צעד גדול לאחור
כשניל ארמסטרונג רקד על הירח לפני 43 שנה, העולם רקד איתו. חבל שאז החלה כנראה ההידרדרות הגדולה והתבהמות המין האנושי
- ניל ארמסטרונג, האדם הראשון על הירח, מת בגיל 82
- לכתו של אייקון: תמונות מחייו של ארמסטרונג
- נפרדים מארמסטרונג: "הגיבור של אמריקה"
אני זוכר את אבא שלי מסתכל על אינסטלטור שהגיע בדיוק באותו שבוע (מסכן, לא הצליח לו), נעמד מול הצינור המטפטף ואמר: "אי אפשר לתקן את זה, זה אבוד". "אי אפשר?" שאל אבא שלי בקול של מפקד נאס"א (כולנו הרגשנו נאס"א באותם ימים) "על הירח אפשר לנחות, ואתה לא יכול לתקן צינור?"
השרברב האומלל אסף את כליו וחזר הביתה בבושת פנים. אני מדמיין אותו מגיע באותו ערב לאשתו ומספר לה בטון נמוך כמה הוא הרבה פחות מוצלח מניל ארמסטרונג.
ואלה היו פני הדברים בכל מקום על הגלובוס. כולנו נחתנו על הירח, כולנו הרגשנו לראשונה שבאמת יש יתרון משמעותי לאדם על הבהמה. ואז כנראה החלה הידרדרות גדולה בכל היתרון הזה שלנו על הבהמות. אני לא ממש זוכר את סדר הדברים (בכל זאת, הייתי בן שמונה), אבל אין ספק שמאז הכל רק הידרדר. נכון, הומצא המחשב האישי, ואנחנו יכולים לדעת כל דבר בזמן אפסי, רק ש"כל דבר" מחזיק מעמד זמן אפסי, ונהיה נורא מיותר לדעת עליו משהו.
מהפכת התקשורת הפכה את חיינו, ואנחנו יכולים לדבר עם אנשים בסין ואפילו לראות אותם בזמן אמת. רק שבו בזמן הפסקנו לדבר האחד עם השני. כי מי צריך לדבר כשכל כך הרבה אנשים בסין זמינים?
המלחמה והמחלה
כל זה פחות חשוב. כשארמסטרונג רקד על הירח, העולם רקד איתו, ולכן רשימת הכישלונות כל כך כואבת. הנה כל הדברים שממש לא הצלחנו לעשות או לא לעשות מאז אותו צעד ענק על הירח הקטן ההוא למעלה:לא הצלחנו למצוא אף אחד שם למעלה. מישהו חי, אני מתכוון. היה כל כך ברור שזה יקרה. הירח, אחר כך עוד איזה כוכבצ'יק, ומיד במוצאי הירח נמצא חיים משוגעים על שביל החלב. כלום. אנחנו עדיין לבד פה, ורק ספילברג מדי פעם מביא לנו איזה חבר מכוכב אחר שירגש אותנו.
לא הצלחנו לעשות את הצעד הקטן שימנע את המלחמה הבאה. לא רק פה במזרח התיכון, אלא בעולם בכלל, מלחמה היא אופציה לגמרי נורמלית. אנשים עדיין חושבים שאפשר לירות טילים חכמים אחד על השני ולקבל אחרי זה פרס נובל לשלום. הם צודקים כי הם באמת מקבלים, רק
שהעולם ממשיך לדמם כאילו לא כבשנו את הירח לפני כמעט חצי מאה.
לא הצלחנו לרפא את "המחלה". אני אומר "המחלה" כי בתקופה של ארמסטרונג אסור היה להזכיר את השם של "המחלה". דווקא בזה התקדמנו. מותר להגיד סרטן, וברוך השם לכל אחד מאיתנו יש אחד או שניים פרטיים בבית. אבל עם כל המחקרים, המיליארדים והרופאים הגאונים, עדיין תא אחד מתפצל, מתפשט והורג אותנו תוך כדי כאבי תופת. כן, יכול להיות שאם היו לוקחים את תקציב הביטחון העולמי ומשקיעים בתקציב התרופות הנקודתי, גם סרטן היה נכחד, אבל זאת תשובה או שאלה שלעולם לא נוכל להוכיח.
ועכשיו ניל מת והשאיר אותנו עם כל החלומות המנופצים ועם כל המיתוסים החמקמקים. חבל, אבל נחכה בשקט ובסבלנות לירח הבא, ואני סומך על שלמה ארצי שילחין אותו.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם