האם ביקורו של פאנטה
הרגיע את ישראל?
ההדלפות בשבועות האחרונים בנושא איראן מוביל למסקנה עגומה: ישראל לא סומכת על וושינגטון ולהפך. עד כמה אנו באמת קרובים לתקיפה?
ולפעמים, למשל עכשיו, נקשרים לעניין גם נושאים שמקורם אינו בישראל. הדלפות לא מעטות הגיעו השבוע ממקורות אמריקאים, או מישראלים שהשתמשו במסווה אמריקאי כדי להסתיר את מעורבותם. ציטטה מפורסמת מהנרי קיסינג'ר גורסת שלישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד; השבוע, ולא רק השבוע, הנושא הכי חם במדיניות הביטחון של ישראל נקשר קשר הדוק לעניינים הפנימיים של הפוליטיקה האמריקאית.
השבוע ביקר בירושלים שר ההגנה האמריקאי, שבא מיד בעקבותיו של מועמד לנשיאות מהקוטב הנגדי. התומך הפרטי הגדול ביותר של אותו מועמד הוא אדם, המממן בעשרות מיליוני דולרים בשנה עיתון בישראל, במטרה לא מוסתרת לשנות את סדר היום התקשורתי שלה. אי אפשר היה שלא לחשוב השבוע, שההצהרות בוושינגטון על הידוק הסנקציות נגד איראן ועל מימון נוסף (למעשה אשרור של מימון שכבר נקבע) למערכת "כיפת ברזל", קשורות למאבק הצמוד בין אובמה לרומני לא פחות מאשר לחילוקי הדעות בין פרס לביבי.
אחת מהתאוריות החביבות יותר על אסכולת ה"תקיפה עכשיו", גורסת שלפני הבחירות לא תהיה לנשיא ארצות הברית ברירה אלא להצטרף לתקיפה ישראלית באיראן, גם אם לא יידע עליה מראש וגם אם תהיה בניגוד לאזהרותיו המפורשות. זוהי תאוריה משונה: אין ספק שאם ישראל תתקוף בניגוד לרצונו של הממשל האמריקאי, אובמה יראה בכך התערבות גסה נגדו במערכת הבחירות. מעבר לכעס האישי, ומכיוון שאיראן לא תגיב במתקפה המסכנת את קיומה של ישראל, מהסיבה הפשוטה שאין בכוחה לעשות זאת, לא ברור למה חושב מי שחושב שבמקרה כזה הנשיא ירצה או ייאלץ להכניס את ארצו למלחמה.
ואולם משונה ככל שתהיה, התאוריה הזו הושמעה לא אחת בשיחות של גורמים בכירים מאוד בישראל. גם זו הוכחה עד כמה בעניין איראן מתערבבים שיקולים אסטרטגיים ופוליטיים, מבצעיים ותקשורתיים.
מעל לכל מדובר בשאלה של אמון ביותר ממישור אחד. קודם כל, בין וושינגטון לירושלים, שם דווקא נאמרים דברים שלכאורה אין ברורים מהם. אובמה הצהיר לא אחת שארצות הברית לא תיתן לאיראן להגיע לפצצה גרעינית, ושר ההגנה פאנטה חזר על כך השבוע בישראל במילים מפורשות.
המחויבות החד משמעית הזו של נשיא אמריקאי בעניין שבו יש אינטרס חיוני לא רק לישראל אלא גם לארצות הברית עצמה, אמורה להשפיע מאוד על מחשבתו של מי שאמור לקבל החלטות אצלנו. הרי בסופו של דבר, הוויכוח אצלנו מתנהל בגזרה צרה למדי: גם מי שחושב שלא נכון לתקוף ללא תיאום עם אמריקאים אינו סבור שנכון לישראל לחיות עם פצצה איראנית, וגם מי שמשוכנע שהגיע הזמן לתקוף מעדיף שנעשה זאת יחד עם האמריקאים ולא לבד. עם זאת, הבעיה, שעליה איש אינו מדבר בפומבי אבל יש בכירים המוכנים להודות בה בשיחות פרטיות, היא מידת האמון של השלטון הישראלי הנוכחי בכך שהשלטון האמריקאי הנוכחי יקיים את הבטחתו.
הדרך שבה רואה ישראל, מראש ממשלתה ועד לא מעטים מאזרחיה, את ברק אובמה והוא רואה
כמה מהתאוריות ההזויות ביותר על מוצאו וכוונותיו של אובמה הופצו בהתלהבות על ידי גולשי אינטרנט הקשורים לישראל. זו גם לא ישראל של סוף שנות התשעים, אלא מדינה מכווצת בתוך עצמה, יראה וממורמרת ממה שנתפס אצלנו כמערכה עולמית של דה-לגיטימציה נגדנו. מהצד השני עומדת גם ארצות הברית שונה בתכלית: מעצמה השקועה במשבר כלכלי, מלווה בשאלות קשות של זהות פנימית ומעמד בינלאומי. גם בה, פחדים והבדלי השקפות הפכו את מערכת הבחירות להתנגשות יצרית מאי פעם, שבה הצדדים תופסים זה את זה במונחים כמעט דמוניים.
את כל אלה מגלם היטב שלדון אדלסון. האיש שהונו מוערך בכמעט 25 מיליארד דולר נצפה לאחרונה לצדו של מיט רומני בסעודת התרמה, שנערכה למועמד הרפובליקני לנשיאות, מכל המקומות, דווקא בירושלים. לעיתונאי אמריקאי, ששאל את אדלסון למה בא לישראל, ענה ידידו הקרוב של ראש הממשלה ש"בא לירושלים לאכול מנת שווארמה". זו כנראה חתיכת שווארמה, לפחות מבחינת המחיר: החשבון, במקרה של אדלסון, עומד כרגע על עשרה או 37.5 מיליון דולר, תלוי איך אתם סופרים, והקופה עוד רושמת.
עשרה מיליון הוא הסכום שתרם אדלסון לעמותת "להשיב את עתידנו" - כן, העמותות אינן פטנט ישראלי בלבד - התומכת ברומני. את שאר הכסף, בסכום כולל העושה אותו לאיש שהשקיע הכי הרבה מהונו הפרטי בבחירות בארצות הברית (הבא אחריו הוא איש העסקים השמרן הרולד סימונס, שתרם פחות ממחצית מאדלסון), תרם עוד קודם לכן לעמותה שהריצה את ניוט גינגריץ'.
אחרי שגינגריץ' הובס עבר אדלסון לרומני, המתון מדי לטעמו, אבל עדיין אינו אובמה. אדלסון אמר בראיון נדיר שהנשיא הנוכחי מנסה "לעשות את אמריקה סוציאליסטית", ולדברי מקורות שונים הוא מוכן להוציא אפילו מאה מיליון דולר כדי להדיחו.
עכשיו תסתכלו על העניין האיראני כולו מהזווית הזאת: נשיא אמריקאי הנאבק על כהונה שנייה, ומשוכנע שהתקפה ישראלית קודם לבחירות עלולה לגרום למשבר שיעלה לו במשרתו, מול ראש ממשלה ישראלי התומך כמעט בגלוי בצד השני ומתייחס לעניין, אם לצטט שוב לעייפה את יובל דיסקין, התייחסות "משיחית". ובתווך תהום גדולה של חוסר אמון - של הממשל במניעים של הממשלה, של בכירי הממשלה בכך שהממשל יעמוד במילתו.
שאלת האמון השנייה עלתה השבוע לכותרות עם ההדלפות, שנרמז שמקורן אמריקאי (עצה: בכל פעם שרומזים לכם על מקורן של הדלפות, תבדקו אם הרומז אינו מנסה לחפות על מקורן האמיתי), לגבי עמדתה של הצמרת הביטחונית הישראלית, ובראשה הרמטכ"ל בני גנץ. הפעם מדובר בחוסר אמון בין מערכות בישראל, ובמוקד עומד לא נתניהו - שגם מי שמתנגד לעמדתו אינו מטיל ספק בכך שבעניין איראן פיו ולבו שווים - אלא שר הביטחון.
מכיוון שנתניהו עצמו אמר השבוע שטרם החליט אם לתקוף באיראן, מותר להניח שנקודת המבחן האמיתית שלו ושל אהוד ברק טרם הגיעה: זה דבר אחד להציג עמדה שמשתמע ממנה שהגיע הזמן לתקוף, ודבר שני להוביל החלטה לביצוע מיידי. גם הדברים שעליהם מסתמכים הבכירים לשעבר דגן, דיסקין ואשכנזי, הנובעים ממעמדים שהיו בהם לפני כשנה וחצי, לא הגיעו עד נקודת המבחן הזו. ככל הנראה הדיונים המתקיימים בינתיים עוקבים אחרי המודיעין, ומוחלפות בהן דעות, שמהן מנחשים המשתתפים איש את עמדת רעהו. אבל אף אחד עוד לא נדרש לשים את דעתו על השולחן להכרעה מעשית.
אלה בדיוק המצבים שבהם התשובה לשאלה מה ברק חושב באמת הופכת מעורפלת. שר הביטחון מרצה על איראן באוזני כל מי שמוכן לשמוע. מהאמירות והניתוחים משתמעת מסקנה חד משמעית שצריך לתקוף. אבל מי שמאזין היטב, ומכיר את ההיסטוריה של ברק, מבחין גם בפתחי מילוט אפשריים, ברשתות הביטחון שטרח לפזר לעצמו לכל אורך הקריירה שלו. וכך, יריבים פוליטיים ודרגים מקצועיים שומעים ממנו לכאורה דברים נחושים, אבל בפועל שואלים את עצמם למה בעצם הוא מתכוון - פרט לעוצמה שהוא צובר ומתחזק ליד אוזנו של נתניהו.
לפני כשנה החל ברק מדבר על "מרחב החסינות" שאליו עומדים האיראנים להיכנס: מצב שבו מספיק יכולות ייצור יהיו מוגנות מהתקפה ישראלית, ואז לא נוכל לפעול גם אם נרצה. תמיד היה משהו מוזר באמירה הזו, שהשתמע ממנה כאילו מה שחשוב הוא מה אנחנו יכולים לעשות ולא אם נכון לנו לעשותו. שאלת "מרחב החסינות" מפוקפקת עוד יותר כשזוכרים שממילא התקפה ישראלית, גם בהערכות אופטימיות מאוד, לא תסיג את התוכנית האיראנית לאחור יותר משנתיים.
לכך צריך להוסיף את העובדה ש"מרחב החסינות" הוא עניין של הגדרה. במערכת הישראלית יש כאלה שגורסים שהאיראנים כבר הגיעו אליו, אף על פי שהמתקן פורדו שליד קום יכול להכיל רק מספר מוגבל של צנטריפוגות גם בתפוסה מלאה. בכל תסריט (פרט לקיומו של מתקן סודי, שעליו ממילא איננו יודעים ולכן לא יותקף), ריצה איראנית לפצצה תצטרך להתחיל באקט שיגלה את ההחלטה שמאחוריה: גירוש הפקחים מהמתקן בנתנז או העברה מאסיבית של חומר מועשר חלקית לפורדו. כך או כך, לוח הזמנים שהציג ברק אינו מסתנכרן עם זה של הפוליטיקה האזורית והאמריקאית.
בהסתמך, שוב, על דבריו של נתניהו, אפשר לומר שגנץ (או ראש המוסד תמיר פרדו, שדעתו בעניין דומה לזו של קודמו דגן) טרם נדרש לרגע שבו יצטרך להציג עמדה בעד או נגד תקיפה עכשיו, ולקבל את הכרעתו של הדרג המדיני. מה שגנץ ושאר אנשי המקצוע אכן עשו היה להציג את קשת המשמעויות הן בהקשר העולמי, הן בהקשר של התגובה האיראנית ובעיקר בהקשר של המצב באזור, לנוכח האפשרות שישראל ייתכן ותיאלץ בעתיד לפעול בחזית הצפון.
נתניהו הזכיר השבוע שמנחם בגין הורה להפציץ את הכור העיראקי בניגוד לדעתם של בכירים במערכת הביטחון. זה נכון, אבל המצב היה שונה לחלוטין: אז היו בקרב אנשי הביטחון חילוקי דעות, ולא עמדה אחידה או דומה כמו זו שהציגו דגן-דיסקין-אשכנזי וקיימת, על פי הידוע, בין אנשי המקצוע היום. ולא היה מצב דומה ביחסי האמון של המחליטים בישראל עם וושינגטון ועם הדרג המבצע.
המעשה שיוכיח שהם רצים לפצצה. הסנקציות פועלות: מתחילת השנה ירד שוויו של הריאל האיראני ב-38 אחוז , והצעדים החדשים שעליהם הודיע אובמה נועדו לחסום את הפרצות שניצלה איראן כדי לסחור בנפט באמצעות בנקים זרים או מחוץ למערכת הבנקאית. אבל הן עוד לא הביאו את האייתוללות לכניעה.
ובתווך עומדים נשיא אמריקאי לפני בחירות, צמרת ישראלית שהקרובים אליה ביותר חולקים על הגיונה ומניעיה, נשיא ישראלי רב יוקרה שפועל כמעט בגלוי לטובת העמדה האמריקאית, ואנשי ביצוע שעמדתם האמיתית דולפת מדי פעם החוצה ומנוגדת למה שמצהירים אלה שיקבלו את ההחלטה, ומסתכלים אלה על אלה בחוסר אמון רב.
ofer.shelah@maariv.co.il
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם