המהפכן: פרופיל מיוחד על בעל הבית המצרי
הוא גדל בכפר עני ורכב לבית הספר על חמור. היום, אחרי ההדחה המפתיעה של ראשי הצבא הוא החל לשמש השבוע כנשיא מצרים בפועל
• עקבו אחרינו גם בפייסבוק
ביום ראשון האחרון, 13 באוגוסט, הוא לילת אל-קדר, החליט נשיא מצרים מוחמד מורסי לגזור באורח דרמטי את גורלם של בכירי "המועצה הצבאית העליונה" ולהוציא אותם לגמלאות. מורסי, אדם דתי, היה ער למשמעות של אותו היום. מהלך ההדחה שביצע באבחה אחת ובעיתוי סמלי מושלם התקבל בתשואות אדירות. "ליל הכוח" של האיסלאם היה ל"ליל הכוח" של מורסי ו"האחים המוסלמים". בלילה הזה למעשה הפך למנהיג מצרים הבלתי מעורער.
מוחמד-מוחמד מורסי עיסא אל-עיאט נולד ב-20 באוגוסט 1951 בכפר עדווה, במחוז אל-שרקייה בצפון מצרים, למשפחה קשת יום. אביו היה פלאח ואמו עקרת בית. מלבד מורסי הבכור, נולדו לשניים עוד שלושה בנים ושתי בנות. מורסי גדל בסביבה דתית, ענייה ולא מפותחת. דרכים סלולות ומים זורמים בבתים היו בגדר מותרות בכפר עדווה. לכתבים הרבים שפקדו את המקום לאחר בחירתו של מורסי לנשיאות מצרים, סיפרו השכנים כי מורסי היה מגיע לבית הספר היסודי רכוב על חמור. כמו כן נזכרו שהשקיע במיוחד בלימודי הקוראן ואף הטיף לחבריו לעשות כמותו.
בתום לימודיו העל יסודיים במחוז הולדתו עבר מורסי לקהיר. הוא למד בפקולטה להנדסה באוניברסיטת קהיר, שם עברו עליו הימים הסוערים של מהומות הסטודנטים נגד הנשיא אנואר סאדאת ב-72', חלקן בהובלת נציגים מן הפקולטה שלו. ב-1975, לאחר שסיים לימודי תואר ראשון בהנדסת מתכות, התגייס לצבא ושירת במשך שנתיים במחלקה ללוחמה כימית בדיוויזיה 2 של חיל הרגלים המצרי.
בשנת 1978, לאחר שסיים בהצטיינות יתרה תואר שני בהנדסה, התמנה לעוזר הוראה באוניברסיטת קהיר. באותה השנה הכיר את נגלא עלי מחמוד, בת דודו בת ה-16, הצעירה ממנו בעשור, ושנה לאחר מכן נשא אותה לאישה. באותה השנה זכה מורסי במלגת לימודים מטעם אוניברסיטת דרום קליפורניה, הוא נסע והשקיע את כל מרצו בלימודי התואר השלישי, שאותם סיים ב-1982. התמחותו הייתה במיגון ותחזוקה של מנועי מעבורות החלל, התמחות שהעניקה לו מקום בפרויקט של סוכנות החלל האמריקאית, לצד משרת עוזר מרצה באוניברסיטת קליפורניה בנורת'רידג' (University, Northridge California State).
המעבר מחיים במדינה מסורתית למערב המתירני והליברלי העמיד את בני הזוג בפני מבחן לא פשוט - והם יכלו לו. חרף הפיתויים הבלתי נמנעים שארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות הציבה מסביב, סיפרו אנשים שלמדו עם מורסי כי הוא המשיך לקיים אורח חיים שמרני, אם כי לא מוחצן. בין השאר, נמנע מורסי מגידול זקן - הוא הסתפק בשפם - והקפיד לא להעביר ביקורת על מוסריות החברה המערבית ומנהגיה, כפי שנהגו סטודנטים מוסלמים אחרים באותה תקופה.
"הוא היה צעיר נעים הליכות שעבד קשה, סטודנט טיפוסי, שהיה ללא ספק שמרן, אך גם פעיל חברתית, ובוודאי שלא דגל בפוליטיקה קיצונית",
בין 1982 ל-1985 עבד מורסי במחקר ובהוראה, ולאחר שהות של שבע שנים בארצות הברית החליטו הוא ואשתו לחזור למצרים עם שני ילדיהם, אחמד ושימא. אגב, האזרחות האמריקאית של שני הילדים, שניתנה להם בתוקף העובדה שנולדו בארצות הברית, איימה להזיק להתמודדותו של מורסי לנשיאות, לאחר שהיו מי שדרשו לפסול אותו בשל כך (כשם שהמועמד הסלפי, אבו אסמאעיל, נפסל בשל טענה שאמו אמריקאית).
עם חזרתו מארצות הברית קיבל מורסי משרת הוראה באוניברסיטת א-זקאזיק במחוז הולדתו, ולימים הפך גם לראש הפקולטה להנדסה, תפקיד שאותו מילא עד לשנת 2010. בשנותיו בא-זקאזיק התרחבה משפחתו עם הולדתם של אוסאמה, עומר ועבדאללה.
מורסי החל לגלות עניין בתנועת "האחים המוסלמים" בשנת77', בעודו סטודנט באוניברסיטת קהיר, ושנתיים אחר כך הצטרף אליה רשמית כחבר מן המניין. עם השנים התקדם בסולם הדרגות הפנימי של התנועה. ב-1992, כשהוקמה הלשכה המדינית של "האחים", מונה לחבר בה, ולאחר מכן אף הצטרף ל"לשכת ההדרכה" של התנועה - גוף קבלת ההחלטות הבכיר. כמו כן, היה חבר גם ב"ועדה המצרית להתנגדות למפעל הציוני".
עם זאת, בשנותיו בתנועה עסק בעיקר בפעילות חברתית. קידומו המשמעותי הגיע בשנת 2000, כשמורסי הצליח להיבחר לראשונה לפרלמנט כנציג עצמאי של העיר א-זקאזיק, ולאחר מכן עמד בראש סיעת "האחים המוסלמים" בפרלמנט עד ל-2005. באותה שנה ניתן היה להבחין בראשיתה של תמורה בזירה הפנים מצרית, שלימים תוביל ל"מהפכת הלוטוס" בפברואר 2011. תחילתה עם בקשתו של מובארק למנות את בנו גמאל כיורשו למשרת הנשיא.
רבים במצרים, הן בפרלמנט והן ברחוב, לא אהבו את הרעיון, ובשילוב עם השחיתות ארוכת השנים של ההנהגה, הבעיות הכלכליות והחברתיות, תסיסת הרחוב בשל האינתיפאדה השנייה והפלישה האמריקאית לעיראק, החלה להתעורר בשלהי 2004 תנועת מחאה במצרים, שהתגבשה ונשאה את השם "התנועה המצרית לשינוי", או בקיצור: כפאיה (מספיק). מורסי , כאופוזיציונר קולני למשטר, היה בין מייסדיה.
"כפאיה" שירתה היטב את "האחים המוסלמים" כשקראה בריש גלי לירידתו של מובארק מן הבמה ולפתיחות פוליטית במצרים. ואכן, בבחירות לפרלמנט ב-2005 זכו "האחים" ב-88 מושבים מתוך 454 והציבו לראשונה אתגר ממשי למפלגת השלטון. מובארק, שנלחץ מהתוצאות, החליט להצר את צעדיהם וזכויותיהם הפוליטיות של "האחים המוסלמים", כמו גם את אלה של יתר ארגוני האופוזיציה. כתוצאה מאותם מהלכים מורסי בעצמו איבד את מקומו בפרלמנט לטובת מועמד של מפלגת השלטון ("המפלגה הלאומית הדמוקרטית"), ובתגובה טען כי הבחירות זויפו וכי הוא נרדף פוליטית על ידי המשטר.
במאי 2006 הוא נעצר במהלך הפגנת תמיכה המונית בשופטים מחמד מכי (לימים סגנו של מורסי) והישאם בסטוויסי, אשר עמדו בפני הדחה בעקבות טענתם כי הבחירות היו מזויפות, ומורסי נכלא למשך שבעה חודשים. גם לאחר שחרורו מן הכלא למעצר בית, מורסי לא הפסיק את פעילותו האנטי ממסדית: בין היתר, הוא חבר ב-2010 ליו"ר הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מוחמד אל-בראדעי, והקים עמו את "החזית הלאומית לשינוי".
ב-28 בינואר 2011, היום השלישי להפגנות הסוערות במצרים, יצאו לראשונה לרחובות גם נציגים של "האחים המוסלמים". השלטון, שאז עוד היה בטוח שניתן לבלום את גל המחאה, ביצע שורה של מעצרי מנע ובין העצורים היה גם מורסי עצמו, לצד 34 בכירים מתנועת "האחים". יומיים לאחר מכן, כאשר המשטרה איבדה שליטה ברחובות ובבתי המעצר, שוחררו העצורים. ב-11 בפברואר הושלמה המהפכה. מצרים ו"האחים המוסלמים" יצאו לדרך חדשה.
בימיה הראשונים של המהפכה, כאשר אי ודאות שררה בכל, הצהירו "האחים" כי לא יריצו מועמד לנשיאות. כוונתם הייתה להתמקד בבחירות הקרבות לפרלמנט ולא להלחיץ את הרחוב המצרי, שעלול לסלוד מהמחשבה ש"האחים" עומדים להשתלט על המדינה. ואולם עם הזמן התחושה כי "מהפכת הלוטוס" עלולה לחמוק מידיה של התנועה בפרט ושל מצרים בכלל, וכי "המועצה הצבאית העליונה" עלולה להחליף עריץ אחד באחר, הניעה את "האחים" להריץ מועמד גם לנשיאות. מורסי לא היה הבחירה הראשונה.
תוצאות הבחירות לפרלמנט בראשית ינואר 2012 העניקו רוח גבית לתנועה ונטעו בה ביטחון שהרחוב דווקא בעדה בניגוד לתחזיות: "מפלגת החירות והצדק" של "האחים המוסלמים" זכתה בכ-41 אחוז מן המושבים בפרלמנט, ויחד עם מפלגות איסלאמיסטיות נוספות, ביניהן מפלגת א-נור שזכתה ב-20 אחוז, היוותה שני שלישים מן המושבים במועצת העם המצרי. בנוסף, צעירים חילוניים רבים שהיו ממובילי המהפכה הצהירו באופן מפתיע שיתמכו במועמדים לנשיאות מטעם התנועות האיסלאמיות, שהמפורסם שבהם היה ואיל רונים, ראש חטיבת השיווק של גוגל במזרח התיכון וצפון אפריקה וסמל המאבק במשטר מובארק.
רונים קרא להצביע לנשיאות עבור אבו אל-פותוח, לשעבר איש "האחים המוסלמים". וכך , ב-31 במרס , מגובה בתחושה שניתן וגם צריך להשפיע מתוך ארמון הנשיאות בהליופוליס שבקהיר, החליטה מועצת השורא של "האחים" להעמיד לבחירה את חירת אל-שאטר כנציג "מפלגת החירות והצדק". אגב, היה זה מורסי ולא אחר שהודיע במסיבת עיתונאים על ההחלטה.
כמו מורסי, גם אל-שאטר בן ה-62, סגנו של המדריך הכללי של התנועה, מוחמד בדיע, מחזיק בתואר מהנדס. הוא איש עסקים מצליח בעל הון המוערך ב-44 מיליון דולר, כריזמטי, בעל יכולות ארגון ומקושר בפוליטיקה המצרית ובעולם העסקים של מדינות המפרץ - נתונים שהפכו אותו לאחד האנשים החזקים בתנועת ה"אחים המוסלמים" ולמי שממונה על "תיק האוצר" שלה. באמצעות קשריו ויכולותיו העסקיות אל-שאטר גייס לאורך השנים סכומים משמעותיים ל"אחים", וכן נשא ונתן עם גורמים בינלאומיים כגון הממשל האמריקאי וקרן המטבע הבינלאומית, כדי לגייס הלוואות למצרים.
עברו הסוער כפעיל פוליטי אנטי ממסדי נגד שלושה נשיאים שונים הוביל את אלשאטר לשורה של מעצרים, שבעקבותיהם ישב מספר שנים בכלא המצרי. רק במרס 2011, חודש לאחר נפילת מובארק, השתחרר סופית מהכלא, לאחר שבית הדין הצבאי גזר עליו ב-2008 שבע שנות מאסר. אלא שהישיבה בכלא הייתה כרוכה בקלון, ואף על פי שקיבל חנינה, אל-שאטר לא הורשה לרוץ לנשיאות (החוק קובע שהקלון נמחק רק שש שנים לאחר יום השחרור מהכלא).
פסילתו הייתה מכה לא קלה עבור התנועה, שראתה בכך סממן להמשך רדיפתה הפוליטית בידי נאמני המשטר הישן. אלשאטר עצמו הגיב להדחה ואמר: "ביטול מועמדותי הוא הוכחה שמשטר מובארק עדיין שולט במצרים. אנחנו נמשיך במאבק השקט שלנו כדי שהמהפכה תושלם". ואכן , "האחים" התאוששו, ובתום כינוס של 108 חברי מועצת השורא של התנועה, קיבלו החלטה למנות את מוחמד מורסי לנציג "מפלגת החירות והצדק".
מורסי נחשב לבן טיפוחיו של אל-שאטר, חברו לזרם השמרני של "האחים" (להבדיל למשל מאבו אל-פותוח שהשתייך לזרם הרפורמיסטי). בפועל , על אף מעמדו הבכיר בתנועה, הוא נחשב למינוי של פשרה; ערב הבחירות לנשיאות היו אף שכינו אותו במצרים "גלגל רזרבי" וראו בו לא יותר מאשר עושה דברו של אל-שאטר. אולם בין השניים ניכרים גם הבדלים.
ב-21 באפריל הסביר אל-שאטר לקהל מאזינים באלכסנדריה את התפיסה האסטרטגית של "האחים" שעיקרה "הנהדה" (ההתעוררות האיסלאמית), ובהשראה מערבית "הרנסנס": "המשימה העיקרית שלנו כאחים מוסלמים היא להסמיך את דתו של אללה עלי אדמות, כדי לארגן את חיינו ואת חייהם של בני האדם על בסיס האיסלאם, כדי להקים את הנהדה של האומה המוסלמית ואת התרבות שלה על בסיס האיסלאם, וכדי להכניע את בני האדם כלפי אללה".
ואולם ההערכה שרעיון "הרנסנס האיסלאמי" עלול להרתיע את הצעירים החילוניים, הביאה את מורסי "לשבור שמאלה" ולהופיע על גבי כרזות שנתלו בקהיר עם זקן קצר יחסית וכותרתן: "הרנסנס מגיע דרך רצון העם". יחד עם זאת, באזורים התעשייתיים והחקלאיים של הדלתא, המרוחקים מקהיר, הציג מורסי דמות אחרת על כרזותיו. זקנו התארך לפתע ומתחתיו התנוססה הססמה: "תחייה מצרית באמצעות יסוד איסלאמי".
כך פנה מורסי לכלל האוכלוסייה המצרית, לרבות נשים, צעירים חילוניים ובני המיעוט הקופטי. המסר היה אחד ומאחד: כולנו הובלנו את מצרים אל המהפכה. לצד הססמאות הציג גם משנה מדינית סדורה. לדידו, מצרים צריכה להיות מדינה אזרחית, המכבדת את זכויותיהם של כלל אזרחיה, אך עקרונות השריעה, החוק האיסלאמי, צריכים להיות הבסיס החוקתי העיקרי שלה. עם זאת, התחייב מורסי לא להפוך את מצרים למדינה תיאוקרטית. יש לציין כי עמדה זו מעידה על שינוי לכאורה בגישתו, לאחר שב-2007, אז עמד בראש הוועדה שניסחה את המצע פוליטי של "מפלגת החירות והצדק", שלל מורסי את זכותן של נשים ושל לא מוסלמים להתמודד לנשיאות.
גישתו הכלכלית של מורסי מאפשרת שוק חופשי, אך במקביל שמה דגש על שיפור השירותים החברתיים. הוא תומך בשימור שיטת הסובסידיות, התחייב להפחית את האבטלה בשבעה אחוזים עד תום הקדנציה הראשונה שלו ולקצץ את האינפלציה והחוב הציבורי. מורסי הצהיר כי הוא מבקש להקים חברה המבוססת על ידע וייצור, ולשם כך הוא שואף להקים מאה פרויקטים לאומיים בשווי של כמאה מיליארד דולר.
בפן האיסלאמי, הוא הצהיר על כוונתו להציע מס זכאת (צדקה) בגובה שני אחוזים שיסייע לעניי מצרים. לצעירים המצרים הבטיח להעניק חירויות פוליטיות וכמו כן עצמאות למערכת המשפטית. מורסי גם הבטיח לעודד נישואים, אשר לרבים מצעיריה של מצרים הם יעד קשה להשגה בשל המצוקה החברתית-כלכלית, ולהחיות מחדש את התיירות.
בנוגע ליחסיו עם המערכת הצבאית, מורסי הודיע אמנם כי ימנה את שר ההגנה רק לאחר התייעצות עם "המועצה העליונה של הכוחות המזוינים", אך גם הדגיש שבתקופת נשיאותו "לא תהיה ישות שהיא מעל לחוקה", רמז ברור למעמדו העתידי של הצבא. הוא אף הוסיף כי התקציב הצבאי יהיה בפיקוח. בתחום מדיניות החוץ הבטיח לקיים "גישה מאוזנת", ובפועל הוא חותר לחזק את קשריו עם מדינות המפרץ העשירות.
מורסי הביע לא פעם את סלידתו מן היחס האמריקאי כלפי מצרים, ולכן קרא לעודד השקעות ולטוות קשרים עם מדינות אירופה. כאשר פרץ משבר ביחסי מצרים-ארצות הברית בפברואר האחרון, על רקע מימון אמריקאי לפעילות של ארגוני חברה אזרחית בניגוד לחוק המצרי, האשימו גורמים מצרים כי ארצות הברית וישראל פועלות ליצירת חוסר יציבות בתוך מצרים באמצעות האוניברסיטה האמריקאית בקהיר, וכי הן מנסות לפורר את מדינתם מבפנים.
ארצות הברית איימה בתגובה להפסיק את הסיוע הכלכלי למצרים. כאן נכנס מורסי לתמונה והזכיר כי הסיוע הכלכלי למצרים ניתן במסגרת הסכמי השלום עם ישראל, ושכל שינוי בהסכם מצד ארצות הברית יוביל לבחינה מחדש של ההסכם גם מצד מצרים. אגב, רק השבוע הודיע שר האוצר של מצרים, מומתאז אלסעיד, שמדינתו שוקלת לבקש הלוואה בסך 4.8 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומית - מהלך שעשוי לסמן את התקרבותו של מורסי למערב.
מדובר בסוגיה מרכזית בימים אלה במצרים. "האחים המוסלמים" שוללים את קיומה של מדינת ישראל, אולם הם ירשו הסכם שלום בערבות אמריקאית ובינלאומית, אשר מעניק למצרים סיוע כלכלי וצבאי רחב. על כן מורסי לא שלל את המשך קיומו של הסכם השלום מ-1979, אך הוא טוען כי במידה שיידרש, על פי רצון העם, הוא יפתח אותו מחדש.
ככלל, מורסי קושר את יחסי מצרים-ישראל עם הבעיה הפלסטינית. הוא חזר והדגיש כי עיקר הבעיה הוא סביב אי כיבוד הסעיפים הנוגעים לזכויות העם הפלסטיני, ולכן, כפי שהצהיר לא פעם, הוא ידרוש מישראל לקיים את כל הסעיפים שעליהם התחייבה בהסכמי קמפ דיוויד, משום שאי עמידה ישראלית בהסכם תהווה עילה לבחינתו מחדש. מורסי אמר בעבר כי "ג'יהאד הוא דרכנו, והמוות למען אללה הוא השאיפה הנעלה ביותר שלנו".
עם הבסיס הפוליטי והחברתי הזה ניגש מורסי לקמפיין הבחירות. לאחר התמודדות מורטת עצבים בת שני סיבובים מול אחמד שפיק, ראש הממשלה האחרון של מובארק ונציג הצבא והמשטר הישן, נבחר מורסי ב-24 ביוני לנשיא מצרים ברוב של 51.43 אחוז . במהלך מסע הבחירות כאשר נשאל שפיק, בשיחת סלון, האם יברך את מורסי במידה וזה ינצח ענה "ברור שאברך אותו למרות שאני שונא אותו. אבל איך אני אמור לברך אותו אם אני רוצה לדקור אותו בסכין".
לכאורה השלימו "האחים המוסלמים" את מהלך ההשתלטות על הפוליטיקה המצרית. התנועה שהוקמה על ידי חסן אלבנא ב-1928; שנרדפה על ידי משטר המלוכה, ולאחריו משטר "הקצינים החופשיים" של נאצר; שרבים מחבריה, לרבות אלבנא עצמו, מצאו את מותם בהתנקשויות ובהוצאות להורג, הגשימה סוף סוף את ייעודה הפוליטי ותפסה את השלטון.
אולם הניצחון, כמו רוב הניצחונות הפוליטיים, היה חלקי. "המועצה העליונה של הכוחות המזוינים" בראשות שר ההגנה, הפילדמרשל מוחמד חסין טנטאווי, היוותה צל מאיים על המשטר החדש. ב-11 בפברואר 2011 היו אלה שר ההגנה טנטאווי וסגן הנשיא עומר סולימאן, שהניחו בידי מובארק את מכתב ההתפטרות והציעו לו לרדת בכבוד מן הבמה. האיום היה ברור - עזוב את התפקיד עכשיו או שתיאלץ להתמודד עם הדחה משפילה בהנהגת הצבא. מובארק בחר לעזוב, ואילו טנטאווי נטל לידיו את רסן השלטון, חרף העובדה שעל פי החוקה, הסמכויות צריכות לעבור לידי יו"ר הפרלמנט.
שנה אחר כך, לאחר שהתברר כוחו הפוליטי של המחנה האיסלאמיסטי בכלל וכוחם של "האחים המוסלמים" בפרט, "המועצה הצבאית" החליטה לעשות מעשה ופיזרה את הפרלמנט. מעשה שהיה כך היה: תחילה עלתה טענה כי על אף ששליש מן המושבים בפרלמנט משוריינים מלכתחילה לנציגים עצמאיים, שלא קשורים לשום מפלגה, המפלגות האיסלאמיות הריצו מועמדים שלהן על משבצות המועמדים העצמאיים.
בית המשפט בדק ומצא שאכן נפל פגם בתוצאות הבחירות וקבע שיש לבטל את אותו חלק יחסי של הפרלמנט ולגשת לבחירות חוזרות. בשלב זה התערב הצבא וקבע כי התוצאות בכללותן לא חוקיות, פיזר את הפרלמנט והצהיר שהחלטת בית המשפט מעניקה את הסמכות השלטונית לצבא. מהלך זה נעשה עוד בטרם הלכו המוני הבוחרים לקלפי והצביעו עבור מועמדם לנשיאות. המשמעות בפועל הייתה, כפי שכינה זאת מחמד אל-בראדעי, "שלב אחרון לקראת דיקטטורה נשיאותית", שהרי החוקה הישנה בוטלה, הצבא נטל לידיו סמכויות שהיו בעבר בידי הנשיא ולבסוף פיזר את הפרלמנט.
מה היה האינטרס של הצבא לחולל תפנית שכזו ולמעשה לתפוס את השלטון? ראשית, ברמת האינטרס הלאומי, החשש הכבד מפני משטר כלל איסלאמי במצרים, נשיאותי ופרלמנטרי, אשר עלול לנתק עצמו ממוקדי התמיכה הכלכליים והצבאיים של ארץ הנילוס כיום, היינו המערב בכלל והאמריקאים בפרט; ושנית, ברמת האינטרס הארגוני, ההצהרות של בכירי "האחים המוסלמים" ושאר ראשי המפלגות האיסלאמיות על רפורמות כלכליות שאמורות להחליש את מעמד הצבא, לצד רפורמות חוקתיות שיעניקו לרשות האזרחית את הטון הבכיר בקביעת סדר היום המדיני-ביטחוני, הן שהביאו את הגנרל טנטאווי לידי פעולה.
הצעד הכוחני של הגוורדיה הצבאית הדליק נורת אזהרה ראשונה אצל המועמד לנשיאות מורסי. לאחר שנבחר, הרגיש מורסי את לחץ הצבא אף ביתר שאת: הוראתו לכנס בכל זאת את הפרלמנט שפוזר הובילה במהירות את "המועצה העליונה" לישיבת חירום דחופה, שהייתה למעשה הפגנת שרירים מאיימת. על אף דרישתו להישבע אמונים בפרלמנט, הוא נאלץ לקבל את תכתיב "המועצה הצבאית" ובית המשפט העליון החוקתי, ולהישבע בטקס צנוע מול נציגיו.
ב-10 ביולי ספג מורסי מבית המשפט החוקתי העליון פגיעה נוספת בכבוד הנשיאותי, לאחר שהאחרון הורה לבטל את החלטתו של הנשיא הנבחר לכנס את הבית התחתון. מורסי קיבל את הגזירה, ונעל את הכינוס לאחר עשר דקות בלבד.
נורת אזהרה שנייה נדלקה ב-5 באוגוסט , יום הפיגוע אשר קטל 16 שוטרים מצרים בסיני. מבחינת העיתוי, האירוע התרחש על רקע צניחה במדד הפופולריות של מורסי. בעת השבעתו הציג מורסי 64 הבטחות, כולן בגדר מענה לבעיות שהעלה במהלך קמפיין הבחירות, והתחייב לקיימן בתוך מאה הימים הראשונים לכהונתו.
הייתה זו הרמה להנחתה מבחינת צעיריה של מצרים, דור הפייסבוק והטוויטר, שלאורך השנים שבעו מהבטחות שווא. הללו הקימו את האתר מורסי-מטר, שבוחן את מהלכיו במהלך מאה ימי החסד. מכיוון שעד כה עמד רק בהבטחה אחת, ניקיון הרחובות והעלאת המודעות לשמירה על הניקיון וההיגיינה, לא הוסיף פיגוע הטרור הרצחני למדד האהדה של הנשיא הטרי.
על אף שהפגיעה בריבונות המצרית וההשפלה שכרוכה בה נזקפת ברובה לחובת הצבא, מורסי השכיל להבין שלאחר שרשרת הצהרותיו בדבר הסמכות האזרחית להגן על המדינה וביטחונה, האש תכוון ישירות אליו. על כן ביקש להסיט אותה, ובמהלך של גישוש, בחינת השטח מול טנטאווי וחבריו ב"מועצה הצבאית", החליט להדיח מתפקידם את ראש המודיעין הכללי, הגנרל מוראד מוואפי, ואת מושל סיני, הגנרל עבד אל-ווהאב מברוק.
מדובר אמנם בפיטורים מרשימים, אך הם עדיין הצטיירו כסמליים. רק לאחר שראה כי ההדחות של מוואפי ומברוק עברו בשקט, התפנה מורסי לחולל את המהלך הגדול שלו: טיהור הצמרת הצבאית מן היסודות הוותיקים (ויש שיאמרו הרקובים) שלה - אנשי המשטר הישן, נאמני מובארק. ב-12 באוגוסט , בשורה של צווי פיטורים מפתיעים, הודחו שר ההגנה טנטאווי; הרמטכ"ל, סאמי ענאן; מפקד ההגנה האווירית, עבד אל-עזיז מוחמד סיף א-דין; ומפקד התעשיות הביטחוניות רידא מחמוד חאפט. במקביל , העביר מורסי מתפקידם את מפקד חיל האוויר, ריזא עבד אל-מג'יד, ואת מפקד חיל הים, מוהאב חוסיין ממיש, והעניק להם מינוי אזרחי.
בנאום שנשא עוד באותו היום הצהיר מורסי: "ההחלטות שהחלטתי היום לא נועדו לפגוע בשום אופן באנשים מסוימים וגם לא במוסדות. . . המטרה שעמדה לנגד עיני היא טובת האומה הזאת והעם הזה". לא מזמן, בטקס השבעתו מול בית המשפט החוקתי העליון, אמר מורסי: "מצרים נולדת היום כמדינה חזקה". לאחר מכן, כשפנה להישבע אמונים בפני המוני תומכיו בכיכר א-תחריר, שב והדגיש מסר אחד שוב ושוב, מסר אזרחי: הצבא איננו בעל הבית יותר ויש לשים קץ למעורבותו הפוליטית.
בנאום נוסף, באוניברסיטת קהיר, שלוש שנים בדיוק לאחר נאומו מעורר ההשראה הדמוקרטית של נשיא ארצות הברית ברק אובמה, אמר מורסי: "המוסדות שנבחרו בידי העם ישובו למלא את תפקידם, והצבא המצרי הדגול ישוב להתמסר למשימתו - השמירה על הביטחון ועל גבולות המולדת". אז , כאשר נשא את הדברים הללו, שר ההגנה טנטאווי והרמטכ"ל ענאן עוד ישבו בשורה הראשונה של הקהל ומחאו כפיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם