המוות שהביא למפנה מבעד לחומת ברלין
פטר פכטר שכב מדמם לאחר שנורה אחרי שניסה לחצות את החומה, בדיוק לפני 50 שנה. מותו שינה היחסים בין מזרח גרמניה למערבה
עם השנים נהייתה החומה אטרקציה תיירותית, אך עבור קולבייק אותה בריחה, שהיתה אמורה להימשך שניות בודדות, לא נגמרה לעולם.
פכטר וקולבייק הכירו בזמן הכשרתם כבנאים והפכו מהר מאוד לחברים קרובים. השבועון הגרמני הנחשב די צייט, שחשף בעיתונו את גרסתו של קולבייק, מתאר כיצד ראו שני בני מעמד הפועלים את אזור מגוריהם בחלק הסובייטי מופרד משאר חלקי העיר, שהיו בשליטת ארה"ב, בריטניה וצרפת. תחילה על ידי גדר, שהוקמה באוגוסט 1961, ועם הזמן נוספו גם קירות הבטון.
בצד המזרחי כונתה החומה "קיר המגן האנטי פשיסטי", אך בפועל היא נועדה למנוע מתושבי מזרח גרמניה הקומוניסטית לברוח מערבה. האמצעים: גדרות חשמליות, מגדלי שמירה מחומשים, חפירות וכבישי סיור. רצועת הגבול שחצתה את גרמניה לשניים והקיפה את מערב ברלין כמובלעת בתוך מזרח המדינה, זכתה לכינוי הנורא "רצועת המוות".
בשנים 1989-1961 ניסו כ-100 אלף תושבי מזרח גרמניה להימלט מערבה דרך חומת ברלין. הסיבות לכך היו אישיות ברוב המקרים - חלק שאפו לשפר את מצבם הכלכלי או להימנע מגיוס לצבא, אחרים רצו להתאחד מחדש עם קרובי המשפחה שנותרו בצד השני. קולבייק עצמו מגלה שהמערכת העיקה עליו מאוד, וכי היוזמה לברוח לחיים חדשים במערב קיננה אצלו. פכטר, לעומתו, היה זהיר יותר.
במאי 1962 החלו השניים לרקום את תוכנית הבריחה באמצעות סיורים וסריקות לאורך החומה. המטרה: לאתר את נתיב הבריחה האופטימלי. ההזדמנות הגדולה הגיעה כשהוצבו לעבוד לא הרחק מצימרשטראס, רחוב שנחצה על ידי החומה והוביל למפעל שעמד בסמוך לגבול. כאשר סיירו במפעל הם גילו שהחלון היחיד בבניין שפנה מערבה, ועדיין לא נאטם בלבנים, נמצא בנגרייה שבקומה הראשונה. גודלו היה 50 ס"מ ומבעד לחוטי התיל שהותקנו עליו ניתן היה להביט ישירות אל הגבול.
ב-17 באוגוסט, התעורר קולבייק בשעה 05:00, אכל ארוחת בוקר ויצא לאתר הבנייה, ושם נפגש כבכל יום עם פכטר. בהפסקת הצהריים יצאו השניים עם עוד שני פועלים למזנון משקאות והזמינו בירה. בסוף ההפסקה אמרו החברים למעסיקיהם שהם רוצים לקנות סיגריות וחזרו פנימה למזנון. באותו רגע שניהם ידעו היטב: זה הזמן לברוח.
קולבייק מספר שבגדי העבודה שלבשו עזרו להם לא לעורר חשד כשחזרו לנגרייה במפעל הסמוך לחומה. מתחת לחלון היתה ערמת נסורת גדולה שמתחתיה יכלו להסתתר. ההמתנה במחבוא נמשכה כשעתיים, עד ששרר באזור החומה שקט יחסי. ב
סביבות השעה 14:10, הורה קולבייק לפכטר לחלוץ את נעליו על מנת להחריש את צעדיהם בזמן הבריחה. כמה עשרות מטרים בסך הכל עד לחופש. אחרי שקפצו החוצה, מיהרו השניים לעבור את
ואז הוא ראה את חברו לבריחה שוכב מעולף למרגלות החומה. "זוז כבר, נו קדימה", הוא קרא לו, אך לא קיבל תשובה. קולבייק קיבל החלטה שלא לחזור אחורה ומיהר להפיל את עצמו לצד המערבי של החומה. שני חיילים אמריקאים שהוזעקו למקום לקחו אותו בג'יפ צבאי למקום מבטחים. את מה שקרה אחר כך הוא שמע מהמשטרה וקרא בעיתונים.
ליריות באזור החומה, כך ידעו כל תושבי ברלין, היתה משמעות אחת: מישהו ניסה לעבור את החומה וככל הנראה משהו השתבש. פכטר שכב ב"רצועת המוות" בין מזרח למערב במשך כ-50 דקות , זעק וייבב לעזרה, אך היא לא הגיעה משני צדי החומה. הוא דימם למוות. וולפגנג ברה, צלם ששהה באזור, תיעד את ההתרחשות מהצד המערבי.
בסמוך אליו נאסף קהל גדול שדרש לשווא מהחיילים האמריקאים לעזור לפכטר. אחרים החלו בקריאות "רוצחים" לעבר שומרי הגבול מעבר לחומה. רק כשעה לאחר מותו, פונתה גופתו של פכטר מהשטח על ידי שוטר מזרח גרמני בשם היינריך מולרצ'יק, שהעז להיכנס למתחם ולסחוב את הגופה על ידיו.
בימים שלאחר התקרית ספג הצבא האמריקאי ביקורת רבה. תושבי מערב ברלין, שעד אותו רגע היו אסירי תודה לכוחות המערביים שהגנו על עירם וסיפקו להם מזון בשעות מחסור, הביעו את אכזבתם מאדישות החיילים ודרשו בתוקף את התערבות כוחות הביטחון בכל פעם שבה פליט מנסה להגיע מערבה.
בהפגנות שנערכו בימים שלאחר האירוע הנורא הגיעה ההסלמה לכדי יידוי אבנים כלפי החיילים המזרח גרמנים בנקודת המעבר המפורסמת צ'ק פוינט צ'רלי. היה זה תפקידו של וילי ברנדט, ראש עיריית מערב ברלין ולימים קנצלר גרמניה וחתן פרס נובל לשלום, למנוע בדיפלומטיות מההמון להסתער באלימות על החומה, בעוד המפגינים דורשים בתוקף לקבל לידיהם נשק כדי שיוכלו להסתער עליה בעצמם.
התמונות שהתפרסמו ברחבי תבל היו קריאת השכמה לעולם המערבי להתערב בנושא החומה. השאלה המרכזית באותם הימים היתה כיצד ייתכן שילד בן 18 שוכב פצוע בין מזרח למערב בלי שאיש יעזור לו.
ההנחה העיקרית היתה שהצדדים חששו להיכנס לעימות חזיתי, כי שלושה ימים לפני כן נהרג חייל מזרח גרמני בשם רודי ארנשטט בחילופי אש בין הצדדים. כמו כן נודע שקצין אמריקאי בדרגת סגן, שהיה במקום בזמן התקרית, קיבל הוראה שיוחסה לגנרל אלברט ווטסון השני, מפקד כוחות צבא ארה"ב בעיר, שלפיה עליו "להישאר במקום בפקודה ולא לעשות דבר".
ימים לאחר מכן הגדיר הגנרל ווטסון את התקרית כ"מעשה ברברי של חוסר אנושיות", ואילו החומה זכתה, בעקבות תחקיר המגזין טיים באותו החודש, לכינוי "חומת הבושה".
בצד המזרחי של החומה לא נערכו הפגנות או מחאות כי איש לא העז להרים את קולו. לימים יסבירו שניים משלושת החיילים שירו על פכטר כי לא התכוונו להרוג אותו, ושבשעה שדימם נזרקו לעברו תחבושות.
במהלך המשפט בעניין, שנערך בשנות התשעים, סברו הפתולוגים שפכטר נפגע מכדור בודד באגן הירכיים, שגרם לפגיעות פנימיות חמורות שלא היו מתירות לו סיכוי לחיות בכל מקרה. כמו כן לא היתה בשוב שלב פקודה המתירה ירי ללא אזהרה. בשנת 1997 הורשעו שני החיילים וקיבלו שנת מאסר על תנאי.
למרות מותו האטי והטרגי, בשטאזי (המשטרה החשאית במזרח גרמניה) לא הניחו לזכרו של פטר פכטר, והוא הוגדר כפושע. גם כשאביו נשבר מיגון ואמו לקתה במחלה נפשית, המשיכו סוכני השירות לעקוב אחר משפחתו וקבעו שהם אינם רשאים לעבוד.
את גרסתו לתקרית מסר קולבייק למשטרה בלבד, מפני שחשש לחשוף את זהותו במערב ובכך לזכות את הוריו שנותרו במזרח ביחס דומה. רק לאחר עשר שנים בוטלה פקודת המעצר נגדו והוא יכול היה לשוב לבקר במזרח בלי שיעקבו אחריו.
"פטר פכטר אולי לא היה קורבן החומה הראשון, אך הוא זה שמת לעיני העולם כולו", מסביר ההיסטוריון ד"ר האנס הרמן הרטלה מהמרכז לחקר ההיסטוריה בפוטסדאם. לדבריו, מותו של פכטר הוא נקודת תפנית חשובה משני היבטים: ההיבט הראשון מתבטא במספר ההרוגים, שכן 1962 היתה השנה שבה מספר הקורבנות הגיע לשיא, ואילו אחרי מותו של פכטר חלה ירידה מתמשכת - במשך 28 שנים מתו 136 נמלטים על החומה.
ההיבט השני הוא בפן הפוליטי. "יש הטוענים כי מותו של פכטר זעזע את המערכת ובכך סימן את תחילתו של הדטאנט (הפשרת היחסים בין מזרח למערב במלחמה הקרה)", מסביר ההיסטוריון. "זה הוביל להידברות בין מזרח גרמניה ומערב גרמניה".
ואכן ב-1963, שנתיים לאחר הקמת החומה, התאפשר לתושבי מערב העיר לבקר את משפחותיהם שבמזרח. בנוסף לכך, המחאה הגדולה שפרצה במערב בגנות החומה גרמה לראש העיר ברנדט לנסות להביא את סוגיית ההפרדה לפני מועצת זכויות האדם של האו"ם. הניסיון נדחה על ידי הקבינט המערב גרמני.
ההתפתחויות הפוליטיות הרבות הקלו בסופו של דבר גם על תושבי מזרח העיר, שלהם התאפשרה היציאה באישור מיוחד בסוף שנות השבעים. כזכור, הסיטואציה נפתרה סופית ב-9 בנובמבר 1989, כשהחומה נפלה ואיתה הגוש הסובייטי כולו.
הרטלה טוען שהסיפור המרגש של פכטר היה זה שהוביל אותו בעצמו לחקור את הסיפורים של שאר קורבנות החומה, עד כדי יצירת פרויקט אינטרנטי מקיף בשם "הכרוניקה של החומה", שנועד להנציח את זוועותיה ואת קורבנותיה.
אחת השאלות הקשות ביותר שעולות בדיעבד מהמקרה היא מדוע בכל זאת ברחו השניים, למרות שידעו שיורים על כל מי שמנסה לעשות כך. קולבייק טוען שההחלטה לברוח היתה נכונה ולא נבעה מטיפשות נעורים. לדבריו, הוא פשוט היה חייב לצאת משם.
עם זאת, בדי צייט נכתב: "קולבייק לא מצא את החופש שלו ייחל במערב. כיום, 50 שנה אחרי הבריחה, הוא חי במזרח ברלין בתנאים פשוטים. הוא מעולם לא ביקר את קברו של חברו או פגש את אחד מקרובי משפחתו. רק פעם פעמיים יצא לו לבקר באנדרטה שבצימרשטראסה. לבד".
בואו להמשיך לדבר על זה בפורום אקטואליה -
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם