מנהלי בתי החולים זועקים: אנחנו גוססים
סופשבוע כינס 4 מנהלי ביה''ח הגדולים בארץ לשיחת חירום רגע לפני שחרב הקיצוצים חותכת את צינורות מכונת ההנשמה למערכת הבריאות
"התחילה התלבטות של הצוות מה לעשות בדקה המסכנה הזו. לברוח? לפזר את הפגים? לאן לפזר אותם ואם בכלל, כי העברת תינוקות מונשמים מסוכנת לא פחות מהקטיושה". המצב חזר על עצמו בכל הסלמה, מבעית ומדיר שינה. בבית החולים החליטו לנסות להשיג תקציבי מיגון בכוח. גייסו תרומות פרטיות, הוסיפו ככל שיכלו מתקציבים פנימיים ובנו על השארית מסיוע המדינה. בשבוע שעבר, כשהגיעה הודעת הממשלה על הקיצוץ החד בתקציב הבריאות, קרסה ברעש גדול כל התוכנית היפה.
בית החולים האוניברסיטאי סורוקה, המרכז הרפואי הגדול ביותר בפריפריה, יספוג קרוב לוודאי את המכה האנושה ביותר בתוכנית הקיצוצים הצפויה. אבל בכל בתי החולים בארץ נכנסים עכשיו לכוננות ספיגה, בצל החלטת הממשלה, שאושרה השבוע בכנסת, על שורת גזרות חדשות שיוטלו על המערכת המדשדשת ממילא.
ביוזמת סופשבוע כונסו השבוע מנהלי המרכזים הרפואיים המובילים בארץ - תל השומר במרכז, הדסה בירושלים, רמב"ם בצפון וסורוקה בדרום - לשיחת חירום. ארבעת הרופאים הבכירים מדברים בכאב על תהליך הרסני שסופו הפיכת בתי החולים הציבוריים למרכזי טיפול לעניים בלבד. "כבר אין מחקר, אין הוראה, אין תשתיות, אין פרויקטים", הם אומרים בייאוש. "הדור שלנו עוד יצליח, איכשהו, להתקיים משאריות העבר. אבל מה יהיה על דור הרפואה הבא?".
הקיצוץ הצפוי למשרד הבריאות עומד על 30 מיליון שקלים. "וזה כלום לעומת שישה מיליארד החסרים למערכת הבריאות לאורך הזמן", אומר פרופ' אהוד קוקיה, מנהל המרכז הרפואי הדסה. "ובכל זאת קמה זעקה כי באו מים עד נפש. הגענו לקש. אנחנו כמו הסוס, מבקשים מאיתנו להתייעל ולקצץ ולפטר ולתמרן, וכשאנחנו חותכים בבשר החי בחירוק שיניים, אומרים לנו, תתייעלו עוד. בסוף הסוס ימות. מערכת הבריאות בישראל עדיין טובה. אני זוכר שמערכת החינוך שלנו הייתה פעם מצוינת. היום אנחנו כבר לא מתגאים בה ברמה הבינלאומית. היום אנחנו אומרים, פעם הייתה לנו מערכת חינוך מפוארת. וזה בדיוק מה שנגיד בעוד עשור על מערכת הבריאות".
מערכת הבריאות בישראל עדיין טובה?
"למה המחאה החברתית כמעט לא נגעה במאבק המתמחים? כי הרפואה בישראל עדיין מצוינת. תוחלת החיים אצלנו עולה. תמותת התינוקות אפסית. אנחנו נמצאים במקום טוב ברשימת המדינות המפותחות.
בהשוואה לארצות הברית, למשל, אצלנו מקבלים יותר. לישראלי יש חוק ביטוח ממשלתי ונגישות לשירותי רפואה בלי תנאי מוקדם. רק לפני שבועיים נרצחו תושבים בקולורדו בזמן הקרנת הסרט באטמן, ולאחוז גבוה מהם בכלל לא היה ביטוח רפואי. ואלו אנשים מהמעמד הבינוני, שהתחילו לערוך למענם מגביות כדי שיוכלו להמשיך את השיקום. בישראל אין דבר כזה. כל מי שזקוק לטיפול בבית חולים, יטופל. רק אחר כך יתחילו לבדוק את הביטוחים שלו.
"לפני שנה", נזכר פרופ' קוקיה, "הגיעה לישראל משלחת מארצות הברית לביקור בקופות החולים. סיפרנו להם שהתור הממוצע בישראל לרופא ילדים ולרופא
"שלא לדבר על פוריות מתקדמת. יש בישראל יחידות הפריה יותר מכל מדינה אחרת בעולם. יש מערכת בריאות טובה שמתקיימת בתנאי חסר. ויש מאבק מתיש בין הצדדים באיזו חצר להחנות את הגירעון, בקופות או בבתי החולים. משרד הבריאות רואה ועיניו כלות. הוא אומר וחוזר ואומר, תחתכו, תקצצו, אבל כבר התייעלנו עד קצה גבול היכולת. מעל ומעבר. לא השארנו אפילו פינה קטנה שעוד אפשר לייעל. הממשלה חייבת להבין שהבריאות חשובה לא פחות מהסלולר, הכבישים, החינוך והביטחון וש-30 מיליון השקלים של הקיצוץ שאנחנו מבקשים בחזרה הם רק פלסטר".
לפני שנתיים נסגרה המחלקה הפנימית בסורוקה כי מכסת הרופאים שנותרו בה לא הספיקה. באותה תקופה הושבתו חדרי ניתוח במרכז הרפואי בילינסון-השרון עקב מחסור במרדימים, ובנהריה ביקשו מבתי החולים של המרכז סיוע חירום לטיפול בפגייה. אם לא די בכך, באה שביתת המתמחים והציפה את התנאים הבלתי נסבלים של הרופאים הצעירים בכל רחבי הארץ.
רק לפני עשור, כירורגיה כללית נתפסה כ"חיל האוויר" של המחלקות, והרופאים נבחרו אליה בפינצטה, כמו לקורס טיס. היום הציבור בישראל גדל והזדקן, הרפואה התקדמה, ורק התקנים בבתי החולים נותרו כשהיו - מצומצמים, לא ריאליים, מסכני חיים. החולה הממוצע הפך תובעני יותר ובקיא יותר בתביעות משפטיות, הרופאים הצעירים פורשים, בורחים לחו"ל או עושים הסבה למקצועות פרא-רפואיים, והכירורגים של פעם נדחקים מתא הטייס שלהם לירכתי הש"ג.
כך גם במחלקות ההרדמה, הרפואה הפנימית, טיפול נמרץ, פתולוגיה, נפרולוגיה, רפואה גרעינית, שיקום וניאונטולוגיה (יילודים ופגים), שמהם יש פחות אפשרויות לצמוח לפרקטיקה פרטית. לא רק ההסתדרות הרפואית, גם מנהלי בתי החולים מכנים את התחומים הללו "מקצוע מצוקה".
"אני עומד היום במצב של אי מסוגלות לתת טיפול לילד ששבר רגל", אומר פרופ' זאב רוטשטיין, מנהל המרכז הרפואי שיבא, תל השומר. "אני רוצה להרדים אותו כדי שלא יסבול, אבל אין לי מרדימים. אז הילד צריך להתענות עשר וגם 14 שעות עד שיימצא מרדים, כדי שנוכל להחזיר את העצם למקומה ללא כאב. זו כבר לא רמה של שירות שאני יכול להתגאות בה. בחדרי הלידה אין לי אפשרות לתת לכל יולדת אפידורל כדי שתלד ללא כאבים. זו לא רפואה נכונה בעיני".
"להציל חיים אני עוד מסוגל, ודאי. אבל מה עם השירות, האנושיות והנוחיות? למה חולים צריכים לשכב בשרשרת במסדרונות, ללא פרטיות? החולים המבוגרים ביותר במדינה ששייכים למחלקה הפנימית, חלקם הלא מבוטל ניצולי שואה שכבר עברו טראומה איומה לפני שנים, צריכים היום לשכב במסדרונות ולאבד בשנית את הפרטיות. הרופאים שואלים שאלות אינטימיות, עדינות, וכל העוברים והשבים במחלקה שומעים ורואים. לפעמים החלוק של החולה קצת פתוח, לפעמים הוא לא בהכרה מלאה, לפעמים החולפים במסדרונות רואים חלקי גוף או ראש של חולה, חולפים סנטימטר מהרגליים שלו".
"כשאנחנו מבצעים בדיקה פולשנית וצריכים להפשיט חולה, אנחנו עושים כל מה שאפשר ואי אפשר כדי לשמור על כבודו. מטליאים פרגודים ושמיכות ושיטות בדיקה. אבל אז כל עובר ושב במסדרון דוחף את הראש לפרגוד. מסדרון זה בכלל מקום החלמה לאנשים חולים? כמה כסף הממשלה הזו השקיעה בהקמה של עוד מחלקות? כלום!. כמה הממשלה השקיעה בשיפוץ מחלקות קיימות? כלום!
במרכז הרפואי הדסה, שהיה פעם מותג הרפואה הציבורית במדינת ישראל, בנו מחלקות חדשות מכספי תרומות של נשות הדסה. וגם להם יש היום גירעון של 200 מיליון שקל.
"בזמן שאני מדבר איתך ממתינים 37 חולים לניתוח, רק בגלל שהוא לא הוגדר כניתוח חירום. דוחים אותם מיום ליום, לפעמים לאורך שבועות, רק בגלל בעיית המרדימים. ובמחלקה הפנימית העומס אדיר. 20 חולים ביממה נקלטים בה, מספר שיא שנופל, רוב הזמן, על תורן אחד. עכשיו נותר רק לחשב כמה זמן לוקח לטפל ב-20 חולים מורכבים במקביל למחלקה שלמה של 40 חולים.
"איזו איכות חיים יש לרופא במקרה כזה? אפס! איזו יכולת יש לו לתת רפואה טובה? שום כלום. רמת השחיקה שלו היא אדירה ובסופו של יום הוא מצביע ברגליים. מדיר את רגליו מהמקצוע היפהפה הזה של הרפואה הפנימית. הרי הפנימאי הוא המאבחן, ההוקוס-פוקוסניק, הקוסם שבוחן את הבדיקות ומגיע למסקנה ולאבחנה. הרי זו מהות הרפואה. אי אפשר להגיד את זה אפילו על הכירורג שחותך ומוציא גוש קטן ומציל חיים. הרפואה הפנימית, המאתגרת, הפכה בישראל לבלתי נסבלת, ורופאים צעירים רוצים איכות חיים, שעות עבודה נורמליות, פרנסה שפויה. ממש לא מה שמציע מה שהיה פעם האורים והתומים של מערכת הרפואה".
והמחלקות האטרקטיביות יותר?
"גם שם המצב קשה. בשש וחצי בערב אני עדיין בבית החולים, אבל 95 אחוז מהרופאים שלי כבר אינם. חמישה אחוזים נשארים כי הם תורנים והשאר עסוקים או בקליניקות וברפואה הפרטית, או עם המשפחות. פעם הרופאים היו נשארים עד הלילה. אני עצמי נהגתי כך. היום הרופאים לא מוכנים לשמוע על התמסרות טוטאלית כתוצאה מהמצב הקשה".
ד"ר שרף מסורוקה מודאג מאוד: "אנחנו משרתים אוכלוסייה חלשה, יחסית, הכוללת גם את הבדואים ואין לנו את הלוקסוס להפנות לרפואה פרטית", הוא אומר במרירות, "תמריצים ייפגעו, תחנות אם וילד ייסגרו, ונשים שלא עברו מעקב הריון יגיעו לחדר לידה עם מומים ומצבים מורכבים. בעבר כבר סבלנו ממצבי דחק שגרמו לתחלואה ותמותה עד שמשרד הבריאות נזעק וסייע. רק התקדמנו קצת וכבר ניסוג שוב? ".
פרופ' רפאל ביאר, מנהל המרכז הרפואי רמב"ם, מסכים עם עמיתיו. "בתי החולים הציבוריים מצויים במשבר מתמשך. בעבר היינו מתמודדים עם מצוקת אשפוז קשה, חוסר מובנה במיטות ואשפוז יתר בעיקר בחורף, היינו מגיעים לתפוסות לא אנושיות. היום הצפיפות זולגת לכל עונות השנה, אפילו בקיץ. במחלקה הכירורגית והפנימית אין כבר מקום אפילו במסדרונות.
"לא מעט אנשים מגיעים למיון, נזקקים לניתוח דחוף ושוהים שם שלושה ימים ולילות עד שיתפנה להם מקום במחלקה הכירורגית. לשכב במיון לאורך זמן זה פשוט לא אנושי. יש שם אור והמולה בלתי נפסקים, מעט מאוד צוות, אין מומחים ספציפיים, אין חלוקת אוכל מסודרת. חדר מיון בכלל לא ערוך לטפל בחולים מאושפזים. ואני רואה את המצוקה שלהם, את הרצון הנואש לעבור הלאה, למחלקה או הביתה. שעות בודדות זה בסדר, אבל שישה ימים? וזה קורה כל הזמן. בכירורגית, בפנימית, באורתופדית. אנחנו קולטים את הטראומה האורתופדית מכל הצפון, וניתוחים מתוכננים נדחים פעמיים וגם שלוש בגלל מחסור בחדרי ניתוח ובמרדימים. חסרות גם אחיות, בגלל שאין מספיק תקנים. נוצר מצב מסוכן שמעט מאוד רופאים ומעט מדי אחיות מטפלים במספר גדול של חולים מורכבים".
שביתת הרופאים האחרונה לא הבטיחה הוספת תקנים?
"למרות ההבטחות, עדיין לא קיבלנו את התקנים, ולרופאים קשה מאוד להמשיך. האחיות קורסות וגם הרופאים. לא ייתכן שרק בגלל מחסור בתקציבים אחות אחת תטפל בשמונה חולים קשים אחרי ניתוחי בטן מורכבים עם החלפת תחבושות ושינוי תנוחות הגוף, כאשר בעולם מתוקן היו אמורות להיות מופקדות על הטיפול חמש אחיות לפחות".
בהדסה, אומר פרופ' קוקיה, המיון פועל בקיבולת של 140 אחוזי תפוסה. "גם אצלנו חולים שוכבים במיון שלושה וארבעה ימים. גם לנו קשה לראות חולים במצבים מורכבים מאבדים את הפרטיות במסדרונות, ובמחלקות נוירולוגיות, במצבי מחלה קשים, מצטופפים לעתים ארבעה וחמישה בחדר".
ד"ר שרף מסורוקה: "מערכת הבריאות חסרת משאבים עוד לפני הקיצוץ החדש. להיכנס כרגע לקיצוץ נוסף מעמיד אותנו במצב בלתי נסבל, שישפיע על העברת תקציבים לא רק לרופאים אלא גם לבנייה ולטכנולוגיה, תחום שרק לאחרונה הצלחנו לצמצם בו את הפער המשמעותי בין הפריפריה למרכז. עד לפני שנה, אלף חולי סרטן נאלצו לנסוע למרכז הארץ כדי לעבור בדיקה מסוימת של מיפוי גרורות. רק לאחרונה הצלחנו בעזרת תרומות והשלמה מהקופות ומבתי החולים להשיג מכשיר כזה ולסגור פער של עשור".
רוטשטיין: "ומה הכי כואב? שמעבר לכביש משגשג בית חולים פרטי שהושקעו בו מיליארדי שקלים. יש בו טכנולוגיה מתקדמת ותקנים שפויים וכוח אדם מעולה וגם את הרופאים של בית החולים שלי, וזה בסדר. מה שלא בסדר הוא העדר האיזון בין מערכת הבריאות הפרטית לציבורית. בכל פעם שגזרה כלכלית נוחתת על הרפואה הציבורית, הרפואה הפרטית פורחת כי היא נבנית על הצרות של המערכת הציבורית. בית החולים הפרטי נהנה מכספי הביטוח המשלים, והקיצוצים לא חלים עליו.
"כשיש שביתה, למשל, לרופאים יש הרבה יותר זמן לבלות בקליניקה הפרטית, וכשהרפואה הציבורית נאנקת תחת חוסר תקציב, במערכות הפרטיות מתקבלים הניתוחים והטיפולים היקרים בכספי הביטוח כשלבתי חולים ממשלתיים אסור בכלל להפעיל ציוד רפואי פרטי. בכל המדינות הנאורות יש מערכת רפואה ציבורית שהיא הנושאת העיקרית בענייני בריאות ובמקביל, באופן מאוזן, מתקיימת גם מערכת בריאות פרטית לגיטימית. מותר לאנשים לצרוך בכספם הפרטי כל דבר, גם תוספת חינוך וגם תוספת בריאות. אצלנו חלה הפרה חמורה של האיזון בין המערכות. בעשור האחרון הבריאות הפרטית מתעצמת והבריאות הציבורית נסוגה. וזה לא רק אנטי-חברתי אלא גם מסוכן.
"מערכת הבריאות הציבורית אמורה לשרת את התושבים בזמן חירום, באסון, מלחמה, פיגוע או בעיה רפואית גדולה. למערכת הפרטית אין אפשרות לתת מענה במצבים כאלה. לכן על הרפואה הציבורית להיות כל הזמן בכוננות. להתעדכן, להתחדש, להצטייד ולהצטיין, כדי שכשנצטרך להפעיל אותה יום אחד, היא תוכל לעבוד. אבל אנחנו עושים את ההפך. שוחקים את המערכת הציבורית בגזרות גדולות וקטנות. מתעלמים מהעובדה שהיא נותנת מענה לאוכלוסייה יותר ענייה, יותר מבוגרת, יותר חולה ויותר נזקקת למערכות אשפוזיות ולטכנולוגיות אבחון מתקדמות. במקום להוסיף משאבים בתוכנית מסודרת ומאורגנת, מתרחש בדיוק ההפך".
הקיצוצים הורגים את המערכת לאט וברכות. הפערים, הנשירה, בריחת המוחות ומאבקי המתמחים מניעים את הממשלה לעבוד בשתי ידיים שמאליות. באחת לרענן את התקנים שנקבעו לפני 30 שנה ולייבא מתמחים מהרשות הפלסטינית כדי לעמוד בעומס, ובשנייה להטיל גזרות קיצוץ חדשות לבקרים.
"אנחנו לא אומרים 'לא' לאף חולה", אומר פרופ' ביאר מרמב"ם. "בתי חולים אחרים בצפון מעלים חולים מורכבים לאמבולנס ושולחים אלינו ואנחנו אף פעם לא עושים חישוב כלכלי אלא מקבלים ומטפלים. אבל בסוף היום האשפוזים עולים כסף. כבר עכשיו אנחנו מתחת לסף, לא נוכל לעמוד בעוד קיצוץ רוחבי. כבר היום אנשים ממתינים אצלנו לניתוח מפרקים שנה ויותר, אבל גם לניתוחים מצילי חיים של סרטן שד וסרטן מוח כבר מחכים כמה שבועות. המערכת באי ספיקה, וההתייעלות הבאה תהיה להמשיך לטפל פחות, לנתח הרבה פחות.
"לא מזמן היה מהלך של תוספת מיטות. הוא לא מוצה עד תום וכבר נבלע בים. לא נודע כי בא אל קרבנו. אנחנו נפגשים עם סגן שר הבריאות ליצמן ועם מנכ"ל משרד הבריאות גמזו, אבל גם הם לא יודעים מה לעשות. בניית חדר המיון הממוגן של ברזילי באשקלון כמעט נעצרה. אין תקציבי פיתוח. כשאני צריך לקנות מכשיר הקרנה לחולי סרטן, אין לי תקציב לפיתוח או לציוד חדש, והתורים נדחים בשבועות. בסל התרופות מדינת ישראל אמרה, אני מקציבה מדי שנה כשלוש מאות מיליון שקל לתרופות ולטכנולוגיות חדשות מאחר שהתרופות מתייקרות והטכנולוגיה מתקדמת. ברפואה הציבורית הכללית אין מנגנון שסופג את ההתייקרות העולמית".
קוקיה: "רוב הציוד הרפואי חייב חידוש אחת לכמה שנים, אבל בתי החולים הציבוריים מחזיקים ציוד לפחות 50 אחוז יותר זמן מהמלצת היצרן. לפעמים אנחנו מתנהלים בתחזוקת שבר. מחליפים רק את המכשירים המקולקלים. בשלב מסוים נגיע לקניבליזציה, נעבוד רק על החלפת חלקים בלי רכישת ציוד חדש בכלל. ואני לא מדבר בכלל על התעדכנות וחדשנות".
נכון להיום העתיד צופה רק רע. הרופאים ימשיכו לעשות יותר תורנויות, להישחק, להשקיע פחות במחקר ובעדכון. הם יהיו חסרי סבלנות אחרי לילות וימים רצופים ללא שינה, חלקם יתמוטטו נפשית, רמת ההבנה והאנושיות תרד לאפס, הכל יהיה רגיש, מרגיז, מתסכל. רופאים עייפים נוטים לטעות באחוזים גבוהים. בארצות הברית, למשל, הטעויות הרפואיות אחראיות למוות של כ-450 חולים מדי יום, שזה כמו התרסקות בואינג 747. בהשוואה לגודל האוכלוסייה בישראל, אצלנו מתרסק בכל יום פייפר.
"אנשים ימותו, חד משמעית", חורץ פרופ' ביאר. "כי הרי רמת השירות והטיפול הרפואי יכולה לשנות את תוצאות הטיפול. צפיפות כשלעצמה גורמת להרבה יותר זיהומים. זיהום בבית חולים מחייב בידוד ומתיר כניסת אחות אחת, ייעודית. וזה מחייב תוספת אחיות והדרכה מתאימה. אלה הם צרכים חיוניים שאנחנו לא מקבלים עליהם שום מענה.
"באוצר אומרים לנו, תספגו את ההוצאות במסגרת הרחבה. אבל המסגרת הרחבה ספוגה יותר מדי. מערכת האשפוז בישראל הולכת אחורה. המערכת הציבורית נסוגה ונסוגה, והמערכת הפרטית, היוקרתית, מתקדמת מול עינינו. כך למשל רכישת רובוט כרוכה במספר מיליוני דולרים לצד הכשרת צוות מיוחד. בתי החולים הציבוריים מחויבים לקדמה, ולכן חלק מהם עשו מאמץ אדיר להשיג לעצמם רובוט בכספי תרומות. באסותא רכשו רובוט, אימנו אנשי סגל בהון עתק, לקחו גם את הרופאים המומחים בתחום מבתי החולים הציבוריים ומאז הם גובים מהחולים מחיר מלא לטיפול. אנחנו, שכבר יש לנו רובוט, גובים מחיר מסובסד כי ידינו קשורות עם הקופות וההסכמים שגורמים להפסדים כספיים במקום לרווח.
"מערכת הבריאות בנויה באופן כל כך מעוות. הגורמים הפרטיים מתחרים בצורה מאוד אכזרית ולא הוגנת בבתי החולים הציבוריים. והם גם בוחרים לעצמם את החולים הקלים. החולים המורכבים, הלא רווחיים, מגיעים אלינו כי הם עולים הרבה יותר כסף ואפשר, חס וחלילה, להפסיד עליהם. האנומליה הזו פוגעת בנו אנושות".
רוטשטיין: "אנחנו חיים במדינה שיש בה למעלה מחמישה מיליארד שקלים רק מהביטוח של קופות החולים והביטוחים המשלימים. לכסף הזה, שבא מכיסנו הציבורי, ממש כמו מס, אסור בתקנות ממשלה להגיע למערכת הציבורית. אז לאן הוא הולך? לרפואה הפרטית. חמישה מיליארד שקל זה הון עתק. גם אם רק חצי ממנו היה מגיע לרפואה הציבורית - אותו ציבור ששילם אותו כמתחייב בחוק, הוא היה פותר מחצית מחוליי מערכת הבריאות".
בתחרות מול הזקנה במסדרון, המע"מ והדלק לוקחים בהליכה, ואין עלבון צורב מזה. הקוטג' נוגע לכל מקרר בכל בית ולכן מייצר שיח רחב ומערכת לחצים. אבל החולים הקשים באמת הם אחוז קטן מכלל האוכלוסייה. אין להם קול. אולי לכן במצע הבחירות של המפלגות יש הרבה נפח לחינוך ולכלכלה אבל אין מילה על מערכת הבריאות. "סגן שר הבריאות מתפאר בכך שהוא עושה הרבה ביקורים בבתי החולים", אומר רוטשטיין. "חזקה עליו שהוא יודע מה המצב לאשורו. גם מנכ"ל משרד האוצר ואגף התקציבים באוצר יודעים מה מתרחש אצלנו. לא הייתי נכנס לנעליים שלהם. כשיש ירידה בצמיחה, בריחת משקיעים, בעיות ביטחוניות קשות והעלאת המסים, לבוא למערכת שהיא לא בעדיפות חברתית ולהשקיע בה כסף זה חלום בהקיץ.
"מה שמאפיין פוליטיקאים זה הטווח הקצר. מה ישפיע הכי הרבה על יכולתם להיבחר בפעם השנייה בקלפי. הרי ראש הממשלה שלנו הוא מאוד רגיש. כל ההחלטות שלו נובעות מרגישות זו או אחרת. אם זה רגישות לקואליציה או רגישות לבחירות. רק לנושא אחד, הבריאות, הוא לא מגלה רגישות מהיום הראשון שהוא מכהן בממשלה. נתניהו לא חשוד בעיני שאיננו חכם. הוא פשוט יודע שבריאות לא מעלה או מורידה ראשי ממשלות. כל עוד הציבור מצביע עבור הממשלה והכנסת שקבעו את סדרי העדיפויות הנוכחיים, שום דבר לא ישתנה. אני אומר את זה בעצב. אפילו בבכי. המערכת הציבורית איננה בסדר עדיפויות כלשהו במדינת ישראל. אפילו לא באופן סמלי. בקיצוצים האחרונים החריגו את החינוך. האם החינוך חשוב יותר מהבריאות? לא ולא. החינוך פשוט נמצא במקום הרבה יותר גבוה בסדרי העדיפויות של הממשלה. אולי לכן כולם רוצים להיות שרי חינוך אבל אף אחד לא רוצה להיות שר בריאות".
והציבור ?
"כל עוד התושבים מקבלים את העובדה שאין לממשלה מחויבות אמיתית לבריאות, שום דבר לא ישתנה. כל עוד האזרחים מוכנים לשלם מסים גבוהים ובנוסף גם ביטוח לאומי וגם מס בריאות ייעודי, וגם ביטוחים במסגרת הקופות ועוד ביטוחי בריאות נוספים, ובסוף, כשמגיע רגע האמת הם נאלצים להוציא כסף מהכיס לצורכי בריאות כי המערכת לא נותנת להם את מה שחשבו שתיתן למרות כל הכסף הרב שהיא לקחה מהם, כל עוד האזרחים חיים עם זה בשלום ולא משנים את דפוס הבחירה שלהם בקלפי, זה מה שנקבל".
הקיצוץ במשרד הבריאות הביא לפיחות נוסף במוניטין הנחות ממילא של הרופא כעבד נרצע בשכר מינימום. קצת לא ברור מדוע הרפואה היא עדיין מקצוע כל כך נחשק, כשיחסי הציבור שלה בירידה מתמדת. ההשקעה הראשונית עצומה, שנות הלימוד אינסופיות, השכר מגוחך והאנורקסיה האיומה במחלקות מכפילה ומשלשת את שעות העבודה. "אולי כי מדובר בתחום ערכי ומוסרי שהוא גם מרתק וגם מגוון, ויש לו, לבד מאמא יהודייה שרוצה את הילד רופא, גם יוקרה ושליחות חברתית", אומר פרופ' רוטשטיין. "רופא מציל חיים, פשוטו כמשמעו, וזה מסעיר אפילו יותר מלבנות מכונה. ברפואה יש טכנולוגיה והומניזם, מחקר וערכים, רגש, נתינה וקשת שלמה של ניסיון ואינטואיציה. כמה עצוב שישראל עושה הכל כדי לגרש את מיטב המוחות מהתחום הנפלא הזה".
קוקיה: "אנחנו כל פעם מרגישים שאנחנו מתקרבים לתחתית של הבור, ולהפתעתנו, יש תחתית מתחת לתחתית. דור המנהלים לוקח אחריות. אנחנו לא יוצאים לרחובות לדרוש את מה שמגיע לנו אלא מנסים לעשות מעשה. אבל יגיע יום שבו לא נוכל לעצור את הדרישה הצודקת לקבל כלים כדי לטפל בחולים כמו שצריך. אנחנו הרי לא רוצים יאכטות או נסיעות לחו"ל. אנחנו מבקשים דבר אחד בסיסי, תנו לנו להציל חיים ואל תסיטו את הבקשה האלמנטרית הזו לניסוחים של כסף וחסר".
דווקא רוטשטיין נוסע הרבה לחו"ל. לאסוף תרומות. "רק אתמול נחתתי אחרי שאספתי גרוש לגרוש", הוא אומר בעלבון. "ובשבוע הבא אסע שוב על מנת לשפר את בית החולים שאני אחראי עליו. כל נסיעה כזו היא עונש, כי מורידים ממני את המרכיב העיקרי של השכר בזמן שאני מחוץ לכותלי בית החולים בשליחותו. לא מזמן עשיתי חשבון שאני, רוטשטיין הנגוע בראש, בין התורמים הגדולים למערכת הבריאות. ויש פה אי צדק גדול. כי המערכת אומרת, אתה הממונה, אתה תעשה את המקסימום לפני שתבקש מאיתנו. ואני עושה את המקסימום. זה לא תענוג גדול לרוץ אחרי אנשים בעולם ולבקש כסף.
מה בין להיות שנורר לאמנות הנעלה שהקדשתי את חיי למענה? אבל בלעדי התרומות לא היה לנו כלום. לא מבנה חדש ולא מחלקה חדשה. השבוע קיבלתי מכתב נוראי על התנאים במכון השינה ששוכן בצריפים ישנים משנת 42'. עניתי בזהירות שאם אצליח להשיג תרומות אז אולי בעוד שנה-שנתיים.
"קומץ מנהלי בתי חולים עושים היום משהו שלממשלה ולמשרד הבריאות אין בו יד ורגל. אני מסתכל על חברי בהנהלות בתי החולים שמנסים לחולל נסים בהערצה וגם בתסכול. כי המדינה אומרת, יש רוטשטיינים כאלה שיעשו את העבודה, אז למה להתאמץ? וכשאנחנו מנסים לגייס כספים בעצמנו ולמכור שירותי בריאות לתיירים, שבלי זה בית החולים בכלל לא היה מתקיים, עוד באים אלינו בטענות שאנחנו מנסים להרוויח על חשבון החולים בישראל. יש פה גם היתממות, גם בורות וגם צביעות".
אז מה יהיה?
"אם מישהו היה אומר לי שמערכת הבריאות תקרוס מחר, הייתי רוקד משמחה. כי אז הממשלה תהייה חייבת לפעול. אבל אנחנו בשלב של הסוס שמפחיתים לו את המנה שלפני האחרונה. מה יהיה עד אז? פחות ניתוחים, יותר אנשים במסדרון, יותר תורים, פחות אביזרים להשתלה, יותר תחלואה, יותר מוות, יותר מסים והרבה יותר רפואה פרטית".
ומה יעשו העניים?
"שום דבר. אבל גם העשירים, שלא יבנו על המערכת הפרטית כי בזמן חירום היא לא תוכל לתפקד. אני שומע את ראש הממשלה מדבר על הסכנה מאיראן ועל הניסיון להקדים רפואה למכה. מה שהציבור לא יודע הוא, שאם ייפלו על המרכז רק שליש מהטילים שנפלו במלחמת לבנון, וייפלו טילים על המרכז כתוצאה מעימות איראני, אנחנו יודעים זאת בוודאות, מערכת הבריאות לא תוכל לתת מענה. אני כמובן מתפלל שלא יהיה עימות ולא תהיה מלחמה. אבל אם יהיה, שיהיה עכשיו, מחר, בעוד כמה חודשים, כשהמערכת עוד איכשהו מתפקדת. כי אם היא תקרוס, כולנו נקרוס איתה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם