הצטרפותו של דיכטר מרמזת על כוונות נתניהו
כדי להסיר ספק: אני נמנה עם אלה הסבורים שזכותם של נתניהו וברק לתקוף באיראן. הבעיה היא התהליך. תראו כמה נזק הם עושים לאחרונה
לא נפרדו, משועלים קלו, מנחשים גברו. בואו נניח שמה שהם עושים בשנה-שנתיים האחרונות זה מבצע ההונאה המתוחכם ביותר של הזמן החדש. מקיאוולי הוא הנזירה תרזה לעומתם. ונגיד שה"תחזיקו אותי" האלים והבוטה שהם מציגים מול אמריקה, אירופה והעולם הוא הסבתא של כל ההצגות.
• הבלוג של בן כספית
תדמית הילד המופרע, שבכל רגע עלול להשתחרר מהמוסרות ולהתפוצץ באמצע המפרץ הפרסי רווי הנפט והאינטרסים, מתלבשת עליהם באופן מושלם. ונניח, באמת, שכולם קונים את זה. אז עכשיו, וכאן הסתיים שלב ההנחות החיוביות, אתם חושבים שאמריקה תתקוף את איראן באוקטובר? אובמה, רבע שעה לפני המאמץ להיבחר מחדש, יכניס את ארצו ואת העולם למלחמה חדשה?
ואם זה לא יקרה, האם ביבי, בנימין נתניהו, האיש שמעולם לא נקט פעולה התקפית אמיתית כלשהי כמנהיג, ילחץ על הכפתור במטרה לשרוף את המועדון ולגרור את אמריקה בשערותיה אל תוך הקלחת הבוערת על אפה ועל אובמה עוד בטרם הבחירות, כדי לא להצטייר כמפקירת העולם החופשי וכמאפשרת השואה היהודית השנייה?
אם כן, ואם זה גם יצליח, ניאלץ כולנו, כולל החתום מעלה, להצביע באוקטובר הבא ביבי, או ברק, או ביברק, מה שיבוא קודם. הם יקנו את עולמם ומקומם בגן העדן הנצחי, בפנתיאון הציוני, מצדי שימונו לתפקידיהם עד סוף ימי חייהם, ושארי בשרם אחריהם. וגם שרה. העניין הפעוט הוא, שהסיכוי שזה יקרה שואף לאפס. גם אם נתעלם לרגע קט מאיכויותיהם האמיתיות של שני הטאלנטים הללו, שכמעט כל מה שעשו בקדנציות שלהם השתבש ונגמר בבכי, גם אם נמדוד את הסיכוי מדידה נקייה, ללא פניות ונסיבות, מדובר בהימור בסדר גודל מטורף. אפילו טייס קמיקזה היה חושב פעמיים.
כדי להסיר ספק: אני נמנה עם אלה הסבורים שזכותם של נתניהו וברק לתקוף באיראן. הם הדרג המדיני הנבחר. אם יגיעו למסקנה שאין ברירה ויגייסו רוב בקבינט (על פי חוק), תפאדל . אם זה יגרום לאסון, אז אכלנו אותה. ככה זה בדמוקרטיה. לא נבחר בהם בפעם הבאה. הבעיה היא, התהליך. תראו מה הם עושים כאן בחודשים האחרונים. כמה נזק, כמה מהומה, איזו בוקה ומבולקה.
בואו נתחיל בנזקים הפנימיים. נכון להשבוע, משבר האמון בין הצמרת הביטחונית בישראל לבין "מקבלי ההחלטות" נמצא בשיא של כל הזמנים. מבחר הציטוטים שנרשמו מפיו של "מקבל ההחלטות" (כך כינה ארי שביט את אהוד ברק בתדרוך היומי שפרסם בשישי שעבר) על הצמרת הביטחונית הנתונה למרותו, העלה את מפלס העלבון. ואז, באותו שבוע, חזר "מקבל ההחלטות" עם אותה משנה סדורה ומדויקת גם אצל ברנע ושיפר. שוב הדיבורים על ה"כסת"ח" של הקצינים הבכירים, על ה"מצגות שמיועדות לוועדת החקירה", שוב הזלזול הבוטה, האלים, בכל מי שאינו הוא, בכל מי שלא חושב כמוהו.
אני מקווה שאצל ארי שביט עולה מדי פעם, עמוק בפנים, השאלה, איך זה יכול להיות. הרי גבי אשכנזי כבר לא איתנו. הרי עכשיו מדובר בבני גנץ, בתמיר פרדו, באביב כוכבי. זה כבר לא הפוטש ההוא, או מרד הקולונלים, כפי שמכר ברק למעריציו בסיבוב הקודם. אגב, אני מקווה שהמאמץ להשמיד את הגרעין האיראני יהיה מוצלח בהרבה מהמאמץ להשמיד את אשכנזי, וגם ייקח קצת פחות זמן.
בכל מקרה, התחושה בקרבם של אנשי הצמרת הביטחונית בישראל קשה וכבדה עד מאוד. הם חשים שדמם הותר. הם מרגישים
לבי לבני גנץ. קצין ראוי ביותר, לוחם ומפקד שמסר עשרות שנים לביטחון המדינה, לא נבחר לרמטכ"ל, רצה לתת ראיון קשה לתקשורת ובסופו של דבר, ברגע האחרון, כבש את יצרו, הצדיע והלך הביתה. רצה הגורל ונקרא לדגל ברגע האחרון. גנץ היה האופציה הרביעית של ברק ונתניהו לרמטכ"לות. בהתחלה זה היה גלנט, האיש של ברק, שאני אפילו לא מנסה לחשוב מה היה קורה לו הוא היה הרמטכ"ל היום. אחרי גלנט, הם רצו את אייזנקוט, שסירב. ואחר כך שלחו מישהו לדן הראל, שסירב. ורק אחר כך, במקום הרביעי המכובד, ללא מדליה, הגיע גנץ.
מי שיודע מה שברק אמר על גנץ בשיחות סגורות ערב המינוי, מסמיק מבושה לבדו בחושך. מי שהציל את המצב היה אחד הקצינים האצילים והנאצלים ביותר שידע צה"ל מעודו (ואני לא מגזים), גדי אייזנקוט שמו. הוא האיש ששכנע את ברק ואת נתניהו למנות את גנץ לרמטכ"ל תחתיו. הוא האיש שערך בפניהם מצגת אישית נמרצת, עוצמתית, על איכויותיו (המוצדקות) של בני גנץ, שבניגוד אליו היה סגן רמטכ"ל והתנסה בעבודת מטה, בשל יותר לתפקיד.
עכשיו, אחרי שעבר מה שעבר, צריך גנץ לסבול את מה שהוא סובל, שזה מזכיר מאוד את מה שעבר על אשכנזי בזמנו, ולהמשיך הלאה. גנץ אינו אשכנזי, הוא מנגב את הפנים ושותק, הוא מדמה את הרוק לגשם, הוא יודע את האמת, היא בוערת בקרבו, אבל הוא מכיל אותה בשקט.
הניסיון של הדרג המדיני להפוך את הדרג המקצועי לחבורת פחדנים תבוסתנים עלובה הוא לא פחות משערורייה. ברק כבר אמר, בדיונים קודמים, בקדנציה אחרת, כשהדרג הצבאי הביע דעה מקצועית הפוכה לדעתו, ש"עם מטכ"ל כזה ישראל לא הייתה הולכת למלחמת ששת הימים". הבעיה של ברק היא שהעובדות אף פעם לא טרדו את מנוחתו או השפיעו על הנרטיב של סיפורו.
אני בספק אם ישראל הייתה הולכת להכרזת העצמאות אם ברק היה בן-גוריון. זאת, מכיוון שבן-גוריון עשה את הדבר הפשוט, את הדבר המתבקש, ואילו ברק לעולם לא יבחר באופציה המתבקשת, הפשוטה. הוא תמיד ינסה לתחכם את זה, לסובב את זה, לערבב ולערבל את זה, כדי שנקבל את התוצאה שהוא בדרך כלל מקבל. מדינה הרוסה, מפלגה הרוסה, מטכ"ל הרוס.
מדוע ולמה ניסה בכל כוחותיו לדחות ככל האפשר את הפצצת הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור. מדוע הפעיל את כל השפעתו, כולל מכבש לחצים על שרים ועל קצינים, כדי שיאמצו את עמדתו. מדוע כור גרעיני לבשאר אסד, רגע או שניים לפני שהוא אמור להיות "חם" ופעיל, מסוכן פחות מהכור האיראני. עד שהעסק הזה פורסם בספרם של יוסי מלמן ודן רביב לפני כמה שבועות, לא היה אישור לאזכור פרשה זו. גם כאן אני שואל מדוע. האם מישהו בצנזורה ניסה להגן על ברק כל השנים הללו? לעכב את חשיפת ערוותו? הרי המשטר הסורי כבר מזמן לא רלוונטי לתגובה על העניין ההוא.
בואו נקפוץ לאמריקה. גם כאן מדובר בנזק בלתי הפיך שנגרם למערכת היחסים הרגישה כל כך, החיונית כל כך לקיומה של המדינה היהודית. רם עמנואל, בשיחה שקיים עם בכיר ישראלי לפני כמה חודשים, אמר את הדבר המדהים הבא (במילים שלי): אנחנו מעריכים שביבי לא יתקוף את איראן לפני הבחירות. אין לו כוונה אמיתית לעשות את זה.
מה שהוא רוצה זה לחרחר מלחמה, להעלות את המתח באזור ולהעלות כמה שיותר את מחיר הנפט. בכך הוא יעזור לרומני לנצח. במילים אחרות: עמנואל, שהוא עדיין אחד האנשים הכי קרובים לאובמה, חושב שמדובר בסך הכל במשחק פוליטי שבו נתניהו מתגייס לטובת שלדון אדלסון, שהתגייס במלוא אונו והונו לטובת מיט רומני, במטרה להדיח את אובמה מקדנציה שנייה. אגב, אני לא יודע אם זה נכון. אני כן יודע שזה מה שהאמריקאים חושבים. וזה מספיק נורא גם ככה.
תראו איך זה היה פעם. לא מזמן. אצל אולמרט, לפני חמש שנים בסך הכל. כשזוהה הכור הגרעיני הסורי, כשזוהתה ההתקדמות באתר והעובדה שבקרוב הכור יוכרז "חם" ואז יהיה מסוכן כפליים להוריד אותו, כך פורסם בארה"ב, הלך אולמרט אצל ג'ורג' בוש.
בין השניים הייתה מערכת יחסים אינטימית, הדוקה, הם לא שיקרו אחד לשני, הם לא ניסו לסובב זה את זה בכחש. הם דנו בנושא ואולמרט אמר לבוש שמבחינת ישראל, עדיף שאמריקה תוריד את הגרעין הסורי. תן לי לחשוב על זה, אני אחזור אליך, אמר הנשיא האמריקאי. אולמרט דיווח לראשי מערכת הביטחון שהוא ממתין לתשובה מבוש.
"אני מעריך", אמר אולמרט, "שהם יעשו את זה". אולמרט טעה. בוש היה באותה תקופה כבר מותש באפגניסטן ובעיראק, הוא לא רצה כאב ראש חדש בחיים. הוא חזר עם תשובה שלילית.
אבל הדגיש שהוא לא ימנע מישראל את המהלך. החשש הגדול היה שהנושא ידלוף. אגב, אם זה היה היום, בתקופת "מקבל ההחלטות" (ברק) ו"הראשון שזיהה" (נתניהו), זה היה דולף על בטוח. תסמכו עליהם. הרי ביבי היה זה שפלט בשידור חי ב"מבט" פרטים ראשונים על הפצצת הכור הסורי. ולכן, בגלל החשש מדליפה, הרגיע אז בוש את אולמרט ואמר לו את המשפט הבא: "I will be buttoned up", קרי , אל תדאג, אנחנו נשתוק. לא נדליף, לא נגיב, לא ישמעו מאיתנו ציוץ. כך היה. ככה ניהלו כאן פעם את ענייניה הביטחוניים הרגישים של מדינת ישראל. היו זמנים.
ומה היום? היום מנהלת ישראל מלחמה מתוקשרת עם ארצות הברית של אמריקה. ביבי וברק מחלקים ביניהם את העיתונאים, מזמנים אותם ומרצים בפניהם את הרצאתם המשיחית. אגב, לפחות עיתונאי אחד שהיה אצל אחד משני אלה מספר שפנו אליו במילים האלה: "אני צריך אותך בסוגיה האיראנית". הם צריכים אותך, חבר. את אמריקה, לעומת זאת, כבר לא צריכים. עם אמריקה מותר להתכתש.
בנימין נתניהו מתייחס לארצות הברית בימים אלה בערך כמו שהוא מתייחס לנפתלי בנט. הוא לא מעוניין במפד"ל חזקה, ולכן הוא מורה ללשכתו לתדרך נגד בנט )הוא שוכח שבנט מוכשר ומסוכן, אם יחצה את הקו האדום הוא עלול להתפוצץ עליו(, הוא גם לא מעוניין באמריקה דמוקרטית חזקה (אלא רפובליקנית הסרה למרותו), אז הוא מתדרך נגדה. האמריקאים רואים את המראות ושומעים את הקולות. כרגע הם כובשים את יצרם. יש להם בחירות לעבור. אבל אם אובמה ינצח בבחירות האלה, אלוהים ישמרנו.
ממה ששומעים מבכירים אמריקאים בשבועות האחרונים, ניתן להניח שהאמריקאים יקדישו את מיטב אונם ומרצם לכך שנתניהו יפסיד בבחירות שלו. הם בזים לו, הם מדברים עליו במונחים של "משיח שמנסה להבעיר את כל העולם". הם רואים בו משת"פ של אדלסון, ש"מנסה לקנות שתי מדינות", והם יסלקו איתו את החשבון אם וכאשר. האמת היא, שקשה לשמוע מה שהם אומרים על נתניהו, ש"מסחר את ישראל ואת יחסיה עם אמריקה לצרכים פוליטיים". הם לא סומכים על שיקול הדעת שלו, הם קיוו שמישהו ירגיע אותו, אבל התבדו.
הם בנו על ברק, אבל התברר להם שברק גרוע ממנו, כי ברק עושה את אותם הדברים ממניעים נחותים (ביבי לפחות מאמין בתורתו). הם בנו על שמעון פרס, אבל התברר להם שפרס חרד לתדמיתו יותר מאשר ליחסים בין אמריקה וישראל. הם בזים לנתניהו, הם חושבים שהוא גורם נזק אדיר לישראל. עד עכשיו, הם אומרים, עוצמתכם בעולם הייתה בנויה על ההנחה הבינלאומית שאמריקה וישראל הן אותו גוף. עכשיו העולם כבר הפנים שנפרדנו. שאתם גוף לעומתי לנו. פעם, הם אומרים, ישראל באמריקה הייתה מעל כל ויכוח.
היום ישראל באמריקה היא במרכז כל ויכוח. לערוך אסיפת תורמים לרומני בנוכחות נתניהו ואדלסון בירושלים, זה יותר מיריקה בפרצוף, לדבריהם. להמשיך להתנצח דרך אמצעי התקשורת זה עלוב, זה פתטי, לא כך מתנהלות בעלות ברית. הם חוזרים למה שאמר ביל קלינטון לאנשיו אחרי הפגישה הראשונה ההיא עם נתניהו בקדנציה הראשונה שלו: הוא חושב שבין שנינו, הוא נשיא המעצמה החזקה בעולם, ולא אני. כל הדברים האלה דוחפים את האמריקאים להעמיד את הרמטכ"ל שלהם מול המצלמות והמיקרופונים ולהצהיר שישראל לא מסוגלת לחסום את הגרעין האיראני.
ככה, בהינף סינק טלוויזיוני אחד, לטחון את ההרתעה הישראלית עד דק. האמת היא, שהרווחנו את זה ביושר. והאמת היא, שגם האמריקאים הרוויחו ביושר חלק מחוסר האמון מולם בציבור הישראלי )אני לא מדבר על ההנהגה. היא הייתה צריכה לסלול דרכים חדשות(. העובדה שעד רגע זה לא מצאו האמריקאים דרך לדבר עם הציבור הישראלי, אפילו מעל ראשי מנהיגיו, נזקפת לחובתם.
העובדה שאובמה לא ביקר כאן. שקרע עם אמריקה כבר לא נתפס על ידי הציבור הישראלי כדבר שלא יעלה על הדעת. כל אלה, קרו גם באשמתם. מצד שני, בסופו של יום, זה לא מסכן אותם. זה מסכן אותנו. הם המעצמה, אנחנו מדינת החסות. הם הפר החורש בדישו, אנחנו הפשפש המקנן בפרוותו. עם ביבי וברק, נדמה לי שהיוצרות הללו מנסות להתהפך, אבל בסוף כל זה יתהפך עלינו. ולמרבה הפרדוקס, גם אלה מאיתנו שאינם תומכים בנתניהו צריכים להתפלל שרומני ינצח באמריקה בנובמבר. הרי בסוף נתניהו הוא ראש הממשלה של כולנו. הסירה שלו היא הסירה שלנו.
ב-14 ביולי , ביום שבת, לפני חודש, בא אבי דיכטר לביתו של שאול מופז בכוכב יאיר. המטרה: סולחה, לאחר שהיחסים ביניהם עלו על שרטון לאחרונה. דיכטר הביא עמו תשורה צנועה: עותק של הספר "צוות איתמר", שמתאר את קורותיו של צוות צעיר בסיירת מטכ"ל, דיכטר אחד מהם (הספר נכתב על ידי אבנר שור). "לראש הממשלה הבאה", כתב דיכטר בהקדשה חמה למופז בעמודו הראשון של הספר, וחתם. השבוע, כשנשאל, אמר בלי למצמץ: הייתי חבר קדימה וכל עוד אני חבר במפלגה, אני רואה במנהיג שלה מועמד לראשות הממשלה. נו, טוב. בינתיים עברו כמה ימים.
ביום חמישי שעבר קרא דיכטר לחברי הכנסת ישראל חסון (ישראל ביתנו) וזאב ביילסקי (קדימה) לשיחה. על הפרק: מה עושים. הפעם לא נתן ישראל חסון לדיכטר להפליג יותר מדי במחוזות הדמיון. אבי, אנחנו מכירים כבר איזה 40 שנה, עזוב אותך משביעיות ומפילוגים, אם אתה רוצה ללכת, לך זקוף וגאה, תחזיר את המנדט שלך ותלך בראש מורם, אמר לו. דיכטר כנראה הפנים. נטש את השביעייה שלו (הייתה לו שביעייה מוכנה) והלך.
קשה לא לחבב את אבי דיכטר. ראש שב"כ עטור תהילה ומעללים, איש רעים להתרועע, אין כמוהו בסיפורי עלילות, בדרך כלל מתובלים במשלים בערבית גרונית מתגלגלת. כראש שב"כ זכה להערצה מקיר לקיר. נחשב לאחד מאלה שכפו על הממשלה לאמץ את מתווה גדר ההפרדה ולבצע אותה. יזם וביצע את חוק השב"כ. נלחם בטרור הפלסטיני. נחשב ל"תקווה הלבנה הגדולה" של הפוליטיקה הישראלית והובא לקדימה על ידי אריאל שרון. היום יודעים אנשי שרון לספר שאף פעם לא ראו בו כוכב אמיתי. יותר "נער פוסטר" שהובא למפלגה בעיקר כדי שלא ילך למפלגות אחרות. זו, כמובן, אמירה בדיעבד.
כשפניתי לאנשי דיכטר לקבל תגובה על ההקדשה החמה למופז, קיבלתי בשלב הראשון הכחשה. רק אחרי בדיקה, הסיפור אושר. כשהוכחש, אמרו אנשיו של דיכטר שהוא לא יכתוב למופז הקדשה כזו, כשהם בעיצומה של מערכת יחסים קשה. שזה פשוט לא הגיוני. נו, טוב, ולהתמודד על ראשות קדימה ללא סיכוי, לפרוש ולהעניק את התמיכה למופז, ואחר כך לוותר על הכל, להתפטר מהכנסת ולהתמנות לשר להגנת העורף (המופקר) אצל נתניהו, רבע שעה לפני התקפה (שתהיה או לא) על איראן, זה כן הגיוני?
משהו קרה לדיכטר בפוליטיקה. יש דגים שאם מוציאים אותם מהמים, מגלים שהם לא יודעים לעוף, אמר עליו השבוע מישהו שמכיר אותו מקרוב. כראש שב"כ הוא היה לא רע. בעיקר בזכות העובדה שיובל דיסקין היה סגנו. חבל רק שלדיסקין לא היה אחר כך סגן כמו דיסקין, אמר השבוע מישהו. אבל דיכטר סיים קדנציה מוצלחת ולפחות אצלי נרשם כאדם הגון שלא היסס להתייצב בכנס הרצליה ולהודיע פומבית שישראל והשב"כ כשלו בתפירת חליפת מיגון לאזרח הישראלי עם פרוץ האינתיפאדה.
שרון זעם עליו אז, אבל כבש את זעמו ולקח אותו לקדימה. בשש השנים שלו בפוליטיקה הספיק דיכטר לכלות עד תום את האשראי שצבר בשב"כ, וגם להיכנס לאוברדראפט. התמונה שבה הוא מכנס מסיבת עיתונאים כדי להגיד משהו רע על ראש הממשלה אולמרט, בעודו מכהן כשר לביטחון פנים, בעוד במרחק כמה מאות מטרים ממנו משתולל טרקטור פלסטיני בירושלים והורג בני אדם, לא תישכח במהרה.
השבוע הוא לא התראיין, אבל אנשים שדיברו איתו מדווחים על אדם אופטימי, שלא נסחף למרה השחורה התוקפת את הציבור, מאמין שעשה את הדבר הנכון. לא, הוא לא חושש מוועדת החקירה הבאה, כבר היו לו כמה ועדות ותמיד בא אליהן "עם האמת שלו", ויצא בשלום. מי שחושש מוועדות חקירה, אמר למי שאמר, שלא יבוא לחיים הציבוריים. כשאמרו לו שהוא מתאבד, גיחך. כל חיי התעסקתי במתאבדים, הדבר האחרון שאני ממליץ לאנשים זה להתאבד, לא נשאר ממך כלום אחר כך.
דיכטר כנראה לא מבין שכבר עכשיו לא נשאר ממנו הרבה. האם המהלך האחרון ישקם את תדמיתו? הוא לא מוטרד מזה כרגע. הוא אופטימיסט מושבע שחושב שהעורף לא מופקר ושגם אם תהיה מלחמה, הקטסטרופה לא תבוא. יהיה בסדר. היו לו המון שיחות עם ברק, וגם עם נתניהו. הוא כנראה הפנים מה ששמע. במזרח התיכון, הוא אומר, כולם מעדיפים את הראש מחובר לכתפיים. לא רק אנחנו. והמדינות שמסביב עסוקות בצרות שלהן. כך שאין מה להיתפס לפאניקה. הלוואי שבמקרה הזה הוא צודק.
דיכטר מכחיש שהוא יהיה "אצבע להשכיר". שלא יטעו בי, הוא אומר בשיחות סגורות.
בגדול, אנחנו מונהגים עכשיו על ידי חבורה מאוד מגובשת. ביבי, ברק ודיכטר. ברק היה מפקד סיירת מטכ"ל, ביבי מפקד צוות, יוני נתניהו ז"ל מפל"ג, ודיכטר לוחם. אחר כך דיכטר היה זה שהדיח את אחיו של ברק מהסיירת. לאף אחד לא היה אומץ לבוא למפקד היחידה האגדי, ברק, ולספר לו שאחיו הודח. אז שלחו את המדיח הזוטר עצמו, את דיכטר, שנכנס לחדר, שם המתינו לו גם ברק וגם יוני נתניהו, והוא הסביר להם, עד שהבינו. עכשיו הגיע תורם, בהרכב חסר (יוני כבר איננו), להסביר לו עד שיבין. הוא הבין.
40 שנה הם ביחד, השלישייה הזו, בטוב וברע. גם כשהלך לקדימה, שמר דיכטר על קשר הדוק עם ברק, ועם ביבי. בשבוע שעבר קיבל את ההצעה להיות השר להגנת העורף, ביקש כמה ימים לחשוב, החליט שכן, נסע לברק ביום שני בערב, ומשם לירושלים, לביבי, לשלוש שעות ארוכות של שיחת נפש על הכל, על החיים, על הפוליטיקה, על איראן, על המצב המדיני, על הערבים ועל היהודים.
שיחה מרתקת, סיפר אחר כך דיכטר, למדתי ממנה המון, אני מקווה שגם ביבי למד משהו. יש כאלה שחושבים שברק עשה על דיכטר סיבוב, עוד סיבוב אופייני, והפך אותו בעצם לכליאברק אישי, זה שיחטוף על הראש במקרה של קטסטרופה. אני מקווה שהם טועים. לא בשביל דיכטר, בשבילנו.
ben.caspit@maariv.co.il
אקו"ם