קזינו רויאל: צוות סופשבוע חוזר ליריחו
לאחר שנים בהן ישראלים ויהודים לא דרכו בה, יצא כתבנו לסיור בעיר התמרים, רק כדי לגלות שקזינו "אואזיס" המיתולוגי עומד כעת נטוש
אנחנו עוזבים את הבירות ומתחילים ללעוס במרץ. רק לא לעצבן שם בפנים איזה פלסטיני שיחטוף עלינו שיגעון בגלל הריח של הגולדסטאר. כמה דקות אחרי הנזיפה של מאט, ועם הבל פה של מנטול מהמסטיקים של אטינגר, אנחנו עולים על המיניבוס שארגנו עבורנו במרכז פרס לשלום, וחוצים מחסום פלסטיני קטן, מאויש בשני שוטרים מחויכים בדרכנו ליריחו.
אני שואל את אלוני הצלם אם הוא זוכר את הפעם האחרונה שבה היינו יחד בעיר פלסטינית. הוא זוכר. זה היה ב-2004, בשכם. אז לבשנו שכפ"ץ קרמי וחבשנו קסדה, כשיצאנו עם חיילים מחטיבת הצנחנים למבצע מעצרים בקסבה. קראו למבצע הזה "אישית לוחצת" והיה שם הרבה בלגן. אחד החיילים נהרג. שעה וחצי רצוף ירו מבחוץ על הבית שאליו נכנסנו.
אנחנו עוצרים ליד מלון "יריחו אינטרקונטיננטל" בכניסה לעיר. הוא צמוד לקזינו אואזיס. אני מספר למייקל שפעם זה היה סמל לדו קיום בין ישראלים לפלסטינים, וש-3,000 ישראלים בממוצע היו מגיעים לכאן מדי יום, אבל אז התחילה האינתיפאדה, והירי, והירי בתגובה לירי, והאוטופיה הקצרה של מהמרים פלסטינים וישראלים זה לצד זה סביב שולחן הבלאק ג'ק הסתיימה בפיצוץ פגז שירה טנק צה"לי לעבר הכניסה המפוארת של הקזינו.
מייקל ברוק חובש כובע רחב שוליים עם לוגו של החברה להגנת הטבע. הוא מתרגש. למרות שאשתו ישראלית, הוא לא ביקר בארץ 23 שנה. יוני אטינגר, סקייטר מקצוען בעל שם עולמי, ומיקי קוק, גולש גלים שחזר לארץ אחרי 15 שנות גלישה בקליפורניה, הם חברים של ארתור רשקובן, בן 32 מתל אביב. הוא גייס אותם להגשמת החזון שלו, שבהתחלה עוד נראה דמיוני: ללמד ילדים פלסטינים וישראלים לגלוש על סקייטבורד, כדי לקדם את השלום בין העמים.
לפני חמש שנים הקים ארתור את ארגון "גולשים למען שלום" יחד עם מאט אולסון מוושינגטון. מטרת הארגון הייתה לייסד קהילה של גולשי גלים בעזה ולקרב בין גולשי הגלים משני צדי הגדר. הם הצליחו לגייס תרומות ולהעביר לפלסטינים עשרות גלשנים. מאט אף נכנס לרצועה ולימד קבוצה של מצילים וילדים מחופי הים בשכונות "החולות", א-ג'לין וארמאל בעזה איך מורחים שעווה ואיך מטפלים בגלשנים.
זה היה סיפור הצלחה שזכה לסיקור תקשורתי בינלאומי.
אבל ב"גולשים למען שלום" החליטו לא לוותר. אם אי אפשר ללמד פלסטינים לגלוש, ילמדו אותם לגלוש על סקייטבורד. לא רק כי סקייטבורד זה הדבר הקרוב ביותר לגלישת גלים שיש, אלא גם כי בשביל לגלוש על סקייטבורד לא צריך ים, ובלי ים אפשר להפיץ את בשורת הגלישה גם בין מאות אלפי הילדים הפלסטינים בשטחים.
אחרי שלימדו ביומיים האחרונים ילדים לנסוע על סקייט בשדרות, ביפו ובמזרח ירושלים הם הגיעו לתחנה הבאה: יריחו. כשארתור התקשר אלי ושאל אותי אם אני רוצה להצטרף לנסיעה, הסכמתי מיד. זו הרי יכולה להיות חוויה חד פעמית לגלוש על סקייטבורד ברחובות של עיר פלסטינית. הארד קור.
בתוך המיניבוס ליריחו אני פוגש את מייקל. הוא בן 48 מטורונטו, קנדה, העורך והבעלים של המגזין "WAVE CONCRETE" (גל מבטון), אחד ממגזיני הסקייטבורד הפופולריים בעולם, עם מאה אלף מנויים.
לפני מספר ימים הוא הגיע לארץ עם 30 סקייטבורדים ועשרות קסדות שהצליח לגייס מתרומות של חברות סקייט בארצות הברית, כדי להצטרף ליוזמה של ארתור ומאט, ולהפיץ במזרח התיכון את בשורת ה"סקייטבורד למען שלום".
"הסקייט מלמד את הילדים שמה שחשוב בחיים זה האיזון", מסביר מייקל. "תטה את הגוף שלך יותר מדי ימינה או שמאלה, תיפול. הכי חשוב זה להישאר באמצע ולהיות רגוע. זה יהיה המסר שלנו לילדים".
אבל אחרי שלימד ילדים לגלוש על סקייטבורד בשדרות ובשועפט, מייקל קצת נלחץ. הוא מבין שעכשיו הוא הגיע לדבר האמיתי. ג'ריקו. כאן זה פלסטיין. המידל איסט האוריגינל. ההוא מהחדשות של שש בערב בטורונטו. הוא מסיר את הכובע רחב השוליים שלו ומדביק מדבקה של "WAVE CONCRETE" על הכיתוב בעברית של החברה להגנת הטבע. ליתר ביטחון.
אנחנו יורדים מהמיניבוס ונכנסים למלון המפואר. חמישה כוכבים. מאה דולר לחדר ללילה. נשים בביקיני עוברות בלובי הממוזג בדרכן לבריכה. לפי לוחיות הרישוי הצהובות של המכוניות בחניה בחוץ, נראה שיש כאן לא מעט ישראלים. אחד מהעובדים במלון מגלה לנו שרובם מגיעים מהצפון - מחיפה ומנצרת. ליהודים אסור להיכנס ליריחו, רק ערבים ישראלים רשאים. מאה דולר ללילה. 400 שקל. חמישה כוכבים. חלום.
סגן ראש עיריית יריחו, עדנאן חמאד, מספר לי שהכוונה היא להפוך את יריחו מעיר חקלאית לעיר תיירות. "שער הכניסה של העולם למדינת פלסטין. יש לנו שבעה בתי מלון בעיר, שניים גדולים, ה'יריחו ריזורט' וה'יריחו אינטרקונטיננטל', ועוד חמישה בתי מלון קטנים. בסך הכל 2,000 חדרים, אבל זה לא מספיק", הוא אומר.
"בחורף האחרון בלבד הגיעו לכאן מיליון תיירים, וזה רק מאוקטובר עד מרס. המטרה שלנו היא לגרום לתיירים שעוברים ביריחו להישאר לישון כאן ולא לחזור בלילה לבתי מלון בישראל. יריחו היא אטרקציה תיירותית בינלאומית. יש לנו כאן 102 אתרים היסטוריים, זאת העיר העתיקה ביותר בעולם, עיר לכולם. אנחנו מחכים כבר לרגע שבו ממשלת ישראל תפסיק להתנהג בטמטום ותיתן גם ליהודים להיכנס, כמו פעם. אין ביריחו שום סכנה ביטחונית. זה הכל שטויות".
אנחנו מבקשים מהמלווים הפלסטינים שלנו שיארגנו לנו אישור כניסה לתוך אולמות ההימורים בקזינו הנטוש, כדי שנוכל לצלם ולראות מה קורה בפנים, אבל המקום מאובטח כמו יעד צבאי, ואין אישור.
אחד המלווים מנסה את דלת הכניסה הצדדית שחיברה פעם בין בית המלון לקזינו, והייתה דלתם של המהמרים הכבדים, אורחי ה-VIP.
אולי בכל זאת נצליח איכשהו לחדור. ביריחו מספרים שמכונות ההימורים, שולחנות הרולטה והז'יטונים עומדים מוכנים בדיוק כמו לפני 12 שנה. הכל נקי ומסודר, בהמתנה דרוכה לחזרתם של המהמרים מישראל.
"בכל מפגש שלי עם ישראלים הם תמיד מספרים על הגעגועים שלהם לימי הקזינו ועל הרצון שלהם לחזור", מספר חמאד, סגן ראש העיר. "ביום שהממשלה שלכם תחליט, הקזינו ייפתח מחדש. הישראלים היו משאירים כאן הרבה כסף, ורבים מתושבי יריחו עבדו בקזינו. זה היה עבורנו עסק מצוין. אנחנו מוכנים ומחכים ליום הזה".
בינתיים, אנחנו לא מצליחים להיכנס. גם דלת הכניסה הצדדית לאולם הקזינו נעולה, והדבר היחיד שהמלווה שלנו מצליח לסדר לנו הוא לעמוד ליד דלת הכניסה הראשית, מתחת לכיתוב "אואזיס". גם את זה הוא אומר לעשות "מהר ובלי הרבה רעש, כי אסור בכלל לאף אחד להתקרב למקום הזה". הצלקות שהותיר ירי התגובה של צה"ל על קירות האבן החיצוניים של הקזינו תוקנו כבר מזמן. אני מציץ פנימה ורואה רק גלאי מתכות מוצבים בכניסה המפוארת.
עדיין חם מדי לגלוש על סקייטבורד. המלווים שלנו מספרים שעוד לפני שהורעל בחומר רדיואקטיבי, הייתה יריחו העיר המועדפת על הראיס ערפאת. החום העז כאן עשה לו טוב. באוגוסט, הם אומרים, זה עוד יגיע ל-50 מעלות בצל.
בינתיים, ועד שיתקרר קצת, מסיעים אותנו לאטרקציה התיירותית מספר אחת של יריחו: הרכבל למנזר קרנטל. בגובה של 1,400 מטר, נחשב המנזר למקום הקריר ביותר בעיר.
בדרך לתחנת הרכבל אנחנו עוברים דרך הרחובות הראשיים של יריחו, שנראים כמו תחת עוצר. אין עוברי אורח, מעט מאוד מכוניות בכבישים, וכל החנויות סגורות. אני שואל את המלווה שלנו מה קרה, והוא מסביר שככה זה ביריחו. "בין 12 בצהריים לשש בערב כולם בבתים עם המזגן, ישנים. חם מדי".
יודעים לחיות ביריחו, אין מה להגיד. איכות חיים. איפה הם ואיפה אנחנו. לאן נעלמה איכות החיים שלנו? ומתי זה קרה בדיוק? מתי התפוגגה לה מנוחת הצהריים הישראלית המסורתית בין שתיים לארבע שפעם נשמרה בקפדנות? ומי פה המטורפים האמיתיים?
אנחנו נכנסים לתחנת הרכבל. כרטיס עלייה עולה 55 שקל, אבל המלווים שלנו אומרים שיסדרו לנו הנחה. הם מצליחים באופן חלקי. 50 שקל במקום 55. אני משלם בוויזה. הקופאית מגהצת, אבל כרטיס האשראי נדחה.
המלווה שלנו אומר לי שככה זה עם כרטיסי אשראי ישראליים בשטחי הרשות הפלסטינית. "הם נדחים אוטומטית כי מבחינת חברות האשראי, כרטיס ישראלי בעיר פלסטינית הוא במאה אחוז כרטיס גנוב. עוד רגע תקבל שיחת טלפון מחברת האשראי שלך". שילמתי במזומן. היו שתי שיחות טלפון ממספר לא מזוהה. לא עניתי.
אנחנו נכנסים לקרון והרכבל מתחיל לטפס. בנתה אותו חברה אוסטרית-שוויצרית, על פי דגם של רכבלים באתרי סקי באלפים. כשהאינתיפאדה התחילה בשנת 2000 הוא הפסיק לפעול. ארבע שנים הוא עמד נטוש. מאט אומר שחסר לו רק הסנובורד, ואטינגר, שעולה לקרון עם הסקייטבורד, מחפש מלמעלה "ספוטים" בעיר.
הוא בטירוף. עברו כבר המון שעות מאז הפעם האחרונה שלו. הוא לא יכול יותר, מת כבר לנסוע על הסקייט.
באמצע הדרך הרכבל נעצר בפתאומיות. אנחנו תקועים. תלויים בגובה של מאה מטר באוויר, חום אימים ואין מים. אני חושב לעצמי שמגיע לי. מי עושה שטויות כאלה ועולה על רכבל ביריחו? מי מפקיד ככה את החיים שלו בידיים של פלסטינים, ועוד בכזאת קלות? פלסטינים ורכבל מהאלפים הרי לא הולך ביחד. בטח ייקח להם ימים לתקן את התקלה הזאת. ומה יהיה עד אז? כשאחד החבר'ה מציע שנתחיל לשתות את השתן שלנו כדי שלא נתייבש, הרכבל מתחיל שוב לזוז.
למעלה, על הצוק, קריר בהרבה, אבל עדיין חם מדי. החברה מותשים, ולאף אחד אין כוח ללכת למנזר. אחרינו עולה ברכבל קבוצה קטנה של תיירים מרוסיה. כמונו, הם נראים מותשים מהחום. אנחנו מתיישבים במתחם הריק של המסעדות וחנויות המזכרות, בין דוכן שמציע לתיירים לרכוש בקבוקי זכוכית עם השם שלהם כתוב בחול צבעוני לבין דוכן לממכר מיץ תפוזים סחוט טרי בקרח. ברקע שרה הזמרת המצרייה שיימה אל-שייב. יריחו פרושה מתחתינו. פסטורליה.
אני חושב לעצמי שבכיף הייתי בא ליריחו לסוף שבוע עם המשפחה. המאה לדולר ללילה באינטרקונטיננטל המפואר עוד מהדהד לי בראש. אם רק היה אפשר.
כאמל סינוקרוט, הבעלים של הרכבל ושל מתחם התיירות על ההר, מספר שעד תחילת האינתיפאדה השנייה 60 אחוז מהתיירים ביריחו היו ישראלים. כמו רוב הבעלים של אתרי התיירות בעיר, גם סינוקרוט תושב מזרח ירושלים. בקרוב יסיים לבנות כאן בית מלון בן 70 חדרים. "כולם כאן רוצים שהישראלים יחזרו", הוא אומר, "שהקזינו ייפתח שוב ואיתו יגיע סוף סוף השלום. נמאס לנו מהבלגן. התעייפנו".
המלווים שלנו אומרים שהגיע הזמן לרדת מההר. הילדים כבר מחכים. הדרך למטה עוברת חלק. הפעם הרכבל לא נתקע. היציאה ממתחם הרכבל עוברת דרך חנות ענקית בבעלותו של סינוקרוט. מוכרים שם שטיחים מאיראן, תכשיטים מהודו, מזכרות מסין, גמלים מעץ מבית לחם, רהיטים מסוריה ונעלי "פרארי" מחברון.
החנות ריקה מתיירים, ומוחמד צאדק, אחד המוכרים שמדביק מדבקות מחיר על אריזות של תכשירי ים המלח שמיוצרים באזור התעשייה באשדוד, קולט שאנחנו ישראלים ולא יכול להתאפק.
"אתם הישראלים חושבים שיש לכם את כל הפתרונות, אבל לא משאירים לנו שום סיבה לחיות", הוא נרגש ופוצח במונולוג. "אני גר 25 קילומטר מירושלים אבל לא נותנים לי להגיע לשם. הממשלה הישראלית לא רוצה שלום, היא חמדנית".
"80 אחוז מהפלסטינים היו מוכנים לחיות במדינה אחת לשני העמים, אבל אתם לא מוכנים לשום פתרון. אני לא מוכן להרוג חיילים ישראלים ואז להיהרג כי זה יהיה סיוט למשפחה שלי. אני לא רוצה להיות גיבור. אבל אתם לא נותנים לי שום סיבה לאהוב את החיים. אנחנו חיים בכלא אחד גדול ובגלל זה כולם כאן רוצים לעזוב. לגור במדינה אחרת".
הדברים של צאדק מעוררים סערה בחנות. המוכרים האחרים מתגודדים סביבנו. אחד מהם מדרבן אותו מהצד: "תספר לו מתי בפעם האחרונה ראית את הים". צאדק מחייך במבוכה. "דווקא לפני יומיים הייתי בתל אביב". בחוץ אטינגר מצא "ספוט". הוא וארתור קופצים שם עם הסקייט מעל שמונה מדרגות. המלווים מזרזים אותנו. הילדים מחכים.
המיניבוס נעצר מחוץ לאצטדיון הכדורגל הבינלאומי של הרשות הפלסטינית. אנחנו פורקים את הסקייטבורדים שהביא מייקל מתא המטען של המיניבוס. לפני שאנחנו נכנסים לאצטדיון מכנס אותנו אחד המלווים ומזהיר: "בפנים תדברו רק אנגלית".
על משטח בטון גדול מחכה לנו קבוצת הנערים של יריחו בכדורגל. הם נועלים כולם נעלי פקקים ולובשים מדים של מילאן ובאיירן מינכן. בגב החולצות מופיע הכיתוב "מרכז פרס לשלום". לפני שמתחילים ללמד אותם לגלוש על סקייטבורד, החבר'ה עושים להם הדגמה. ארתור ואטינגר קופצים מעל קופסאות קרטון, והילדים מוחאים כפיים.
גם מייקל וקוק שולטים. מייקל הביא איתו מקנדה סקייטבורדים שנראים ממש מעולים. מהסוג שלא ראיתי אף פעם בארץ. אני מת כבר לנסות אותם, אבל מחכה בסבלנות. קודם הילדים. בכל זאת.
שחקני קבוצת הנערים של יריחו מגלים מהר מאוד שנעלי פקקים וסקייטבורד לא הולכים טוב ביחד. הם מגלים גם שמשטח הבטון לא מרחם. מזל שמייקל לא ויתר להם על הקסדות. הם חולצים את הנעליים וגולשים בגרביים או יחפים. ארתור אומר שבתחנה הקודמת שלהם בשועפט היו כמה ילדים שממש נפצעו, אבל כאן בגלל שהילדים האלה ספורטאים, הם דווקא קולטים מהר את העניין.
אני ניגש למלווה שהזהיר אותנו קודם לא לדבר עברית בתוך האצטדיון ושואל אותו מה העניין. הוא מצביע על כמה שחקני כדורגל שעושים הקפות על הדשא הסינתטי. "אלה שחקנים של קבוצת הילאל יריחו. הם אנטי ישראלים". "מה זה אומר אנטי ישראלים?", אני שואל, "בקטע דומה לזה של בית"ר ירושלים והערבים?". הוא צוחק. אני סקרן, ומבקש ממנו שיסדר לי לדבר איתם רגע, בשולי המגרש. עכשיו הוא כבר רציני: "עזוב".
לא נראה שהילדים מתכוונים עכשיו לוותר על אחד הסקייטבורדים של מייקל, ולתת לי להגשים את הפנטזיה לנסוע ברחובות יריחו. אני מחליט להצטרף לחבר'ה וללמד כמה ילדים איך לעמוד על סקייט ואיך לדחוף עם הרגל. באנגלית כמובן. הילדים מאושרים. נופלים וקמים. סקייטבורדים עפים לכל הכיוונים. ארתור נוסע במהירות על הסקייט יחד עם אחד הילדים. אחר כך הוא סיפר לי שהרגיש את דפיקות הלב של הילד, ושזה היה קטע חזק.
אני מתמקד בשני ילדים. אחד ממש טוב. הוא קולט מהר. השני לא מצליח, ומתקשה להבין איפה בדיוק שמים את הרגליים. הוא עף אחורה ונוחת על הישבן. כואב לו. אני מכיר טוב את הסוג הזה של נפילה. קשה מאוד לקום אחריה. הוא לא מוותר. אני עוזר לו לקום. אחרי עוד כמה מפגשים רעים עם הבטון, הוא מצליח לגלוש, ומבסוט.
אני נזכר שוב בפעם האחרונה שהייתי עם אלוני בקסבה של שכם. לפני המבצע הלבישו אותנו בסרבלים מיוחדים, כדי שהחיילים המתוחים לא יחשבו בטעות שאנחנו מחבלים. הסרבלים הכחולים מידה אקסטרה לארג' ועליהם שכפצים קרמיים וקסדות העניקו לנו מראה מוזר במיוחד שהצחיק אז מאוד את הצנחנים. בעיקר האינטראקציה בין קסדה במידה ק' לבין רעמת התלתלים השופעת של אלוני.
המפגש של הצנחנים עם בני המשפחה שלתוך ביתה הם פרצו לפנות בוקר לא היה דרמטי. הפלסטינים נראו אז מתורגלים, וגם הילדים שלהם לא ממש התרגשו כשראו את חבורת הגברים הצעירים עם הפנים הצבועות והנשקים השלופים בתוך סלון הבית שלהם. נראה כאילו זה עובר לידם. לא נוגע בהם. שגרה. אבל דווקא הילדים שהסתכלו עלי ועל אלוני התחילו פתאום לבכות.
ואף על פי שיריחו תמיד הייתה מקום הרבה יותר רגוע מהקסבה של שכם, וזה ממש לא אותו דבר וסוג אחר של מקום, קשה לא לחשוב על ההבדלים בין המפגש שלנו עם הילדים הבוכים אז והילדים הצוחקים היום. ושאולי בשמונה השנים שחלפו, ועל אף הכאוס הבלתי נגמר, משהו כאן בכל זאת משתנה.
מתחיל להחשיך והמלווים שלנו אומרים שהגיע הזמן להתקפל. הילדים הפלסטינים מצטלמים עם הסקייטבורדים ועם דגלי פלסטין. מייקל מחלק להם מדבקות של חברות סקייט אמריקאיות למזכרת. ביציאה החוצה אני מבין שזה הצ'אנס האחרון שלי.
אני לוקח את אחד הסקייטבורדים ומתחיל לנסוע בכביש. ארתור וקוק מצטרפים אלי. אנחנו נוסעים שלושתנו במרכז יריחו. הנהגים שעוברים שם עוצרים בצד, לא מבינים. יותר מזרח תיכון חדש מזה אין. תענוג. המלווים שלנו מרוצים פחות ומסמנים לנו לחזור. ארתור וקוק מחליקים על האבנים ועל החול בכביש ונופלים. הילדים מתפוצצים מצחוק.
בדרך למחסום יריחו נראית אחרת לגמרי. כבר שמונה וחצי בערב. העיר שבה לחיים. חוגגת את הירידה בטמפרטורות, מוארת באורות צבעוניים, רמזורים, גלגל ענק, חנויות, מסעדות ובתי קפה מלאים. קצת לפני המחסום אנחנו נעצרים ליד פסל ענק של מפתח, סמל הלאומיות הפלסטינית. מישהו מציע שנרד מהמיניבוס לצילום קבוצתי, אבל לאף אחד אין כוח. על המפתח כתבו באותיות לבנות באנגלית: "WE WILL RETURN".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם