בכל פרשה שבה כבר הגיש טיוטה, ויש כמה כאלה).
במילים אחרות, יש לנו כאן תיקון לחוק, שנעשה לטענת מבקריו בניגוד מפורש להוראת חוק יסוד, שהוא פרסונלי לגמרי. החברים הלכו ועשו את כל זה בן לילה, כדי לאפשר להשלים את דוח הרפז. הא, ותו לא.
והנה החוליה האחרונה בשרשרת: את המהלך כולו של שינוי החוק יזם, תזמר, תכנן, דחף, לחץ וביצע אהוד ברק, שהוא המבוקר המיועד בדוח שאותו אמור לינדנשטראוס להגיש בזכות אותו תיקון. מדובר באבי-אבותיו של ניגוד האינטרסים, ובכל זאת הכנסת נפלה לפח היקוש הזה ברצון.
שר האוצר יובל שטייניץ היה היחיד שניסה לעמוד בפרץ. השבוע, בשיחות סגורות, סיפר שטייניץ על המערכה האדירה שהפעיל ברק כדי להעביר את התיקון בוועדת השרים לחקיקה ואחר כך בוועדה לביקורת המדינה.
קודם כל, הוא חפר בראשו של נתניהו עד שזה נעתר (העובדה שלא הוגשה טיוטה בפרשת ביביטורס מאוד הועילה). אחר כך הוא גייס את כל כוחותיו בוועדת השרים לחקיקה.
שלום שמחון, למשל, שהיה חולה, שיגר את הנהג שלו מגבול הלבנון (שם הוא גר) עם פתק הצבעה. הפתק עסק רק בהצבעה הספציפית הזו, ולא בכל שלל העניינים שנדונו בוועדת השרים לחקיקה. אלה לא היו חשובים מספיק לשמחון.
כשביקש שטייניץ משר ליכוד בכיר אחר, חבר בוועדה, לבוא איתו להצביע, אמר לו השר הבכיר, נוטר ידוע של שלטון החוק, שגם הוא חושב שהתיקון לחוק בעייתי וצריך להתנגד לו, אבל "הבטחתי לברק לא להשתתף בהצבעה".
כדי לנסות למנוע משטייניץ להשפיע על ההצבעה בוועדת השרים לחקיקה, נקבעה ההצבעה לסוף הדיון ובינתיים נקרא שטייניץ לדיון דחוף של השמינייה. הוא ביקש להקדים את ההצבעה על התיקון לחוק המבקר אבל שר המשפטים נאמן, שהיה איש הביצוע של העסק כולו, סירב. שטייניץ התעקש וביקש שיזעיקו אותו כשיגיע מועד הדיון בתיקון לחוק המבקר.
כך אכן היה. שטייניץ הוזעק וכשנכנס לחדר כבר הכריז נאמן על תחילת ההצבעה. שטייניץ ביקש לעצור את המהלך ולדבר. רק אחרי שהתעקש, הזכות ניתנה לו.
הוא נשא בפני ועדת השרים לחקיקה נאום מנומק היטב מדוע המהלך פסול מעיקרו. בעקבות הנאום, שינה אחד השרים (מש"ס) את עמדתו ואמר לשטייניץ ש"לא העליתי על דעתי שזה המצב". אבל זה לא הספיק.
נאמן הוביל, שמחון שלח פתק, אורית נוקד עשתה מה שאמרו לה והתיקון עבר. חמישה תומכים, שלושה מתנגדים. עכשיו, העסק הבאוש הזה מונח לפתחו של בג"ץ כתפוח אדמה לוהט במיוחד.
יש כאן שר, שצפוי להיות מבוקר בדוח המבקר, שמעביר מהלך לשינוי חוק המבקר כדי להשפיע על זהות כותב הדוח. "אם אני הייתי עושה דבר כזה", אומר עו"ד שלומי פרידמן, "המבקר היה שוחט אותי. אבל כנראה שלהם הכל מותר".
בינתיים, ממשיך לינדנשטראוס להתלוצץ עם מבוקריו. הוא ערך בשבועיים האחרונים כבר שני שימועים לאל"מ ארז וינר, ולפחות שלושה לגבי אשכנזי.
מה עם ברק ויוני קורן, אתם שואלים? הנאהבים והנעימים שבכלל נחקרו ביחד במשרד המבקר, כשני רעים לנשק? ובכן, יוני קורן בכלל לא כאן. כבר שבועות ארוכים הוא באמריקה.
אגב, בשנה האחרונה הוא היה שם לא מעט. במצב הדברים הנוכחי, בכלל אי אפשר לקרוא לו לשימועים.
וכך, כפי שחמק מהטיוטה הראשונה, סביר להניח שיחמוק גם מהאחרונה. למרות שנכשל בפוליגרף, ולמרות אלף ואחד סימנים מעידים אחרים לעניינים שקרו שם, בקריה, בין השנים 2009 ל-2011, אנחנו בימי מתיחות ביטחונית אדירה, הסלמה מהירה במצב במזרח התיכון, חרחורי מלחמה מכל כיוון, וראש מטה שר הביטחון איננו.
אגב, מי לדעתכם מחליף אותו? ובכן, המחליף הוא אל"מ שלומי מעיין. מצלצל מוכר? לא בכדי. זה אותו מעיין שעמד בראש "ועדת הבדיקה" שניקתה את לשכת השר ומקורביו מפרשת "הקלטות הנעלמות", וכו' וכו'.
כי מעיין וקורן קרובים אחד לשני כבר שנים ארוכות, גם במדים וגם על אזרחי, מה שלא הפריע למבקר לקנות את ממצאי אותה "ועדת בדיקה" בצייתנות מופלגת.
והמבקר עצמו, לינדנשטראוס, במקום להוציא לאור את הפרק שעוסק בתהליך מינוי הרמטכ?ל, ממשיך לעסוק בשטויות. כי בלי ששמנו לב, יגיע בקרוב גם בני גנץ לישורת האחרונה שלו.
הפעם, הכהונה קוצרה לשלוש שנים, ובלי ששמנו לב יש שני אלופים בכירים בצה"ל (אבי מזרחי וגדי אייזנקוט) שתלויים באוויר ללא תעסוקה, ממתינים למינוי לסגן רמטכ"ל, ואלוף שלישי יצטרף אליהם בקרוב (גדי שמני, הנספח בוושינגטון, שהאריך השבוע על דעת עצמו את כהונתו בחודש נוסף), וכולם ממתינים למוצא פיו של שר הביטחון, שמורח ומושך את זה כהרגלו, כדי להגביר את המתח ולייצר את מנופי הלחץ שהוא כל כך אוהב לייצר.
זה מחזיר אותנו לתחילת הטור הזה, וחוזר חלילה.
אקו"ם