הקייטנה של האסירים נגמרה? לא בדיוק
חשיפת מעריב על התפרעות המחבלים בכלא היא רק קצה הקרחון. בזמנו נתניהו דפק על השולחן בעניין, אך הם עדיין עושים בכלא כבשלהם
נתניהו זעם. 12 ערוצי כבלים בטלוויזיה בכל תא? טונות של בשר, בקלאווה, פירות וירקות, שמן זית מובחר, פינוקים ומעדנים למיניהם שמזרימה הרשות הפלסטינית לתוך בתי הכלא? עיתונים ומגזינים מכל רחבי העולם? לימודים אקדמיים? תעודות בגרות על חשבון הרשות הפלסטינית בין כותלי הכלא? ציוד משובח ויקר הנערם בתאים ולא מאפשר קיום חיפושים? מיטב המותגים בבגדי ספורט, נעלי ספורט ושלל פינוקים? חגיגות בפייסבוק, טלפונים סלולריים והעלאת תמונות לרשת? זוהי רק תחילת הרשימה של ההפקרות המתרחשת בין כותלי בתי הכלא הביטחוניים בישראל.
אבל זהו, שזה נמשך. כרגיל. לא רק נתניהו הפגין קשיחות ונחישות וירטואלית בנושא הזה. קחו את השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ'. לאחר שפרצה שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים, באפריל השנה, השתתף אהרונוביץ' בכנס של גמלאי שב"ס שבו נכחו כמעט כל הקצינים הבכירים במערך. גם אהרונוביץ' דפק על השולחן. מה דפק, השתולל. שובתים רעב? שישבתו רעב עד מוות. שיעשו מה שהם מבינים. שימותו כולם. אנחנו לא מוטרדים מזה. יש לשב"ס גיבוי מלא ממני וממקבלי ההחלטות. לא ניכנע ולא נתכופף. לא יאיימו עלינו.
ובכן, נפל דבר. ישראל נחושה להגן על ריבונותה, לא למצמץ, להבהיר לאסירים הביטחוניים את מקומם.
השולחן שעליו דפקו נתניהו ואהרונוביץ' מת מצחוק. ראשית, כי שביתת הרעב של האסירים הפלסטינים הסתיימה בהתקפלות ישראלית מוחלטת. כניעה טוטאלית. האסירים דרשו להפסיק את ההפרדות. קרי, את אחזקתם של האסירים הכבדים, הארכי-רוצחים, אלה שמוציאים פיגועים מהכלא, בתנאי הפרדה, על מנת שלא יוכלו להמשיך להפעיל טרור. ההפרדות הללו קיימות כבר עשורים.
אגב, לשם השוואה, ג'ונתן פולארד, שלא מוציא טרור נגד אזרחים אמריקאים מתוך הכלא, מוחזק בהפרדה רוב שנות מאסרו (כבר 26 שנה). ובכן, אין היום כמעט הפרדה בשב"ס. ישראל נכנעה. וחוץ מזה, הביקורים של בני המשפחות מעזה, שנשללו מאסירי חמאס בשנים האחרונות, חזרו. מאז עסקת שליט נפתח מעבר ארז, הם יוצאים בשיירות, מלווים בידי משטרת ישראל, ומבקרים את יקיריהם בכלא הישראלי.
הנה השתלשלות המעשה: בתחילה, איימו האסירים הביטחוניים לשבות רעב עד מוות. בישראל הבינו שזה רציני. בתקופתו של נציב שב"ס הקודם, בני קניאק, נוהל משא ומתן מול הביטחוניים. בסופו הושגה פשרה סבירה לכל הצדדים: ההפרדה תועבר לאגף מסוים בכלא באר שבע, שיוכן כאגף הפרדה ("האגף השמור"), שם יהיו מרוכזים כל המופרדים.
יהיה שם מנגנון שליטה ובקרה מיוחד שלא יאפשר להם להוציא פיגועים, אבל מצד שני יתאפשר להם לתקשר אחד עם השני. שב"ס גם השקיע שני מיליון שקלים בהכנת אגף ההפרדה החדש והכל נראה טוב.
אבל אז התחלפו נציבי שב"ס והגיע, מהמשטרה (כרגיל), הנציב החדש אהרן פרנקו. הוא ביטל את ההסכמות בהינף יד. אין משא ומתן איתם, אמר פרנקו, אין פשרה, אין כלום. אכן, גאווה ישראלית.
גישתו של פרנקו הייתה יכולה להיות נהדרת, לו הייתה מחזיקה מים גם בשטח. אבל מנטליות ה'דפיקה על השולחן', מתוצרת נתניהו ואהרונוביץ', חלחלה גם אליו. כי התוצאה הסופית מגוחכת. האסירים הביטחוניים זעמו. אגב, בצדק. היה להם סיכום ביד. אי אפשר לנהל בתי כלא ביטחוניים בלי לקיים קשר והידברות בין האסירים להנהלת בתי הסוהר.
המשא ומתן נוהל בסמכות וברשות, הביא לביטול כוונת השביתה, והנה פתאום ישראל חזרה בה.
האסירים תכננו שביתה נוספת. היא פרצה, אבל הפעם רק בקרב אסירי הג'יהאד האיסלאמי. אסירי חמאס לא הצטרפו, וידעו למה. הם היו מצויים בסוד המגעים לקראת עסקת שליט וידעו שתבשיל בקרוב. הם ידעו שחלק מהם הולכים הביתה. הם צדקו.
עסקת שליט הבשילה בעיצומה של שביתת הרעב של אסירי הג'יהאד ושברה אותה. השביתה לא התרוממה והתפוררה. בשב"ס חגגו. איך ניצחנו אותם. איזה נחושים אנחנו. אבל לא כולם היו זחוחים. קצין המודיעין של שב"ס התריע שמדובר בניצחון זמני, שהשביתה תחזור גדולה יותר ומסוכנת יותר. פרנקו ואנשיו העדיפו לעצום עיניים.
באחד הדיונים היו מי שהמליצו לנצל את פסק הזמן ולחזור לסיכום הקודם עם הביטחוניים. ההמלצה נדחתה בשאט נפש. לא סיכום ולא נעליים. שיקפצו לנו. אגב, גורמים בכירים בשב"ס אומרים היום שאפשר היה להסדיר את הנושא במסגרת עסקת שליט. אפשר היה להוציא מחמאס התחייבות
המנטליות של "יהיה בסדר" באה, בדרך כלל, בצמוד למנטליות ה'דפיקה על השולחן'. ואז, כחצי שנה אחרי עסקת שליט, זה פרץ שוב, במלוא העוצמה.
בבתי הכלא בישראל נותרו למעלה מ-4,000 אסירים ביטחוניים, חלק מהם רוצחים כבדים, חלקם הוחזקו בהפרדה. הם נשבעו וחתמו לשבות רעב עד מוות. השביתה פרצה ביום האסיר הפלסטיני, באפריל האחרון.
ושוב, נציב שב"ס, רב גונדר אהרן פרנקו, לא מצמץ. נפרק אותם, אמר. אמרו לו, אולי כדאי לחזור לפשרה ההיא. היא טובה לכולם. פרנקו סירב. שילכו לעזאזל עם השביתות שלהם. השר שלו, אהרונוביץ', הצהיר מה שהצהיר. שישבתו עד מוות, מצדו. כולם היו גיבורים גדולים. והסוף? הסוף הוא שהגיעו החבר'ה מהשב"כ, נפנפו את פרנקו ואת אהרונוביץ' ואת כולם לכל הרוחות, נטלו את המשא ומתן ונכנעו לכל דרישות האסירים. חד וחלק. צודקים אהרונוביץ' ופרנקו שטוענים שזה לא הם, זה השב"כ.
מצד שני, אם זה ככה, אז אולי הגיע הזמן להכפיף את שירות בתי הסוהר לשירות הביטחון הכללי, וזהו? שב"ס אמור להיות אחראי למה שמתרחש בתוך בתי הכלא, נקודה. ככה זה אמור להתנהל במדינה מתוקנת. שירות הביטחון הכללי כפוף לראש הממשלה. הנה, שוב חזרנו אליו, לאיש שדפק על השולחן וסגר את הקייטנה. ואחר כך פתח אותה שוב, משודרגת.
אבל זה רק חלק מהסיפור. כי בשנה האחרונה הביטחוניים הולכים ומעיזים, הולכים ומתעצמים. לפני כמה שנים, בעקבות פגישה עם בכיר בשב"ס, יצאנו ב'מעריב' בחשיפה ראשונה על חגיגת הנהנתנות של האסירים הביטחוניים בכלא הישראלי. היה דיון ציבורי. הייתה ביקורת.
לא מזמן חשף ב'מעריב' עמיתי עמית כהן נתונים חדשים על החגיגה. כולל מה שמתרחש בפייסבוק. כאן באה הדפיקה ההיא של ביבי על השולחן. אחר כך הייתי אצל פרנקו עצמו והוא הראה לי איך הוא מצליח, עקב בצד אגודל, לכרסם בהטבות הללו לאט לאט. זה התנפח במשך עידנים שלמים, הסביר נציב שב"ס, ואנחנו נדע לצמצם את זה בחזרה לאט, אבל בטוח. ובכן, גם זה לא.
תחנות הכבלים בטלוויזיה חזרו כמעט לכל תא. עכשיו יש להם עשר תחנות, קודם היו להם 17, אבל זה כלל גם ערוצים ברוסית וכו'. עכשיו הם בוחרים לעצמם ערוצים בערבית, כך שבעצם התנאים השתפרו.
וכך לאורכה ולרוחבה של כל החזית. האסירים מקבלים בכלא את התפריט של חיילי צה"ל, אבל זה רחוק מלהספיק להם. הרשות הפלסטינים דוחפת להם טונות של בשר, פירות, ירקות, דגים ופינוקים. בזמן האחרון נוספה גם בקלאווה. ואפשר להמשיך עם זה הלאה, אבל מיותר. נדמה לי שהבנתם.
הגענו לאלימות. ובכן, היא מתעצמת. זה כבר מסוכן. אתמול סופר כאן הסיפור על ההתפרעות במהלך ביקור משפחות בכלא רמון.
איך תקפו האסירים והניסו את הסוהרים במהלך ביקור משפחות ב-16 בפברואר השנה, איך התנהלו שם לבדם למעלה מ-15 דקות, הסוהרים נסו על נפשם לאחר שהותקפו, איך כל זה נגמר במשא ומתן מבזה שניהל מולם מפקד הכלא, גונדר משנה מנשה נחום (קצין שהגיע מהמשטרה, ללא רקע בטיפול באסירים ביטחוניים), ואיך בסוף לא ננקטו אמצעים נגד אף אחד, לא הוכרז מצב חירום, והביקורים נמשכו.
את כל זה אפשר לראות בבירור בקלטת ממצלמות האבטחה בכלא "רמון". קוראי "מעריב" יכולים היו לראות את הסרט המזעזע בלינק מיוחד דרך המכשיר הסלולרי. אגב, מדוע האירוע הזה לא פורסם? מדוע הוא נשמר בחשאי?
זאת, ועוד: באחרונה ניכרת עלייה של ממש באלימותם של האסירים הביטחוניים. בכלא נפחא הותקף סוהר ונחתך בפניו. בכלא רמון היה אירוע של התפרעות רבתי, שבמהלכה ניפצו אסירים את אשנבי המזון שלהם. שום דבר לא נעשה.
בכלא נפחא סירבו האסירים לחזור לתאים אחרי טיול אחר הצהריים. במקום להחזיר אותם בכוח ולנקוט נגדם אמצעים, השאירו אותם לבד בחצר הטיולים עד עשר בערב. התלונות על אלימות הולכות וגוברות. השבוע סירבו שני אסירים ממתקן "עופר" לצאת לבית המשפט. הכריזו "רע"מ" (אירוע כוננות אזורי) והקפיצו כוחות מכל הסביבה כדי להוציא אותם. זה קורה עכשיו כל שבוע, במקום פעם בשנה. האסירים מבינים שאין בעל בית על המגרש ומגבירים כל העת את חוצפתם והעזתם.
ל'מעריב' פנו גורמים רבים מתוך שב"ס. מכל הדרגים. הנה תמצית דבריהם: "מדינת ישראל מאבדת את שירות בתי הסוהר. מקצוע הסוהר מתפורר. מביאים לכאן כל הזמן אנשים מהמשטרה, שאין להם מושג מה זה אסיר, ובטח שאין להם מושג מה זה אסיר ביטחוני. לא רחוק היום בו ישחטו אסירים סוהר בכלא. זה לא מופרך לגמרי".
"שום דבר ממה שמתואר כאן לא נעשה. כלום. נתנו להם לנצח ולצאת בשלום מהסיפור הזה. הכי גרוע זה, שסיפור כזה מתפשט כשריפה בשדה קוצים ברחוב הפלסטיני, וגם בבתי הסוהר, ומערער את שארית ההרתעה שלנו. וחוץ מזה, שאין כבר הפרדות. עכשיו הביטחוניים הכבדים, המנהיגים, יכולים לעשות מה שהם רוצים מתוך הכלא. כולל להוציא פיגועים.
"הם גם למדו שאין מה לדבר עם שב"ס, הרי כל הסיכומים שהיו איתם לא קוימו, אנשים חשבו שהם חכמים וגיבורים עד שהשב?כ הגיע ושבר את ההסכמות. לכן, הביטחוניים לא סופרים את שב?ס, וככה זה נראה בתוך הכלא. מישהו צריך לעשות כאן סדר, לפני שיקרה אסון".
דברים כדורבנות. אישית, אגב, אני חושב שאם וכאשר נגיע להסדר קבע סופי עם הפלסטינים (כולל חמאס וג'יהאד ושאר החברים), ניתן במסגרתו לשחרר את כל האסירים הביטחוניים. כן, גם את הרוצחים. אם גומרים את הסכסוך, אז גומרים. מכיוון שזה לא יקרה, ומכיוון שהדם עוד יישפך כאן דור או שניים, אין דרך ביניים.
אנחנו צריכים להמשיך כל העת לחתור לשלום (באמת, לא בקריצת ביבי אופיינית), ובינתיים לנהוג בטרור וברוצחים כפי שצריך לנהוג בהם. בלי למצמץ, בלי לפחד, בלי להתפתל. והנה הוא, במלוא הדרו, ראש הממשלה. האיש שהטיף כל חייו נגד ניהול משא ומתן עם הטרור, נכנע לחמאס, שחרר אלף רוצחים וחתם על עסקת שליט.
האיש שדפק על השולחן והכריז שהקייטנה נגמרה, מסבסד נופש משודרג לארכי-רוצחים בין כותלי בתי הסוהר. זה מה שנשאר בסוף, אחרי ההצהרות הנפוחות והאיומים. יבבה חלושה. נקווה שזה לא ייגמר ככה בעניין איראן.
משב"ס נמסר בתגובה כי "בשב"ס דוחים את הטענות ומצרים על כך שגורמים אנונימיים ואינטרסנטיים בוחרים להתייחס ולפרש אירועים בצורה מגמתית. פיקוד שב"ס עוסק בטיפול באסירים הביטחוניים ותנאיהם באופן שוטף תוך יישום המדיניות וצורכי הביטחון השונים.
"כל טענה על אובדן ההרתעה, על כך שהאסירים עושים בבתי הסוהר כבשלהם, היא טענה משוללת כל יסוד והעובדות בשטח מוכיחות ההפך. סוהרי שב"ס מתמודדים כמהלך שבשגרה עם מגוון אירועים תוך סיכון עצמי, המחייבים פעולה על פי תרגולת, שיקול דעת וריסון.
"בעקבות הפעילות המבצעית של שב"ס בקרב האסירים הביטחוניים והחיפושים המאסיביים לנטרול הכנסת חפצים אסורים ובהם פלאפונים העלולים לשמש להכוונת פח"ע מתוך בתי הסוהר, נוצרה התמרמרות בקרב האסירים, כזו המביאה לעתים להפרות סדר ושהיוותה את אחת הסיבות לשביתת הרעב בחודש אפריל.
"האירוע המתועד מתוך מצלמות האבטחה בכלא רמון הוא קטטה בין אסירים לבין עצמם. האירוע תוחקר ברמות השונות ומהתחקיר המבצעי עולה בצורה חד משמעית כי הסוהרים ופיקוד הכלא פעלו על פי התרגולת המתחייבת במצבים אלה, תרגולת המנחה על בידוד הזירה, צמצום פגיעה באנשי הסגל וכניסה להשתלטות רק אחרי צבירת כוחות ביחס לכמות האסירים המעורבים.
"עם כניסת פיקוד הביס"ר לזירה הופסקה המהומה והתייתר הצורך בהחמרת המצב תוך שימוש בכוח. בעקבות האירוע הופסקו יתר הביקורים שתוכננו לאותו היום, המעורבים כולם זוהו, נשפטו ונענשו. כלל האירועים מדווחים בזמן אמת, מתוחקרים וזוכים לתגובת ענישה מחמירה. במקרה של תקיפת הקצין שבוצעה על ידי אסיר בודד, נפתח נגדו תיק פלילי והוא נמצא בענישה עד היום.
"במקרה האחר שבו סירבו אסירים להיכנס מחצר הטיולים לאגף, הם הושארו כתגובה בחצר למשך שעות ארוכות. מדובר באקט ענישה כשבמשך הזמן הזה נערכו חיפושים בתאים והוצאו מתוכם כל מוצרי החשמל והקנטינה, כל האגף הוכרז כאגף בידוד והאסירים נענשו. שירות בתי הסוהר כארגון כליאה לאומי, פועל בכפוף לשיקול דעת".
התקשר זאב אבן-חן. שלשום הוא קרא ב'ישראל היום' קטע של דן מרגלית שכותרתו "למרות ובגלל הכאב, צריך להתעשת", והוא רותח. "אני ניצב במשטרה", אמר לי, "יש לי עיטור מופת במשטרה, ופתאום אני צריך לקרוא שמכנים אותי אומלל. לא, לא נפגעתי, אני לא אתן לאדם מהסוג של דן מרגלית את התענוג לפגוע בי".
"למה אלה שפגעו בבת של מרגלית באו על עונשם, ובמקרה שלנו, כש-44 אנשים נשרפים, אין אשמים? אני לא רוצה שירחמו עלי. כאב שכול, אין לי זכויות יתר, אני לא יכול להגיד הכל, ואין בי גם יצר נקמה. אני לא מחפש גולגולות או שעירים לעזאזל, זה לא יחזיר לי את טופז. זה לא יחזיר אותה לבעלה, עמית, שהיה קצין בצנחנים והיה לו עתיד מזהיר במשטרה עד האסון".
"אני חרד לגורל המדינה. כי מה שקרה שם, מאפיין את מה שקורה לנו כמדינה. הבטחתי לטופז על קברה שלא אוותר, ואני מתכוון לקיים. לאף אחד אין זכות לקרוא לי אומלל, ובטח לא לדן מרגלית".
בעקבות דבריו, הלכתי לקרוא את טורו של מרגלית. אני חייב לציין שהטור לא יוצא דופן וכתוב ברגישות. אני לא יכול לשפוט את אבן-חן, אבל מנקודת מבטי לא הטור של מרגלית צריך לעצבן את אבן-חן, אלא העמוד כולו באותו "עיתון".
כותרת העמוד, שמוקדש לסיקור הדיון בדוח על אסון הכרמל, היא "גם ביפן וגם בקליפורניה יש שריפות, ואין ועדות חקירה". ציטוט מדבריו של בנימין נתניהו, כמובן. מה שהטיחו בו באותו דיון, הרגעים הסוערים, הנסיבות שבהן אולץ נתניהו לקיים את הדיון בכנסת ולא בלשכתו (כל הכבוד למבקר יוסי שפירא שלא התכופף) וכו'.
כל אלה בשוליים. זהו העיתון שמחולק במאות אלפי עותקים חינם אין כסף להמוני בית ישראל. זה מה שצריך להקפיץ את זאב אבן-חן, וכל אזרח שומר חוק ושוחר דמוקרטיה במדינה. נדמה לי שבעוד שנתיים-שלוש לא יצטרך נתניהו לבצע ניסיון מגוחך כזה לסגור את הדיון בפני התקשורת. זה יהיה מיותר, כי עד אז רוב התקשורת כבר תהיה שלו, במודל "ישראל היום" ורשות השידור, כך שזה לא ממש יפריע.
והנה עוד כמה דברים: הדחתו של אדר כהן מתפקיד המפקח על לימודי אזרחות במשרד החינוך מעוררת סערה ומייצרת קמפיין מתוזמר בשמאל. קמפיין מגוחך לגמרי. ראשית, אדר כהן לא הודח. הוא היה בתקופת ניסיון לפני קבלת קביעות, הוא פישל במהלך התקופה, והוחלט לא לתת לו את הקביעות.
זו שהייתה בתפקיד לפניו, מתנחלת, כן הודחה. אבל אז לא היה קמפיין. המחדל שלו אחראי כהן בעניין אותו ספר אזרחות היה משמעותי, אם זה היה קורה בצבא או במשטרה, האיש היה הולך הביתה. אבל כהן רואה עצמו כמי שנמשח לתפקיד, משום מה.
הוא מנהל קמפיין, בשבתו כעובד ציבור, הוא מנהל מטה, עם דוברים והיררכיה, הכל מודלף בשידור חי והעניין הופך לאיזה מצור אידאולוגי הזוי, שלא היה ולא נברא. ההחלטה לא לתת לאיש הזה קביעות נכונה, מידתית, ראויה והתקבלה על ידי הדרגים המקצועיים. נקודה. מי שמחפש אקשן, שילך ל'קול ישראל' ויצטרף להפגנות היומיות על מה שמעוללים שם הקלגסים לחופש הביטוי ולמה שנותר מהשידור הציבורי. קוראי העמודים האלה יודעים, כבר שלוש שנים, על הזוועות המתרחשות שם.
פרשת ניסו שחם: אני מקווה שהמפכ"ל יוחנן דנינו והשר שלו, אהרונוביץ', לא ייסחפו בזרם הפופוליזם העכור וישמרו על שפיות. אין מקום לציד מכשפות. אני לא מתכוון לניסו שחם, שצריך לעוף מהמשטרה כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק, אלא לתנ"צ נסים אדרי.
אני לא מכיר את אדרי ישירות (אלא דרך אחיו, נועם), אבל נדמה לי שחטאו בה מסתכם במעידה, בטעות אנוש שכל אחד מאיתנו יכול לטעות בזמן נתון. אדרי הוא איש עבודה שהקדיש את חייו למערכת, תמיד בקו הראשון, תמיד בעבודה הכי שחורה וקשה שהמשטרה או מג"ב יודעים לייצר.
מי שמכיר את הפרטים יודע שהוא באמת לא אדם שעוסק ברכילות ומפנה עורף בכל פעם שזו מגיעה לפתחו. הוא איש צנוע, שנתן את חייו למערכת, שמתרחק מעיתונאים כמו מאש, שנקלע למצב שבו לא היה מעולם, נחקר באזהרה, נכנס ללחץ ולא זכר שהיה אירוע שבו מישהו ניגש אליו וסיפר לו, על הדרך, משהו.
על זה לא צריך להרוס לבן אדם את החיים ואת הקריירה, על זה לא צריך לזרוק לפח תרומה של עשרות שנים, על זה לא צריך לאמלל משפחה. כן, אדרי צריך לקבל עונש, אפשר לעכב לו קידום, אפשר להחליף לו תפקיד, אפשר להחמיר איתו. אבל באותו זמן, אפשר גם לשמור על מידתיות, על שפיות ועל אנושיות.
ואתנחתא קומית: אתמול פורסם שאחד המועמדים להחליף את צבי ורשביאק הנצחי, יו"ר הוועד האולימפי, הוא יו"ר התאחדות הכדורגל הנצחי-אף-הוא, אבי לוזון. מצחיק, אמרתי? אולי בעצם עצוב. כדי שזה יהיה מושלם, אולי כדאי שלוזון יחליף את ורשביאק בוועד האולימפי, ואילו ורשביאק יחליף את לוזון בהתאחדות לכדורגל? ככה שניהם יוכלו להמשיך לשייט בעולם ולבייש אותנו בין הגויים, בעוד הספורט עצמו טובע.
אקו"ם