הרב עובדיה יכריע אם פצצה או הפצצה?
בישראל לא מרימים גבה כשמצעד של ביטחוניסטים צועד לחצר הרב כדי להתייעץ איתו בנושא הפצצת איראן. למה זה נשמע לנו הגיוני?
• עקבו אחרינו גם בפייסבוק
ישראל 2012 הפכה, בלי ששמנו לב, למדינה שאף אחד לא מרים גבה כשמצעד של ביטחוניסטים צועד בסך לחצרו של רב בן למעלה מ-90, כדי להסביר לו את הדקויות האסטרטגיות בין פצצה להפצצה, את ההשלכות של הבערת המפרץ הפרסי והמזרח התיכון וערבובם זה בזה, את שולי הטעות הסטטיסטית בניתוח הביצועים המצביע, לדבריו של "מקבל ההחלטות", על כך שרק 500 איש ייהרגו, אם וכאשר.
כן כן, זה נשמע לגמרי הגיוני גם לנו, וגם לעולם המתבונן בנו בפליאה משועשעת. לך תדע, אולי בסוף ההכרעה על הפצצת איראן תתקבל במועצת חכמי התורה, במקום בקבינט. חבל ש"פוסק הדור" כבר לא איתנו. היה יכול להיות לו חיבור טוב עם "מקבל ההחלטות".
אגב , המניפולציות על ש"ס לא נולדו אתמול. אלי ישי חווה פעם, על בשרו, מניפולציה מרתקת. זה קרה בעבר, בתקופה שבה היו דיונים בשמינייה (כשעוד הייתה, נדמה לי, רק שביעייה). הפורום האינטימי הזה עבר "סדנת לימוד" אינטנסיבית בסוגיות האסטרטגיות-איראניות כולן, אחת לאחת, במשך עשרות רבות של שעות.
לפתע, באחת הפעמים, הפך דיון כזה את עורו ובמקום להתמקד בסוגיה מסוימת הקשורה לנושא (כך הוגדר הדיון מלכתחילה), ביצעו בו "מקבל ההחלטות" ו"הראשון שזיהה" (שר הביטחון וראש הממשלה) מעשה אינוס. הופעל לחץ על שרי השמינייה, אבל נשמר בידוד מסוים בינם לבין אנשי המקצוע, ראשי זרועות הביטחון באותו זמן, שהביטו במתרחש בפליאה רבה, הרימו גבות ואף שיגרו פתקים אחד לשני.
בדיון הוכרזה הפסקה. במהלך ההפסקה יצא דווקא לאלי ישי, שהתחבט אז קשות בין התנגדות (עמדתו הראשונית) להתלבטות, או אף לתמיכה (בלחץ הכבד של ביברק), לשבת
"אמרו לי שאתם בעד", אמר להם ישי. "אנחנו נגד", הם אמרו לו. ישי, על פי העדויות, כמעט התפלץ. אבל אמרו לי, הוא אמר להם. באמת אמרו לו. נתנו לו להבין שאנשי המקצוע תומכים, בעוד במציאות הם התנגדו. ישי ההמום התפכח, ודבק בהתנגדותו. לסצנה הבלתי נתפסת הזו היה עד לפחות שר בכיר אחד נוסף.
האיראנים עדיין אותם איראנים, הים אותו ים, עכשיו מדלגים מעל ישי והולכים ישר לרב. יכול להיות שגם לו אמרו שראשי זרועות הביטחון (שבינתיים התחלפו, אבל לא לגמרי החליפו את דעתם) תומכים?
בואו נדלג לפוליטיקה. מצבו של נתניהו לא מזהיר, והוא יודע את זה. הנה, הושק קמפיין פרסומי (על חשבוננו) לפאר את מפעלותיו בתחומי החברה והכלכלה, כדי לעצור את הזעם הגואה מול ההתייקרויות, הפיטורים וסימני המיתון המתחשרים מעלינו. ראש ממשלה מכהן, עם קואליציה יציבה, נטול איומים פוליטיים ממשיים, שמצליח להביא 25 מנדטים בסקרים, הוא ראש ממשלה בצרות. בשיאו, לפני שלושה-ארבעה חודשים ("ביביקינג", זוכרים?), הביא נתניהו 30 מנדטים. גם זה לא שוס.
תארו לעצמכם מה היה קורה אם מול נתניהו הייתה ניצבת אלטרנטיבה ממשית, עם רקע ביטחוני, כמו שההמונים אוהבים, עם רגישות חברתית, עם רקורד ביצועי. במקרה כזה, ביבי היה מפסיד את הבחירות הבאות בוודאות. אבל אנחנו לא במקרה כזה. אז הוא ינצח? לא בטוח.
אגב, יש שני אנשים שעונים על הגדרת האלטרנטיבה מהפסקה הקודמת. שאול מופז הוא הראשון. ביטחוני, חברתי, ציוני, ביצועי. אז מה קרה? מה שקרה זה, שמופז איבד את האמינות. מרוב שהיה בכל עמדה ואמר כל אמירה, מרוב שזגזג ופנה פניות פרסה והתהפך, פשוט לא מאמינים לו. יש לו סחורה, אבל אין קונים.
זו טרגדיה, כי מופז הוא איש טוב ביסודו, פטריוט ישראלי ציוני אמיתי שמעמיד את המדינה מעל טובתו האישית או טובת נכסיו, וגם כיבודי המשרה ומנעמי השלטון לא ממש מעניינים אותו. הבעיה היא, שהקיף עצמו ביועצים הלא נכונים, הסיר מעצמו יותר מדי עכבות בדרכו לצמרת, ועשה את כל השגיאות
האפשריות. ניסו להפוך אותו לרוטוויילר, אבל הוא לא. ההמראה שלו הפכה לנפילת ריסוק. האם זה הפיך? בפוליטיקה הישראלית הכל הפיך, אם כי קשה לדמיין את זה מתהפך.
השני הוא גבי אשכנזי. עכשיו אתם בטח מבינים מאיפה האנרגיה האדירה המושקעת בניסיונות לחסלו כאלטרנטיבה פוליטית. ולמה צץ החוק הפשיסטי ההוא, המכונה "חוק הצינון", שמטיל על בכירי מערכת הביטחון תקופת צינון של שלוש שנים (שהיא בעצם ארבע שנים, בתוספת חופשת השחרור), בטרם יוכלו להיכנס לפוליטיקה.
מדובר בחונטה פוליטית שהשתלטה על חיינו, בנתה לעצמה טירה במרומי ההר, ביצרה, גידרה ומיקשה אותה בצורה כזו שאף אחד אחר לא יוכל להגיע, לא יוכל להציג דרך אחרת, לא יוכל להוות אלטרנטיבה.
פקידי האוצר, אלה שמקצצים לנו בבשר החי פעמיים בשבוע, יכולים לדלג ישר למשרות נדיבות ומצנחי זהב של מיליונים בצמרת העסקית, כמעט למחרת פרישתם. תקופות הצינון שלהם מגוחכות. אבל מפקדים וקצינים שנתנו למדינה הזו עשרות שנים, את מיטב חייהם ואונם הם הקריבו, בלי לגדל את הילדים ובלי ליהנות מרגע אחד של שקט, מוגלים לארץ גזירה, מוכנסים למחנה מצורעים, העיקר שלא יפריעו.
אגב, לא רק הם. כשצמח לו איום חדש בדמותו של עיתונאי בשם יאיר לפיד, היו מי שקפצו לחוקק את "חוק לפיד". העיקר שימשיכו ליהנות מבלעדיות על גורלנו וחיינו. והכי מפחיד בכל הסיפור הזה? שהם עושים את כל זה בלי לפחד ובלי להתבייש. כמעשה טבעי לגמרי זה בא להם.
אפרופו לפיד. לאיפה נעלמה הקטטה המתוקשרת שלו עם שר החינוך המכהן, גדעון סער? השניים היו חתול ועכבר. לפיד הצליף בסער בטורו ב"ידיעות"; סער , שהוא הכל חוץ מפראייר, לימד אותו כמה דברים בפוליטיקה (אגב, גם המהירות שבה בוטל הדוקטורט של לפיד בבר אילן על ידי המועצה להשכלה גבוהה נזקפת לזכות סער), והמהומה הייתה רבה. ופתאום, כבר חודשים רבים שקט בגזרה. הם אפילו נכחו פעם ביחד בוועידת חינוך כזו או אחרת, ונמנעו מלהציק זה לזה.
אז הנה הסיפור: לפני כמה חודשים הם נפגשו. בביתו של המתווך, אדם שקרוב לשניהם כמעט באותה מידה. קוראים לו אורי שני. הוא היה רל"ש ראש הממשלה שרון, והביא לשם את סער כמזכיר ממשלה. השניים לא גנבו סוסים ביחד, אלא אורוות שלמות. עם לפיד מיודד שני תקופה ארוכה ומשמש עכשיו כאחד מיועציו הקרובים.
למה לריב, אמר שני לסער, אמר גם ללפיד, והם ישבו יחד. אם היינו חיים בעולם מושלם, לפיד וסער היו בכלל אמורים להיות באותה מפלגה. יש להם השקפת עולם דומה, ערכים משותפים, שניהם תל אביבים שנהנים מאותם סוגי תרבות, מוזיקה, ליברליות מתונה והכרה ביתרונותיו של העולם הגדול.
אבל הם לא באותה מפלגה. סער הוא איש ימין מובהק, לפיד איש מרכז. מכיוון שפרטנר פלסטיני ממשי אין עכשיו, וגם המשא ומתן המדיני כבר ידע ימים יפים יותר, בין סער ללפיד יש כרגע הרבה יותר מאחד ממפריד.
השיחה ביניהם דנה בכל, מהחיים עצמם ועד הפוליטיקה הקטנה. אין לי את הפרוטוקול, אבל מאז נדמה לי שלפיד כבר לא מצהיר על היותו המועמד לתפקיד שר החינוך, וסער כבר לא מתגולל על לפיד. אגב, יש כאלה שסבורים שלפיד ירווה יותר נחת בתפקיד שר החוץ מאשר שר החינוך. יכול להיות שבהופעתו השרמנטית ובקסמו התקשורתי יצליח לתקן את מה שביבי מקלקל.
אבל מצד שני, ויש גם צד שני, לפיד דווקא מחדד את התקפותיו על ראש הממשלה נתניהו בחודשים האחרונים. אני מעריך שהוא עושה את זה כי כולם, ולא רק הוא, מריחים את ריח הדם במים וביבי הפך פגיע מאוד לאחרונה. כך שייתכן שנוצרה כאן סיטואציה מעניינת. לפיד ירד מתיק החינוך, סער משוכנע שכעת הוא לוטש עיניו לתיק החוץ, אבל הוא בכלל מכוון לראשות הממשלה.
אהוד ברק קרא לזה פעם "פריחת הדובדבן". אז, בקמפיין 96', הוא הזהיר את אנשי פרס שביבי מתגנב ל"שולחן של מרית" (דנון, מזכירת ראש הממשלה). עכשיו זה נראה לא הגיוני, אבל זה יבשיל בבת אחת, ופתאום זה ייראה הגיוני. האם זה אפשרי גם במקרה של לפיד? אין לדעת. תלוי בכל כך הרבה נסיבות ומשתנים, שאין טעם לעסוק בזה.
אחת מה"נסיבות ומשתנים" הללו היא ציפי לבני. היא בעניינים, ועוד איך. חזרה ממסע באמריקה, התקבלה על ידי רבים, טובים ובכירים. ביל קלינטון, רם עמנואל, סוזן רייס, רשימה חלקית מאוד, כולם שיחרו לפתחה ורצו לשמוע אותה. האם האמריקאים יודעים משהו שאנחנו לא? או שהם סתם התרגלו אליה ומתקשים להיגמל.
לבני עובדת גם בארץ. יש כמה מנאמניה בקדימה שמפנטזים על חזרתה להנהגת המפלגה. יש אחרים ששוקדים על הקמת שלד פוליטי חדש (חיים רמון). היא עצמה עושה לא מעט שיחות ומפגשים, גם עם גורמים פוליטיים, גם עם בכירים במערכת הביטחון לשעבר. היא מדברת על הקמת "חזית מפלגות" להפלת נתניהו.
על איחוד, או לפחות יצירת קונפדרציה מפלגתית בין כל הכוחות הציוניים והשפויים במרכז הפוליטי הציוני בישראל, שתהווה אלטרנטיבה לשלטון ביבי והחרדים. כל מה שנשאר זה לקחת את טונות האגו והיצרים שמבעבעים בתוך החבורה הזו, ולנסות ללוש אותם למקשה אחת. לטעמי, משימה בלתי אפשרית.
מצד שני,נתניהו.יכול להיות שהתיעוב ממה שקורה כאן, תחת שלטון ביברק, ירבע את המעגל, או יעגל את הריבוע, או יצליח לדחוק את שלי וציפי ויאיר ושאול גם לתוך אותו אוהל? קשה לנבא עכשיו אבל כפי שכבר נאמר כאן קודם, בפוליטיקה הישראלית לעולם אסור להגיד לעולם לא. מה שבטוח זה, שבינתיים נתניהו עושה את העבודה בעצמו.
לא לחינם היה אריאל שרון אומר בזמנו לאנשיו "תעזבו את ביבי, הוא כבר יטפל בעצמו". נכון לרגע זה, אין על המפה הפוליטית מי שאפשר לזהותו ולסמנו כזה שינצח את ביבי. למעט אדם אחד. ניחשתם נכון, ביבי עצמו. רק ביבי יכול לנצח את נתניהו, ולזכותו ייאמר שהוא עובד על זה קשה.
הנה דוגמה: תעזבו את הכלכלה, תעזבו את הכניעה לחרדים, תעזבו את חרחורי המלחמה הגרוטסקיים עם איראן, את המתת היחסים עם ארצות הברית, הקפאת התהליך המדיני והמשך אובדן הלגיטימציה של ישראל בעולם. תתעלמו מהחמצת ההזדמנות לעשות כאן שינוי היסטורי ולשנות את שיטת הממשל.
תעזבו את זה שהאמריקאים כבר לא מאמינים לאף מילה שלו ושמרטין אינדיק, ברגישות ובנחישות, תקע סיכה בבלון ההתקפה על איראן אתמול בגלי צה"ל. תעזבו את כל זה. קחו רק את מה שנתניהו עושה לדמוקרטיה הישראלית בכלל, ולתקשורת הישראלית בפרט, ותקבלו סיבה מספקת להחלפתו.
על ערוץ 1 ו"קול ישראל" דיברנו, אבל לא דיברנו מספיק. מה שקורה שם יכול לפרנס עשרה מבקרי מדינה ועשרות פרקליטים.
לפני כמה שבועות נתקלתי במקרה בעמיתי מנחם בן, שהזדמן לאולפן "פגוש את העיתונות" כדי להסביר את טוהר כוונותיו כ"מנחה מאזן" ליד קרן נויבך ב"סדר יום" של "קול ישראל". האמנתי למנחם בן. אין בו זדון. הוא פשוט לא מבין עם מה הוא מתעסק ועל מה הוא מדבר בנושא הזה.
הוא לא רואה את המהלך הגדול, המתוכנן והמאורגן באופן מקפיא דם, שמיועד להמית את התקשורת הישראלית החופשית בשיטת השלבים, בכל פעם זריקת רעל נוספת למוקד התנגדות נוסף, עד שניוותר עם הערוץ הממלכתי שהולאם לטובת משפחת נתניהו, כולל "קול ישראל", ו"ישראל היום" כמובן. אולי בסוף זה יתאחד ל"קול ישראל היום".
יש בימין רבים שמרקדים עכשיו ברחובות על הדם. הנה, סוף סוף נעשה צדק, הושג האיזון ההיסטורי, השמאל גורש ומפסיק לנהל לנו את השידורים. איזה הבלים. איזו נמיכות ושפל. כן, השמאל דומיננטי יותר בתקשורת בישראל מאשר הימין. פעם זה היה בולט מאוד, היום זה בולט פחות כי עיתונאים מוכשרים רבים צמחו בשנים האחרונות משורות הימין והם תופסים להם מקומות בולטים בקצב הולך וגובר.
אגב, ככה זה בכל העולם. השמאל, מטבעו, נמשך לתקשורת ודומיננטי בה יותר מהימין. ועדיין, נחשו מי היה ראש הממשלה הנרדף ביותר בתולדות התקשורת בישראל? היחיד שגורש, בעצם, על ידי התקשורת והממסד המשפטי מלשכתו? זה לא קרה מזמן. קראו לו אהוד אולמרט.
הוא היה ראש ממשלה של השמאל, שהציג תוכנית שלום נועזת מאין כמותה לאבו מאזן, וגורש למרות כל זאת במסע תקשורתי שלא ידענו כמותו מאז ומעולם. כך שהלהג על כך שהימין בא להשליט סדר בתקשורת וללמד אותה אובייקטיביות מהי, אינו מחזיק מים באושים.
התקשורת צריכה לרדוף כל שלטון, רודפת כל שלטון, זה תפקידה. רביב דרוקר, מערוץ 10, שהביא את "ביביטורס", רדף באותה מידה את אולמרט ואת שרון. אבל כשהגיע התור לרדוף את ביבי, זה נגמר כמו שזה נגמר. נכון לעכשיו, הסיכוי שדרוקר יפרסם עוד משהו שקשור לשלטון, נמוך מאוד. זו פגיעה אנושה בדמוקרטיה, בזכות הציבור לדעת, בחופש הביטוי. כי אין הרבה דרוקרים. יש מעט.
ערוץ 10 גוסס, העיתונים (למעט "ידיעות") מפרפרים פרפורי גסיסה, ערוץ 2 נמצא אף הוא בלחץ רגולטורי כבד, "ידיעות" מנהל מלחמת מאסף במה שמעולל כאן הכסף של אדלסון, והעולם שותק. טוב שהחליטו השבוע לסגור את תיק המינויים הפוליטיים של אהוד אולמרט. צחוק הגורל.
הנה, הגענו לערוץ 10. מה שקורה שם פשוט לא ייאמן. התקבלה איפשהו ההחלטה להרוג את הערוץ הזה, שהעז להביא לנו את תחקיר "ביביטורס", אבל לעשות את זה לאט, ברכות, תוך כדי פרפורי גסיסה ארוכים ככל האפשר. ליטול מהערוץ את עצמאותו, את חיותו, את עוקצו, ולתת לו לפרפר בינינו עד אחרי הבחירות. זה בדיוק מה שהם עושים.
עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, מעמיד עכשיו את נתניהו, שטייניץ וכחלון, שלושת השותפים לפשע, במלוא מערומיהם. מדובר בסך הכל ב-40 מיליון שקל של מחויבויות שהערוץ לא עמד בהן מ-2004. על הכסף הזה מושכים אותם כבר שנים. בשנה האחרונה, בכל שבוע מקבלים אנשי הערוץ הבטחה ש"תוך יומיים" יהיה פתרון.
כך, באמת. תוך יומיים. וכך חולפים עוד יומיים. ואז מאריכים בחודשיים, ונותנים להם לפרפר עוד קצת. עכשיו, כשהרשות השנייה חילטה את ערבויות הערוץ, היא עשתה בעצם חסד איתו. כי גם לאנשים בערוץ 10 נמאס לחיות ככה. אי אפשר לקיים ערוץ טלוויזיה בצורה כזאת.
אם הערוץ רוצה שיהיו לו שידורים בחורף הקרוב, כל הקיץ צריך להכין אותם. את "הישרדות" הם כבר הפסידו כי לא שילמו בזמן, בגלל העתיד המעורפל. בלשכת ראש הממשלה רוצים שהם יפסידו עוד. הרבה. שינשמו בשקט את נשימותיהם האחרונות כמה שיותר זמן, ולא יוכלו לגרום נזק.
למה? לא, לא בגלל 40 מיליון השקל. בגלל "ביביטורס". כן. רק בגלל זה. אגב, זה לא שהערוץ חייב למדינה 40 מיליון שקל. זה לא כסף של המדינה, זה לא העלמת מס. המציאות הפוכה. הערוץ הזה, מאז הקמתו, שפך לתוך המדינה מיליארד שקל. מאות מיליונים הפסיד שם יוסי מימן האומלל. הערוץ הפיח רוח בתעשייה שלמה, העסיק אלפים ובעקיפין עשרות אלפים. שילם עשרות מיליונים בתמלוגים, במסים, במשכורות, במה לא.
הכל זה כסף פרטי, שיצא מכיסים פרטיים, כדי שלנו תהיה עוד חברת חדשות מחודדת שתיתן לנו שירות, ועוד כתובת בממיר. עכשיו תופסים אותו על מחויבות תוכן שולית שבה התקשה לעמוד, אחרי כל הפסדי העתק האלה.
הערוץ ניהל כמה ניסיונות הרואיים להכניס משקיעים זרים. בשני המקרים, המשקיע הגיע, התרשם, התעניין, רצה, אבל כשראה שחרב השלטון ממשיכה להתהפך מעל הערוץ, עזב. אותם 40 מיליון שקלים עלובים משמשים כאן שימוש כפול: לגרום לנכות תפקוד קשה לערוץ ולהבריח משקיעים שיחלצו אותו ממצבו. עפר עיני מוכיח בפרשה הזו שהוא איש חכם ופוליטיקאי מתוחכם הרבה יותר מנתניהו ושותפיו העלובים.
אגב, למי שזוכר, "המקור" של דרוקר פרסמה לא מזמן בערוץ 10 תחקיר מפורט על עיני, כולל קשריו האינטימיים עם חברתו לחיים (שמונתה לתפקיד יוקרתי), וכו'. אבל עיני הפגין גדלות ועשה כל מה שנבחר ציבור צריך לעשות: "גם אותי דפקתם", אמר לאנשי הערוץ, "אבל אני יודע לעשות הפרדה".
כשסיפרו לו על כמה כסף מדובר כאן, עיני כמעט התפלץ. רק אתמול, סיפר לאנשי הערוץ, סגרתי עם שטייניץ הסכם בעניין תוספת יוקר לעובדי תע"ש שיעלה למדינה מיליארדים. וכאן, יש כמה פרוטות, בכסף פרטי, שלא מתכחשים אליו ומוכנים לשלם את החוב בפריסה לכמה תשלומים כולל ריבית. על זה הולכים לסגור ערוץ טלוויזיה בישראל? עיני לא הבין.
בחושיו המחודדים ידע להגיד מיד ש"יש כאן עוד משהו. יש דברים אחרים. משהו מוזר כאן, זה לא רציונלי, זה לא ענייני. שר אוצר במדינת ישראל לא מתעסק בעניינים כאלה, בכסף קטן כזה. יש כאן משהו אישי".
צודק, עיני. הכי צודק שיכול להיות. את ההוראה לא לפתור את זה עכשיו ולהאריך את הגסיסה כמה שיותר קיבל שטייניץ מנתניהו עצמו. ממי קיבל נתניהו את ההוראה הזו? את זה אני משאיר לכם. תחשבו על "ביביטורס".
בינתיים , כאמור, בכל שבוע יגידו "עוד יומיים". נכון לעכשיו, הדד-ליין החדש הוא 2 בספטמבר. ברגע האחרון יצוץ שטייניץ, או כחלון, ויאריך את זה לסוף אוקטובר, ובסוף השנה יבוא בטח ביבי וייתן להם עוד שנה. אבל בינתיים הם יישארו בלי שידורים, בלי תוכניות, בלי כוחות.
אתם רואים את ערוץ 10 מעניק את השירות שהוא צריך להעניק לציבור בזמן הזה? בוויכוח על איראן? בבחירות הקרובות?
נכון לעכשיו, גם אנשי הערוץ וגם הבעלים הפעיל היחיד, רון לאודר, מגלים גישה לוחמנית. עדיף לסגור עכשיו. בזמן שנשאר נשדר את התחקירים שנשארו, במלוא העוצמה. אחר כך נתפזר, כל אחד למקומו, חדורי נקמה.
אני מקווה שיהיה להם לאן להתפזר. כי התקשורת עצמה מתפזרת ונטחנת לאבק. בסוף, יכול להיות שביבי יצליח לסגור את ערוץ 10, ואולי גם כמה עיתונים. אבל הסוף הזה יהיה רק התחלה. ממשפט ההיסטוריה הוא לא יינקה.
אקו"ם