לא מפחדים לתקוף – חוששים משואה שנייה
סקר בסוגיית התקיפה באיראן מעיד: הציבור סומך על נתניהו וברק ומצפה להסכמת הדרג הביטחוני. הרוב סבור: העורף לא מוכן והסנקציות לא יעבדו
- סקר מעריב: 37% מהציבור חושש משואה שנייה אם יהיה לאיראן נשק גרעיני
- בכיר ביטחוני: ישראל תשדרג את מערך טילי החץ תוך שבועות
ובכל זאת, בסקר "מעריב" עונה כשליש מן הציבור על כל שאלה ב"לא יודע" או נמנע מהבעת דעה. לפנינו נושא קיומי: יותר משליש מהציבור חושב, שפצצה גרעינית בידי איראן עלולה להביא לשואה שנייה. היינו חושבים שמול איום שכזה, ובמצב ידיעה שכזה, מעט מאוד אנשים יישארו ללא דעה.
מה שחסר לאותו שליש מהציבור אינו מידע אלא רצון לשפוט. דווקא מתוך גודל הבעיה, דווקא משום שנדרשת פה הכרעה חד ערכית, לתקוף לבד או לא לתקוף לבד - לגבי האופציות האחרות, מתקיפה בינלאומית ועד לקוטב השני, שבו לאיראן יש פצצה, אין ויכוח - שליש מהישראלים נרתעים ממנה. מה שהם אומרים אינו "אני יודע" אלא "זה גדול עלי". וכשזה גדול עלי, מסתכלים על אנשי הביצוע.
צריך לחזור ולומר מה שאתם יודעים: הדרגים המבצעיים מאוחדים מקיר לקיר בעמדה, הרואה בתקיפה של ישראל לבדה, בוודאי נגד עמדתה של ארצות הברית, נזק עצום - לא רק בהשלכות המיידיות, במלחמה אזורית ובמאות הרוגים, אלא גם ובעיקר נזק למאמץ לעצור את הפצצה האיראנית.
ראש הממשלה ושר הביטחון טוענים שלראשי הזרועות חסר מידע, לפעמים גם רומזים (בעיקר נתניהו) שחסר להם אומץ, ואומרים בצדק שחסרה להם סמכות, וכי זכות ההכרעה שמורה לדרג המדיני. אבל הם לא מתווכחים על הקביעה שדעתם של
הציבור מבין ומושפע. אף על פי שרוב הנשאלים ענה על השאלה אם הוא סומך על שיקול דעתם של נתניהו וברק באופן חיובי יותר משלילי, בשאלת התקיפה התשובה ברורה: נגד תקיפה ישראלית ללא תיאום באיראן, ובוודאי נגד תקיפה כזו אם ראשי הזרועות מתנגדים לה.
דעת הקהל אינה בהכרח צודקת, ואינה צריכה להכתיב את התנהגותו של הדרג הנבחר. אבל היא ברורה, עקבית ונשענת על כמות גדולה מאי פעם של מידע רלוונטי.
בתקשורת מציירים את נתניהו וברק כגוש מונוליטי המוביל לתקיפה, אבל יש הבדלי ניואנסים חשובים ביניהם. נתניהו מתמקד בסכנה: הוא מצייר תרחישי אימים של העברת חומר לפיגוע גרעיני לידי חיזבאללה, ובעיקר מפגין חוסר אמון בממשל האמריקאי הנוכחי. רוב לא גדול בציבור הישראלי מאמין לאובמה, פאנטה וקלינטון; נתניהו אינו אומר זאת במפורש, אבל ברור שהוא לא.
מנגד, סביבתו היא שמפיצה את התיאוריה שלפיה אם ישראל תתקוף חד צדדית, גם לפני הבחירות בארצות הברית, ממשל אובמה ייאלץ להצטרף להתקפה.
זו תיאוריה שיש בה לא מעט משאלת לב; ברק, למשל, אינו מצטרף אליה. זוהי ה"חשיבה המשיחית" שעליה דיבר יובל דיסקין: הנימוקים שמשמיע נתניהו מציירים מחד עולם קודר, שבו איש לא ייחלץ לעזרתנו גם אם זה תואם את האינטרס שלו והצד השני יפעל לרעתנו גם בניגוד להיגיון, ומנגד תסריט אופטימי על מה שיקרה אם נפעל.
ברק, מצדו, מתמקד ביכולת הפעולה שלנו, ומכאן הדיבור על "מרחב החסינות", שבו פעולה ישראלית כבר לא תועיל הרבה. לאמיתו של דבר, אפילו שר הביטחון כבר מפחית מחשיבותו של מרחב החסינות הזה.
בשיחות רבות מאוד, לא שמעתי הערכה לפיה ההתקפה הישראלית המוצלחת ביותר תגרום נזק, שמשמעותו עיכוב פיזי של פרויקט הגרעין האיראני ליותר משנה. יש כאלה שמוסיפים "תקופת התארגנות" או "חשיבה מחדש".
הוויכוח נע בין מאיר דגן, האומר שלאיראן תהיה למחרת התקיפה לגיטימציה ומוטיבציה לחדש את הפרויקט במלוא עוצמתו, מול סנקציות מוחלשות אחרי שההתקפה הישראלית כבר הייתה, לבין ברק המדבר על כך שהאינטרס העולמי למנוע פצצה איראנית לא ישתנה.
יש גם את "המערכה המאוחרת" כלומר המאמץ לבלום את הגרעין האיראני אחרי שנפציץ. גם אם לתקיפה יהיה הישג פיזי מוגבל, יש טוענים שהמערכה המאוחרת לא תיפגע. הדרג המקצועי חושב אחרת.
העמדה הנוכחית שמביע ברק מבקשת להקטין את ממדי הסיפור: פעולה שלנו לא תשיג הרבה, אבל גם נזקה יהיה קטן ממה שחושבים. ולכן, הוא רומז אבל לא אומר במפורש, נצטרך לפעול כדי לקנות זמן, ועוד יותר מזה משום שהאמריקאים - וכאן הוא שונה מנתניהו - אכן מתכוונים למה שהם אומרים, אבל גם הם לא יפעלו בלי לחשוב שוב ברגע האחרון. מי יודע אם אלה יהיו אובמה ופאנטה, מי יודע מה יהיה האינטרס שלהם אז.
זו השורה התחתונה: ראש הממשלה (במפורש) ושר הביטחון (במשתמע) דוחפים לפעולה שמשמעותה בקניית זמן היא מינימלית, ממעיטים בנזק הפוטנציאלי שלה איש בדרכו, ובעיקר מתקשים להסביר למה כל זה לא יכול לחכות כמה חודשים, עד אחרי הבחירות בארצות הברית וכינונו של ממשל חדש, תחת אובמה או רומני. אנחנו צריכים לפעול, לפיהם, כי אנחנו יכולים לפעול (ברק) וכי העולם הבוגדני לא יפעל בסוף (נתניהו). רוב הציבור, וכל בעלי התפקידים הביצועיים, לא קונים את ההיגיון הזה.
לאור כל אלה, הדבר המדהים באמת הוא היעדרה המוחלט של אופוזיציה ציבורית ובעיקר פוליטית לכיוון של נתניהו וברק. מבין האנשים המבקשים לקרוא תיגר על ראש הממשלה, שלי יחימוביץ' אינה מתבטאת כלל בנושא איראן, יאיר לפיד הגיב עליו רק כשנשאל בראיונות, ושאול מופז מדבר דברים כלליים ואינו מתייצב, במלוא סמכותו הביטחונית, נגד תקיפה ישראלית לא מתואמת.
אבל מופז אינו אומר זאת בקול רם, במסגרת פעולה פוליטית למניעת המלחמה. ברחובות מתקיימת מחאה על גיוס או מחיר הקוטג', אבל איש אינו מוביל מחאה נגד הרוגי החינם והנזק המדיני והביטחוני של המלחמה המתקרבת, אף שזו עמדה שרוב הציבור מסכים לה. כמו ב-1982, כשיורים או כשהאצבע מתקרבת להדק, כולם משתתקים מפחד שיתייגו אותם כעוכרי ישראל.
היחיד שאמר עד היום את הדברים האלה במפורש ובתקיפות היה דגן. אלא שדגן לא יהיה בחדר שבו תתקבל ההחלטה. גורלה של המלחמה, שהציבור אינו מבין את הגיונה אבל הוא שימות בה, תלוי בשאלה אם יהיה בחדר מישהו, בעל תקיפות ומשקל אישי, שייצג את רוחו.
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם